היי, צפונה! בואו לנשום עמוק כל הדרך לגליל וליהנות מנוף בראשיתי, משלווה קסומה, מהוד קדומים ומעוד הרבה בונוסים שהם מנת חלקם של תושבי הגליל • לקראת ל"ג בעומר יצאנו לבקר בטבריה, בצפת ובמירון, אצל תושבי קבע שחיים את החוויה מרחיבת הנפש והנשמה של מרחבים פתוחים וזמינות לקברי צדיקים בכלל ולרשב"י בפרט • ביקשנו לדעת אם הם חובבי אורחים – גם כאלה שמפתיעים, איך מבדילים בין 'צפוני' לאורח, ואיך הם מסכמים את ל"ג בעומר שלהם • מצאו את הצפון
מבחן אמריקאי זריז לתושבי הארץ:
מה המרחק בין באר שבע לטבריה?
- כ-420 ק"מ
- כ-320 ק"מ
- כ-220 ק"מ
כמה זמן יארך מסע רגלי מירושלים למירון?
- כ-60 שעות
- כ-50 שעות
- כ-40 שעות
כמה תעלה נסיעה מבני ברק לצפת?
- לא יותר מ-55 שקלים
- לא יותר מ-45 שקלים
- לא יותר מ-35 שקלים
אם בחרתם בתשובה מספר 3 על כל השאלות – המאה שלכם.
הדרך לגליל לא דורשת דרכון או עו"ש מנופח. אפשר אפילו לעשות אותה ברגל, אם הכושר שלכם שפיר. ועדיין, עבור תושבי המרכז והדרום, הרבה פעמים הצפון הוא ה'אפיקומן' של כל השנה; חלקת אדמה נעלמה. כמו כל 'צפון', הוא שווה מסע בעקבותיו…
טבור הארץ
תהילה רובין, מעצבת אלבומים, נולדה וגדלה בירושלים. היום טבריה היא הבית. "מיד אחרי החתונה עברנו לגור בצפון, כמו הרבה זוגות אברכים שהפריפריה היא האפשרות היחידה שלהם.
"מה שהיה פעם ברירת מחדל הפך במשך השנים להיות האופציה המועדפת. אם תגידי לי עכשיו שמחכה לי דירה בירושלים, בחינם, אני אגיד תודה, אקח אותה, אמכור, אקנה דירה גדולה יותר פה, בצפון".
איך את מעדיפה את הצפון, רדום או ער?
"אישית, לא הייתי מגדירה את הצפון 'רדום'. אני חיה כאן, והשגרה שלי ממש לא רדומה, ברוך השם. אבל כן מסכימה חלקית עם ההגדרה שלך. בחופשות ובל"ג בעומר באמת אפשר לראות שהצפון שוקק יותר. פתאום יש צפיפות ב'סופר', ובעלי חוזר מבית הכנסת ומספר שיש המון פנים חדשות.
"אני אוהבת יותר את הצפון המוכר שלי, היום-יומי, הרגוע. אולי בגלל האופי שלי שפחות מחבב שינויים ומציאות שבה זרים 'נכנסים' לנו לחיים".
וזה מה שקורה בל"ג בעומר ובחופשות?
"את יודעת, זה ביטוי ספרותי. אף אחד לא פורץ לנו את הדלת ונכנס בכוח, אבל במפורש יש מציאות של אורחים פוטנציאליים שמרימים טלפון באמצע הלילה או שעתיים לפני שבת ומספרים שהם בצפון, בדיוק ליד טבריה, ומה דעתנו לארח אותם? דעתי פחות נלהבת ופחות ספונטנית, ולא תמיד אני זורמת איתם. אוהבת מאוד אורחים, מעדיפה להיות מעודכנת מראש ולהתכונן כמו שצריך לבואם. אבל קורה בהחלט שנלקחת מאיתנו זכות הבחירה, וקרוב משפחה או ידיד מהעבר הרחוק של בעלי צונח פה פתאום, כי 'נתקעתי בצפון ואתם היחידים שאני מכיר כאן'.
"ואני אגיד שוב שאנחנו שמחים לארח מאוד מאוד, אבל יש בחיים גם מצבים פחות שמחים, ואז פחות מתאימים לנו אורחים. לפעמים, בעיקר בערב ל"ג בעומר או בערב 'בין הזמנים', אני מרגישה שמישהו מינה אותי לנהל בית הארחה, אבל שכח לספר לי על זה (וגם לשלם…)
"אנשים מתקשרים, מזמינים את עצמם. יש באמת כאלה שהגיעו ונהנו עד הגג, ויש כאלה שעדיין מחכים בתור. אנחנו בית הארחה מבוקש… אבל מצחיק אותי שאנשים באמת לא תופסים שהצפון הוא לא רק בית הארחה. הוא בית. כל השנה".
מזהה על עוברים ושבים אם הם צפוניים או תושבי המרכז?
"בטח. רואה את כובעי השמש, את המצלמות שהם שולפים בכל פינת רחוב. רואה את ההתלהבות שלהם. הם הולכים ברחוב שאני מכירה היטב כי שם נמצא סניף הבנק שלי, וכל צעד שלהם הוא חצי ריקוד.
"גם ב'סופר' אפשר לזהות אותם. הם בדרך כלל מתקבצים במחלקת הקפואים כדי לקנות בשרים למנגל…"
נוסעים יותר לציון של רשב"י בזכות הקרבה הגיאוגרפית?
"ברור. אף פעם לא בל"ג בעומר. גם בעלי וגם אני לא נהנים להיות שם בזמני עומס".
מילה מתושבת הצפון לתושבי המרכז והדרום?
"בואו. זו גם הארץ שלכם".
הצופה אל הציון
לשפרה זיו, מורה, סופרת ('רק תהיי מתגעגעת') ותושבת צפת, האש של רשב"י היא כמו אוויר, חמצן חייה.
הצפון מתעורר לחיים לקראת ל"ג בעומר. המון אדם זורם למירון מדרום ומרכז…
"מתרגשת מאוד מהנהירה הזאת. לראות מדי שנה את המגנט העצום של רבי שמעון מושך את כולם בחבלי אהבה, זה דבר מדהים. מרגישה שבליל הקולות של האנשים, האוטובוסים, כרוזי גבאי הצדקה, ניגוני הכליזמרים, ויותר מכל, התפילות הרותחות – מתערבבים יחד לשיר הלל ענק לבורא עולמים.
"השנה תהיה שמחה גדולה. עוצמת הכיסופים שצברנו לל"ג בעומר הכפילה את עצמה, אחרי שנה שוממה שבה רק מעטים זכו להגיע. השנה תהיינה, בעזרתו יתברך, הרבה ישועות במירון. אני מרגישה אותן כבר מעכשיו. הציון הומה ונרגש, המון אנשים באים כבר שבועות קודם ממרחק לגעת בנצח שפועם שם… האור של רבי שמעון הולך וגדל לקראת ההילולא המתקרבת…
"הכוח של רבי שמעון הוא עצום. בגמרא מסופר על זוג חשוך ילדים שבא לרבי שמעון בר יוחאי וביקש להתגרש. רבי שמעון אמר להם: 'כשם שהתחתנתם בשמחה, כך תתגרשו בשמחה'. עשו בני הזוג סעודה גדולה, ובתוך השמחה, כשהבעל היה מבוסם אמר לאשתו: 'בתי, טלי לך כל חפץ טוב שיש בבית וקחי לבית אביך'. מה עשתה? חיכתה שייפול הבעל, שדוד בשכרותו, וסחבה אותו עם המיטה לבית אביה. בבוקר כשהתעורר, תמה: 'בתי, היכן אני?' אמרה לו: 'ולא כך אמרת לי? כל חפץ טוב טלי לך לבית אביך? ואין לי חפץ טוב ממך!' חזרו הזוג לרבי שמעון, ומיד בירכם בילדים, ובאותה השנה אכן נפקדה האישה בבן.
"הסיפור הזה, המוכר והמתוק כל כך, הוא גם נמשל, מה עושה הצדיק, בינינו לבין אבינו שבשמים – במסיבת ההילולא הזאת, בתוך השמחה הגדולה, אנחנו אומרים לבורא עולם: אבא יקר שלנו! אותך אנחנו רוצים. תשוב אלינו! וכמו שאמר רבי שמעון: בזוהר דא יפקון מן גלותא".
מזהה על עוברים ושבים אם הם תושבי הצפון או תושבי המרכז?
"כצפתית כמעט חמש עשרה שנה, למדתי לזהות מהר מאוד כל אורח מזדמן בכל מיני דרכים: לפי המבט המתפעל, הקצת תוהה. לפי הלבוש המסודר והמתוקתק, לבוש שצפתים רגילים לא נוטים להשתמש בו יותר מדי, סתם כי העיר שלנו נוטה לפשיטות ותמימות, ולהיות כל כך מחויטים זה פשוט לא נוח… ובעיקר מזהה, וזאת בלי בעיה, וגם בעיניים עצומות, לפי השאלות: 'סליחה, כמה זמן זה עד העתיקה?' 'איפה יש מסעדה בד"ץ ירושלים?' 'תגידי, אולי את מכירה דירה להשכרה לשבת? וסליחה על השאלה, אולי הדירה שלכם להשכרה? כמה חדרים יש לכם?… אה, אתם לא משכירים? אז אולי השכנים שלכם?'"
נוצר שיח בינך ובין הבאות מרחוק?
"שיח? בטח! כאן בגליל – הלב פתוח, וכמו שאמרה לי אחת: 'כשעברתי לצפת, שמתי לב שהרבה נשים מחייכות אלי: בוקר טוב, שלום – סתם כך. בהתחלה לא הבנתי. האם אנחנו מכירות מאיזה מקום? מה רוצות אלו ממני? וגם חשש קטן, שמא ה'היא', המחייכת התורנית, היא נעבעך… קצת לא בסדר. בשלב מסוים, הבנתי שככה זה כאן. והתחלתי גם אני להיות מברכת כזאת…'
"בעלייה לרבי שמעון כולנו חברים! בדרך העולה למירון פגשתי המון נשמות מתוקות, צמאות שמים, שרוצות לפעול ישועות, להתחבר ולהתקרב… החלפנו שמות של מחכים לישועה, אלו באלו. לפעמים זה נגמר גם בהחלפת מספרי טלפון לצורכי שידוכים…"
הקרבה לציון מזמנת לכם אורחים מיוחדים?
"בדרך כלל, לקראת ל"ג בעומר, ההורים מהצד שלי או של בעלי מגיעים, לראות ולהיראות במירון. לעיתים אחד מהאחים עם משפחתו מעפיל גם הוא, והשמחה רבה. הבית שלנו פתוח. בשביל מה אנחנו צפתים אם לא לעיתות שמחה כאלו כמו ל"ג בעומר?
"ולפעמים יש גם אורחים בהפתעה. זה קורה. כמעט כל מכר מזדמן שעולה צפונה (לל"ג בעומר, או לטיול בין הזמנים, לכבוד החלאקה של הילד, או סתם לנשום אוויר, כי מי לא צריך את האוויר הצפתי מדי פעם?) נוהג להתקשר ולקפוץ. לפעמים זה מתאים, לפעמים פחות. אבל מה זה משנה? 'אנא בחביבותא תליא', אמר רבי שמעון בר יוחאי, החביבות והאהבה שרבי שמעון וחבורתו הקדושה הזרימו ביניהם מדביקות גם את הצפתים. תבואו! תמיד מרגש לראות אנשים מהמרכז שבאים עד אלינו, צפת הרחוקה. ואל תשכחו שרוב השנה אנחנו לבד… ואחרי הקורונה בכלל הרגשנו שאנחנו ממוקמים בחוץ לארץ מרוב בדידות. אין יוצא ואין בא! ככה שהשנה במיוחד כולם מוזמנים".
יודעת שאת נוסעת הרבה לקבר של רשב"י. פעם אפילו זכיתי שתיסעי לשם ותתפללי עלי תפילה מיוחדת. עדיין זוכרת אותה… מתי את מרגישה מחוברת יותר? בימים של שגרה, כשרק את ומירון מול השמים הפתוחים? או בימים של הילולא, רעש גדול והמון אדם?
"אני אוהבת את מירון בלי תנאים. בזמן של שמים פתוחים או בעננות מוגברת, בזמני שקט ובזמנים הומים ומתפללים. אבל מכל הזמנים, את ההילולא אני אוהבת במיוחד. אני מרגישה שהיום הזה, ל"ג בעומר, הוא יום של קבלת תפילות, עת רצון עצומה, והאנרגיה מחשמלת. לא מפריע לי להתחבר ולהתפלל בתוך המון. אדרבא, אני מרגישה שהוא מגן עלי ועוטף אותי. שאני חלק מהעם הכי מתוק בעולם, וכולנו יחד מבקשים רחמים לפני מלך מוחל וסולח. נמעכים יחד לגוש של אהבת ישראל ותחינה, כשהצדיק הוא המליץ עלינו.
"כל שנה אני אומרת לאבא שבשמים, בעת הדחק של העליות לרבי שמעון ותפילה המונית נרגשת, סמוך ונראה לציון: אבא, איך אתה יכול לעמוד בזה? אתה בטח רוצה לגאול אותנו עכשיו. הרגע. תראה, כולנו רוצים רק אותך! תראה איך כולם באו במסירות נפש עד לכאן, מוותרים על נוחות, לא נרתעים מהשמש הקופחת, סוחבים טף בעליות, ופשוט מתפללים אליך.
"נכון, זה לא תמיד פשוט, ויש דברים מעצבנים בהחלט. בכל מקום שיש קדושה גבוהה, היצר הרע מזדנב ומנסה לחבל. אבל עדיין, תמיד יש סייעתא דשמיא. ואני ממליצה בכל פה, לעלות! לשבור את כל המניעות ולבוא לצדיק שמחלק מתנות ביום ההילולא.
"גם את מירון הפרטית שלי אני אוהבת. השנה זכיתי לכמה פעמים שרק אני ורבי שמעון היינו שם… זכורה לי פעם אחת כזאת. השער היה סגור על מסגר ובריח מאימת הנגיף, ואני הייתי חייבת לבוא, רק להגיד שלום. עמדתי שם, בודדת. זה היה לילה קר במיוחד, וטיפות גשם קטנות נטפו עלי. החזקתי בסורג וביקשתי רחמים. לפתע חתול חצוף קפץ מאי שם והשתחל באתלטיות בין הסורגים המפורזלים, נוחת בתוך הקודש פנימה, עושה בציון כבשלו. כשראיתי את זה התחלתי לבכות: שועלים הלכו בו! הוא בפנים ואני בחוץ? איך ככה? רבי שמעון!
"החתול ההוא היה טריגר מצוין לפתוח את הלב. את כל המילים שלא ידעתי שהיו לי הותרתי שם בין הסורגים באותו יום, ויצאתי עם כוחות ושמחה, שוודאי יהיה טוב! השם איתנו! הכל עוד יתהפך לטובה.
"רבי שמעון תמיד עוזר לאנשים להתחבר לעצמם יותר. ממליצה לכל אחת שעולה, ולא יודעת איך להתחיל, פשוט לבוא ולבקש: אבא, תפתח לי את הלב, בזכות הצדיק שטמון כאן, שאמר שיש לו כוח לפטור את כל העולם מהדין. תרחם עלי, גם אני רוצה לדבר איתך! מה זה בשבילך לחבר גם אותי לפנים הקדוש והיקר שאבד לי? אני מתגעגעת! המילים הפשוטות האלו נקראות 'דיבור של אמת', והכוח של דיבור כזה עצום לפרוץ את כל המנעולים".
שפרה, מסכימה לשתף בתפילה מיוחדת שהתפללת דווקא בביתך, מול הציון באופק?
"זכורה לי מאוד לטובה התפילה של שנה שעברה. עליתי על הגג של הבניין שלנו, בלילה. הנוף הנשקף שם מציע אופק ממירון עד כינרת. ניסיתי לראות את ההדלקה שהתקיימה שם. אורות הפנסים ואורות המסוקים באדום כחול נראו היטב, אך את ההדלקה לא הצלחתי לראות. הרגשתי את חוסר האונים. רוצה להיות ולא יכולה. ידיים כבולות לעלייה שכל כך חיכיתי לה.
"בשלב מסוים הבכי פרץ, והתפילות הסוערות של מירון. פתיחת הלב המתוקה, השמורה לל"ג בעומר, הגיעה עד אלי הישר מההר השומם… הייתה לי התעוררות גדולה, דווקא כשהוא רחוק, ואני כאן. ביקשתי וביקשתי. ובסוף הרגשתי בלב כזאת שמחה מתוקה, שיחד עם שכנה שלי, שגם היא התפללה לידי תפילה משלה, פרצנו בריקוד 'בר יוחאי' בדילוגי צהלה. רבי נחמן מברסלב אומר שהפסוק 'בשמך יגילון כל היום' הוא ראשי תיבות 'בכיה'. זה הסימן לתפילה שמקובלת בשמים – תפילה שבסופה את מרגישה שמחה".
נשמח לשמוע כל סיפור מיוחד הקשור לל"ג בעומר.
"וואו. סיפורים אני אוהבת. מה אספר לך? אני אוהבת סיפורים של נשמות. הסיפור הכי מרגש הוא לראות איך הסיפור שלנו יקר לצדיקים. איך הם מקבלים אותנו באהבה. כולנו נשמות, כן. אבל יש נשמות 'מסודרות' שנראה שהכל טוב איתן, ויש נשמות עלובות, שמשתפלות בצידי החיים ומחכות שמישהו יבוא ויאסוף אותן.
"אני תמיד מתרגשת לראות את הקבצניות של הציון של רבי שמעון. יש שם נשים קבועות שבאות להסתופף בצילו. והוא מקבל אותן, ככה. בכל הכבוד והיקר. הן תופסות ספסלים, פורשות ציוד. אוכלות בהכנסת האורחים, מרגישות בבית. לפעמים מתכעסות, לפעמים מברכות. לפעמים נתקפות בשיגעון זה או אחר, אבל תמיד נוכחות שם. חלק מהנוף. ושם טוב להן.
"לא רק אצל רבי שמעון זה ככה, אצל כל צדיקי האמת של עם ישראל הנדכאים מרגישים בבית. זה מקום שמשדר לכל נשמה באשר היא: בואי, תניחי את החבילות שלך, תירגעי, עכשיו הכל בסדר. אפשר לנשום. כל פעם שאני מגיעה לרבי שמעון, אני רואה את זה בגוון אחר. ובאמת, כל נשמה היא גלמודה ואומללה בעולם המעלים הזה, וכל כך זקוקה לצדיקים שיאירו לה פנים ויחממו אותה, שיגלו לה שהיא כולה אור, שלא תקשיב ללחישות של הבעל דבר, לתדר הארסי שהוא משדר 24/7. שתצליח להתחבר אליו יתברך מתוך המעמקים.
"ברוך השם, לפני פסח יצא לאור ספרי הראשון, 'רק תהיי מתגעגעת' – סיפורי חיים על הרגע שבו הנשמה נוגעת. ספר שמאגד בתוכו עשרים וחמישה סיפורים, הסובבים סביב נקודת הגעגוע והחיפוש. סיפורים שאירעו לי או לחברות שהסכימו לשתף. מבנה הספר סובב סביב מעשה מאבדת בת מלך של רבי נחמן מברסלב. העצה המרכזית של בת המלך עבורו, כסוד הצלתה היא: 'רק תהיה מבקש ומתגעגע אחרי להוציאני', עצה כל כך מתוקה, ולא כוחנית שהעולם לא מספר לנו. להמתין, להתגעגע, לרצות את הטוב, גם אם רחק ממני, בלי להתייאש – זאת עצה עוצמתית שפועלת ישועות.
"כשאת מתמידה ברצון ומפרטת אותו בפה במילים פשוטות, את פשוט מושכת את הישועה שלך אלייך. בכוח הרצון שלך את יכולה לברוא בריאה חדשה ממש!
"הוצאת הספר הייתה הרפתקה. ההפקה שלו לוותה בהמון געגועים לזכות להוציא מכוח אל הפועל. ומי עזרו לי? סופרת מתחילה, שאין לה מושג איך מוציאים ספרים לעולם, וחוץ מערמה הולכת וגוברת של עלילות חיים מתוקות, והמון דיבורים שעושים טוב על הנשמה, אין לה שום עצה איך להגשים את היעד (שלא לדבר על ממון הנדרש לכך…) והצדיקים! כל פעם שמשהו נתקע, נסעתי לרבי שמעון, התפללתי, ביקשתי את זכותו הקדושה – ונפתח.
"הלכתי לתנא רבי נחום איש גם זו, 'שכן שלי', והתפללתי. הדלקתי נרות לצדיקים ושוב ביקשתי. כך במשך כל הדרך. והדברים פשוט קרו, בצורה הכי שמימית ומתוקה. הספר ראה אור בסוף הדרך, ותודה לבורא עולם על החסד הזה".
במירון, שם רבי שמעון
מזווית מבטו של ר' יוסי זליקוביץ, תושב מירון, מנהל מרפאות צפת ומרום הגליל מטעם קופ"ח 'מאוחדת' ויו"ר 'חסדי שבתאי', הצפון פורח כל השנה.
מירון זורם בעורקיו של הרב זליקוביץ מיום לידתו. "אני נכד של אחד ממייסדי המושב. סבי הקים את היישוב לפני שבעים וחמש שנה. אבי, ר' שבתאי זליקוביץ ז"ל, היה מאבני היסוד של החינוך בגליל. הוא נפטר בגיל צעיר מדום לב. הייתי איתו באוטו כשזה קרה".
האסון הפרטי של משפחת זליקוביץ היה הגפרור שהצית את אש החסד שלה. "לזכרו של אבא הקמתי את 'חסדי שבתאי'. זה מפעל חסד ענק להשאלת ציוד רפואי ושיקומי. יש לנו גם אמבולנס להובלת חולים ומוגבלים. וה'שוס' של המפעל – מרפאת שבת שאנחנו מפעילים בשיתוף פעולה עם 'מאוחדת' כבר חמש שנים".
מי מבקר במרפאת השבת?
"מי לא… הפוקוס התקשורתי על מירון הוא תמיד פעם בשנה, לכבוד ל"ג בעומר, ואני יכול להבין את זה. בטווח של ארבעים ושמונה שעות מבקרים במירון כמאה אלף איש. זה בהחלט סקופ. אבל על פי נתוני משרד התיירות מבקרים במירון, בכל שנה, שני מיליון אנשים. והם מגיעים כל השנה ובמשך כל ימות השבוע. מרביתם, אגב, לא מגיעים מהציבור החרדי. כל עמך ישראל נמשך למירון. וכל השנה מתקיימות ליד הציון הילולות וסעודות ואירועי חלאקה.
"גם בשבתות 'רגילות' המקום תמיד מלא. כמה אלפים, לפחות, וממילא, יכולים להגיע למרפאת השבת עשרות מקרים. רק בשבת האחרונה היו לנו קרוב לשלושים מקרים".
שלושים מקרים! מה קרה?
"מה שקורה בדרך כלל… אנשים נקלעים למצבים רפואיים שונים על כורחם. הנה, לדוגמה, בשבת האחרונה קיבלנו דיווח על קוצר נשימה, בשעת לילה מאוחרת מאוד. יצאתי, התנעתי את האוטו, זינקתי לציון. פגשנו שם אדם מבוגר. ייצבנו את הנשימה שלו ונתנו מענה עד שהגיע האמבולנס ופינה אותו לבית החולים. לפעמים זה יכול להיות תינוק מחרחר, לא עלינו, או משפחה שהגיעה לשבת משפחתית, ובליל שבת הילדה התחילה להתפתל ולצרוח מכאבי בטן, והדבר היחיד שיכול להציל להן את השבת הוא פתילת אקמול שהיא לא הביאה מהבית…
"זו גם הסיבה שיש לנו גמ"ח תרופות ענק. היה גם מקרה של אדם ששכח בכיס החליפה של יום חול את הכדורים להורדת לחץ דם. ברוך השם, יכולנו לעזור לו. אנחנו מטפלים בעשרות מקרים הקשורים לילדים.
"מגיעות למירון משפחות ברוכות ילדים. והם, כדרכם של ילדים מתנדנדים, יורדים, קופצים, רצים, עולים, נופלים. השטח הטיפוגרפי של מירון מאתגר. הוא סלעי ולא מישורי. והרבה פעמים מספיקה עלייה לציון של רשב"י בטיול של צהרי שבת כדי לשבש את השבת – הילד מדלג קדימה, לא רואה את האבן לפניו, מועד עליה, וזה יכול להיגמר גם בשבר.
"הרבה פעמים המשפחות שמגיעות אלינו לא מכירות תנאי שטח כאלה. הן באות מהכוכים של ירושלים, מהצפיפות של בני ברק, ופתאום כל הצפון לפניהן – ירוק ופתוח, מרחבים שלמים שאפשר להשתולל בהם. אז משתוללים… לשמחתנו, יש לנו במרפאת שבת שני חובשים בכירים (אחד מהם הוא הרב זליקוביץ בעצמו. ב"מ) ורופא נכרי שמומחה בתפירות ובהדבקות.
"תמיד משמחת אותי האפשרות להציע מענה מקצועי למשפחות שבאו למירון בכוונה להיות קרובות לרשב"י, ולא כדי לשרוף שבת בבית חולים".
מה התוכניות לשבת הקרובה?
"אני מאמין שבל"ג בעומר יהיו ליד הציון כל ארגוני ההצלה, אבל רובם יקפלו את החפ"קים לקראת שבת. כיוון שלדעתי יישארו במירון וביישובי הסביבה עוד אלפי אנשים, תגברתי את שעות הפעילות של המרפאה, ואנחנו נהיה פה בעזרת השם, כי זאת שגרת חיינו.
"סטטיסטית, כיוון שצפויים להיות באזור יותר אנשים, אני מביא בחשבון שצפויים להיות יותר מקרים רפואיים. אגב, כשאני אומר 'באזור', אני לא מתכוון רק ליישוב מירון. אני מתכוון גם לספסופה, בר יוחאי, דלתון וכל היישובים בסביבה".
אילו מקרים מאפיינים את ל"ג בעומר?
"הרבה מקרים של התייבשויות ומכות חום, וחבלות שקורות בגלל הצפיפות והעומס. בהחלט לא המקרים הקלאסיים של שבת רגילה. אני מאמין שבשבת הקרובה יהיו לא מעט אנשים שיתארחו ביישובים הסמוכים למירון וילכו ברגל לרשב"י, וזה המקום לבקש מהציבור לשמור על נפשו, לזכור שאנחנו כבר בימים חמים ולהקפיד על שתייה. ובכלל, לשמור על כללי הזהירות. וכמובן, להביא את התרופות מהבית, במקרה של חולים כרוניים.
"כמו שסיפרתי, יש לנו אמנם גמ"ח תרופות, ואם מישהו יזדקק למשכך כאבים פתאום הוא יוכל למצוא אותו אצלנו, בעזרת השם. במקביל, אני מבקש מאוד – לא לסמוך עלינו. לארוז את התרופות במזוודה לפני שיוצאים למירון.
"עוד משהו שמאפיין את ל"ג בעומר בהקשר שלנו – עולה הביקוש לכיסאות גלגלים והליכונים. אנחנו מקבלים עשרות בקשות לכיסאות גלגלים או הליכונים עבור אנשים מבוגרים, חולים או מוגבלים שאינם יכולים לעלות במעלה ההר בכוחות עצמם. השקענו שני מיליון שקל בציוד כדי שנוכל לתת מענה לכולם.
"יש משפחה אחת, בארצות הברית, שמגיעה כל שנה לארץ לכבוד ההילולא, ובאופן קבוע, בני המשפחה מתקשרים אלי לפני הטיסה כדי לוודא שאני שומר בצד כיסא גלגלים לאמא שלהם, המבוגרת. בלעדיה הם לא יבואו, והיא עצמה לא מסוגלת לעלות לציון בלעדיהם ובלי כיסא הגלגלים… קחו את הסיפור הזה, תכפילו אותו בעשרות ותקבלו עוד תמונה של עמך ישראל שמתעקש להגיע לרשב"י, בכל דרך".
יש דרישות שלום מהמבקרים אחרי שהם חוזרים למרכז?
"לא מעט. הרבה פעמים כשאני מסתובב בבני ברק או בירושלים, עוצרים אותי אנשים שאני לא מכיר ואומרים לי: 'הרב זליקוביץ, שוב תודה רבה'. ואז הם מזכירים לי את השבת ההיא שכבר הספקתי לשכוח, שהם באו למירון ונזקקו לעזרה, ורק בזכותי יכלו להישאר ליד הציון, למרות מה שקרה וכולי וכולי.
"סיפורים כאלה פוגשים אותי על ימין ועל שמאל, ברוך השם. דרישות השלום המשעשעות יותר מגיעות מאנשים שמתקשרים כדי להזמין צימר, כי במסגרת מקצועי אני גם תיירן. והם אומרים: 'אנחנו רוצים רק את הצימר שלך, כי אתה מציע גם רופא צמוד, גם נכרי למקרה שייפול החשמל, והפלטה תפסיק לעבוד…' אולי זה הזמן לציין שאנחנו לא גובים תשלום על העזרה והשירות במרפאת השבת. חסד הוא חסד, ואנחנו שמחים לתת אותו ב'חינם'".
כתושב הצפון, אין לפעמים תחושה בל"ג בעומר שאנשי המרכז פולשים לבית שלך?
"ממש לא. ברוכים יהיו בבואם. אני חסיד חב"ד. חונכתי מילדות שהתפקיד שלנו הוא להדליק אור לכל מי שזקוק לו. יש ברשב"י פעילות ענפה של קירוב, וגם אני שותף בה.
"כשאנשים שאינם שייכים לציבור החרדי עוצרים, שואלים שאלות, מסתכלים עלי כנציג הציבור, אין לי שום בעיה עם זה, ולא מרתיעה אותי ההמוניות. ולהבדיל בין קודש לחול, זו הפרנסה שלנו. נכון, החצר הפרטית מופקעת מרשותנו בכל שבת לטובת אנשי המרכז והדרום, אבל תודה להשם על החסד ועל היכולת לפרנס.
"אגב, בהגדרתו הרשמית, מירון הוא יישוב שיתופי חקלאי. כך הוא התחיל. היו בו מטעי תפוחים, אגסים, אפרסקים. היו גם לולי תרנגולות. בכל המקומות שעומדים היום צימרים בחצרות, היו פעם לולים… לצערי, החקלאות בארץ די פשטה את הרגל, וגם למירון הגיעה המציאות הזאת. לשמחתי, רשב"י נהיה אבן שואבת להמוני אנשים. היישוב התאים עצמו למציאות החדשה והפך להיות מוקד תיירותי. במשך ששת ימי מעשה היישוב שקט מאוד, ואז בשבת – רעש גדול והמון אדם. אומרים תודה. גם על השקט, גם על הרעש".
מילים שתשמח לשלוח מצפון לכל הארץ?
"אני תיירן כבר שלושים וחמש שנה. פעם מירון היה הנופש האולטימטיבי של הציבור הדתי והחרדי. אמרת נופש, אמרת מירון. אני אומר בכאב את המילה 'פעם', כי היום המצב השתנה, לצערי הרב. הצימרים במירון הם סטנדרטיים. נקיים. נעימים. אבל סטנדרטיים. מיועדים לקהל יעד ספציפי מאוד. בשנים האחרונות הציבור החרדי פקח את העיניים, והוא מחפש פינוקים והדר. תופעה שהייתה פעם בשוליים הפכה לסימן היכר של המיינסטרים. אנשים מתקשרים לברר על צימר, והשאלה הראשונה שלהם היא אם יש בריכה. השאלה השנייה היא האם יש ג'קוזי. אני מבין שהציבור עבר מהפך סביבתי, גם הנגישות המקוונת גרמה לחיים הנוחים להיראות זמינים, ואנשים רוצים להרגיש שהם לא פראיירים, ואם אחרים נהנים מכל טוב העולם הזה, גם הם.
"לי, אישית, זה כואב – לראות אנשים שמגיעים לרשב"י, זורקים פרק תהילים, ואז ממהרים לסאונה שמציע צימר באחד היישובים הסמוכים… בשבתות אפשר לראות המוני חרדים שבחרו יישובים אחרים על פני מירון. אני מכבד כל בחירה, אבל מזכיר: רק במירון נמצא רשב"י. ומי שרוצה נופש או שבת שרשב"י נוכח בה, הכתובת היא רק מירון".
