במלאת 8 שנים לפטירת מרן גאון ישראל זצ"ל • שני בניו הגאונים נפגשים ומעלים זיכרונות ילדות
הם נולדו בתקופות שונות לגמרי. האחד זוכר ימי עוני בקהיר, ואחיו כבר נולד כשאביו דיין בעל שם עולמי • מיוחד: שני האחים הגאונים, רבי אברהם יוסף מרבני חולון המפורסמים ורבי משה יוסף נשיא הכשר 'בית יוסף' – חוזרים אל השולחן של אבא ומשחזרים זיכרונות ילדות מרגשים • איך גדלים בצילו של ענק? כיצד נערכו טקסי העונש? ואיך מאכילים ילדים תוך כדי לימוד? • "אבא זכה וזיכה את הרבים – ועדיין מזכה את הרבים"
חרדת קודש אופפת את החדר הקדוש הזה. כמין בת קול יוצאת ומהדהדת: של נעליך מעל רגליך. מכל עבר מציצים אותיות קדושות, כרכים-כרכים של ספרים קדושים, כולם בלים משימוש ושותקים בדומייה.
ממש במרכז החדר, עוד נטוע שולחן העץ הזה שמיליוני עיניים יהודיות ברחבי הגלובוס היו נשואות אליו. ממש לצידו, אותו כיסא משרדי שעליו ישב רבם ומאורם של ישראל, לילות וימים, כל גופו רכון, וכל ישותו מבקשת להאיר את העולם בדבר השם זו הלכה.
קדושתו של החדר הזה מורגשת, גם כשהוא שומם. ממש מעל הכיסא קבועה תמונה ענקית שממנה משתקף תואר הפנים הקדושות, בתי-העיניים מוסטים כמו לא להוות חציצה בין העיניים לאותיות הקדושות.
קשה להסביר את צמרמורת הקדושה שעוברת בגוף, כשזוכים להתייצב מול כיסאו המיותם של מרן גאון הגאונים רבי עובדיה יוסף זצוק"ל. עכשיו, השולחן הקדוש הזה, שגורלן של מאות עגונות הוכרע עליו, ששאלות מכל קצוות תבל נכתבו עליו, שמאות אלפי שעות נלמדו עליו, וחיבורי קודש נערכו עליו, עומד מיותם.
בכל חצר חסידית, כנראה היו נועלים את חדר האדמו"ר זצ"ל ומכניסים את ספריו לכספת. ואילו כאן, בבית מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, הכל עומד על כנו. רק פתק הזהרה מוצג על הארונות: "אין לגעת בספרים". על השולחן העתיק, שמו מעטה זגוגית. מתחתיו אפשר למצוא קטעי היסטוריה מרתקים, וממול, תחת מעטה זכוכית אטומה – הגלימה, מקל הכסף והמצנפת שחבש לראשו.
הנה למשל מוצג מעניין שאנו מגלים תחת הזגוגית השקופה: הזמנה של כלה בשם רות, שבמקום שם אביה מוזכר 'אברהם אבינו ע"ה'. "מרן היה מעורב בגיור שלה", מספר לנו אחד מבאי הבית, "והוא קבע את נוסח ההזמנה. החופה נערכה בבית הכנסת 'שלו'. זה מלמד משהו על מרן זצ"ל. הרגישות שלו. אחרי שהוא עסק בגיור, הוא לא נפרד מהגיורת, אלא טרח לעסוק בצורכי נישואיה ועמד לימינה עד שהקימה בית נאמן בישראל".
- • •
שמונה שנים חלפו מאז הסתלק הרב בעל הבית לבית עולמו. ועדיין תורתו פועמת פה. בחדר הזה הכל חי.
והנה נפתחת הדלת. ובפתח נראית דמותו של הגאון רבי אברהם יוסף מרבני חולון המפורסמים, שהוא כיום הגדול שבאחים (אחר פטירתו של הגאון רבי יעקב יוסף זצ"ל, עוד בחיי אביו). "ברוך הבא אחי הגדול", מקבל אותו בן הזקונים, הגאון רבי משה, נשיא הכשרות 'בית יוסף' ומנווט דרכם של מפעלי הדרת כתבי האב הגדול. "ברוך הבא הביתה".
להפגיש את שני האחים, זו משימה כמעט בלתי אפשרית. סדר יומם של השניים מלא וגדוש. בעוד הגדול מתרוצץ ברחבי הארץ, מוסר שיעורים, מזכה רבים ומנווט מוסדות חינוך שבנשיאותו – האח הצעיר טרוד עד למעלה מראשו בהכנות אחרונות לשנת השמיטה הקרבה.
אבל יש צמד מילים שמצליח לחולל את השינוי. "זיכוי הרבים". כשרק לוחשים אותו, שני הרבנים הגאונים מצליחים לפנות שעת בוקר מוקדמת, כדי להיפגש ולהעלות זיכרונות על 'אבא'. בימים אלו, מזכירים הבנים, ימלאו 101 שנים להולדתו של אבא.
באימה וביראה הם מתיישבים לצד אותו שולחן מפורסם. איש מהם לא מעז להתיישב על כיסא האב. "אל ישב במקומו", מכריז רבי אברהם. הם מביטים סביב וזיכרונות הילדות מתחילים לצוף. "כשמבקשים ממני לספר על מנגינת ילדות", מתרפק רבי משה, "אני נזכר רק בזמזום ארוך ומונוטוני ששמעתי כל הזמן. בלילה, ביום, בשבת, בערב שבת. בכל רגע. מנגינת התורה של אבא".
הפורד של אבא
מי שיטפס היום בגרם המדרגות המפורסם ברחוב הקבלן בשכונת הר-נוף הירושלמית, יתקשה לזכור שבמקור זו הייתה דירת מגורים. חדרי השינה והסלון כולם הפכו למרכז תורני אחד ענק. יושבים כאן עשרות אברכים וצעירים בני עדות המזרח, כולם בני-בבואתו ופירות-יצירתו של מרן זצ"ל, והוגים בתלמודם.
כיום דירת המגורים של מרן הגר"ע הפכה כולה קודש למכון ההוצאה לאור 'מאור ישראל'. הבית ברחוב הקבלן, זה שבו היה גאון ישראל ותפארתו יושב והוגה בתורה משך שעות רצופות במעין תמונה נצחית ואין סופית, הפך כולו ל'בית מאור ישראל'. בית הכנסת ומכון ההוצאה לאור שיושבים בקומת הקרקע ובקומה הראשונה, מעניקים למקום נופך קדום, מפיחים בו את החיות שחסרה בו מאז פטירתו של מרן הגר"ע, לפני מעט פחות משמונה שנים.
"אתם מבינים", זועק הבן רבי אברהם יוסף, "בעולם כולו מדברים על 'הרב עובדיה' של המפלגות, ואילו כאן רואים את הרב עובדיה האמיתי. הענק ששינה את עולם ההלכה. הנה, שמונה שנים חלפו, וצוותים שלמים עדיין לא הספיקו לערוך את מה שהוא כתב בכמה שנים".
עיניו נעצמות לרגע. הוא מביט בחדר הגדול, ובבת אחת נזרק עשרות שנים לאחור.
"מה שאתם רואים פה, הדירה הגדולה, הספרייה המפותחת – זה רק בתקופה האחרונה של אבא. כשאני נולדתי, כשאנחנו היינו ילדים, אבא היה עני מרוד".
הוא נזכר באותו יום שבו "הרה"ר גורן נכנס לתפקידו – לצידו של אבא. בעוד שבמשך שנים היה אבא נוסע במוניות לכל מקום שהיה עליו להגיע, הרב האשכנזי דרש שיעמידו לרשותו מכונית. הביאו לו אפוא רכב מדגם 'פורד גרנד-טורינו', רכב פאר בימים ההם. כמובן לכולם היה ברור שאי אפשר לתת רכב רק לרב האשכנזי, ומיד הביאו גם לאבא רכב זהה.
"כשקיבלנו את הרכב ראיתי מול ביתנו את הגאון רבי אליהו שְׁרֵם זצ"ל, שכיהן אז כרב שכונה בעיר וכראש ישיבה, ועיניו זלגו דמעות. 'מדוע תבכה?' שאלתיו, והוא ענה: 'איך לא אבכה כשאני רואה לנגד עיניי את מימוש דברי חז"ל 'כל המקיים את התורה מעוני, סופו שיקיימה מעושר'.
"המשיך רבי אליהו וסיפר לי, 'אני זוכר את העוני של אביך, כשהיה בא לישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה, שם שימשתי ספרן. אביך היה מגיע בנעליו המרופטות שהתחתית שלהן בלויה, ולכן הגרביים שלו היו רטובים לגמרי מהגשם ומהשלוליות. מרן היה נכנס אל אוצר הספרים, סוחט את גרביו ומעמיד אותם לייבוש משך שעה, ובינתיים עיין בספרים. רק לאחר מכן, כשיבשו קמעא, נכנס ללמוד בבית המדרש. והנה עכשיו, אני רואה שהוא זוכה למעט עושר ואיך לא אבכה'.
"אבא היה קורא בתורה בכל שבת בשלושה בתי כנסת, בתמורה ללירה וחצי… כשליש, הוקדש לשכר דירה והיתר למחיה. את אחותי שנולדה השכיבו בעריסה שהייתה ארגז עץ דק מהודק בחוטי ברזל ששימש לאחסון תפוזים, לאחר שריפדו אותו מעט בסמרטוטים. אחיי ואחיותיי נולדו ברוך השם ברציפות, והבית היה מלא".
"וכל הבית הזה, מה היה גודלו, ספר להם", מבקש רבי משה.
"את הבית ברחוב באר שבע, שכר אבי מיד כשעלה ממצרים בדרך חתחתים. הוא לא רצה להמתין עוד רגע אחד מיותר עם משפחתו בתנאים הקשים – הרוחניים והפיזיים – של המעברה שאליה נשלחו, ועבר לדירה פרטית. הבית הזה הכיל בסך הכל חדר וחצי, אולי שניים. בחדר הקטן יותר הייתה מיטה שבמשך היום הייתה סגורה, ובמקומה ניצב שולחן שעליו למד אבא, ורק בלילה נפתחה המיטה לשינה.
"יש תמונה שבה נראה אבא יושב לצד שולחן מכוסה במפה רקומה ומאחוריו ספרייתו. חשוב להבין מתי צולמה התמונה הזו".
"או נכון יותר", מוסיף הרב משה, "מתי יכולה הייתה תמונה כזו להיות מצולמת".
"רוב השבוע", מסביר הרב אברהם לנוכח פליאתנו, "השולחן כולו היה עמוס ספרים. רק בערב שבת היה אבא קם, משיב את הספרים לארונות, ואמא הייתה יכולה להכין את השולחן לסעודת שבת. מיד אחרי סעודת הלילה, היה אבא שב לתלמודו, ובבוקר יום השבת, אמא לא סגרה את הספרים שהותיר על השולחן והחזירה לארונות, אלא הותירה אותם כפי שהיו וסידרה אותם בערמות על גבי משטח סמוך – כדי שאבא יוכל לכתוב ולהעתיק מהם לתשובותיו ופסיקותיו מיד בצאת השבת בלי לבזבז זמן".
הרגשתם כילדים את העובדה שאבא יושב ולומד כל היום?
"רבי אברהם חי בשנים ההן", אומר רבי משה, והגר"א נענה לפתוח ראשון. "הייתי ילד בן שנה, שובב, והיו לנו מדרגות בחזית ביתנו. לא פעם ולא פעמיים הייתי נופל ומתגלגל מהן – ואימי הייתה נחרדת וזועקת. רק השכן היה מגיע להרים אותי, אבא פשוט לא שמע. הוא היה שקוע בתלמודו".
"תמיד ראינו את אבא יושב ולומד. לאורך כל היממה, כמעט", מוסיף רבי משה. "אחותי מספרת איך היא הייתה צועדת על קצות האצבעות, כדי לא להפריע לאבא. זה נחקק בנו מילדות. אבא תמיד ישב ולמד, ואמא תמיד שמרה עלינו שלא נפריע".
דפים לכבוד אבא
אף על פי שהם אחים אוהבים, שני האחים רבי אברהם ורבי משה מייצגים שתי תקופות שונות לגמרי בחייו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל. בעוד שרבי אברהם נולד כשהמשפחה התגוררה במצרים והאב היה רב צעיר שנלחם על כל אגורה, רבי משה נולד לאב חשוב ומפורסם למדי. "זה אמנם לא כמו שהוא היה בסוף ימיו, אבל כבר כולם הכירו אותו".
הנה למשל הבדל בולט: "בתקופה שגרנו ברחוב באר שבע", מספר רבי אברהם, "אני ואחי הגדול רבי יעקב למדנו בישיבת 'המתמידים' של ר' דוד נחמן בלוי. בכל תקופה, היו מחלקים לנו פרסים. כל אחד יכול היה לבחור את הפרס שהוא רוצה. ואתה יודע מה היה הפרס שלנו? היינו מבקשים 'רפיל' – מילוי של עט וניירות חלקים. היינו מביאים את זה הביתה בשמחה, כדי שלאבא יהיה במה לכתוב חידושים. עד כדי כך, אפילו נייר לא היה בבית.
"ואבא היה ממש שומר על כל דף. כשהיה חש צורך לתקן משהו, לא היה כותב טיוטה חדשה. אלא לוקח סכין גילוח, תולש את השורות הרלוונטיות ומדביק ניירות זה על זה".
אצל רבי משה, המציאות כבר הייתה שונה לגמרי. "כשהייתי בחור בישיבת קול תורה", הוא נזכר, "באחד הימים סיים אבא דיון בבית הדין הגדול והחליט לבוא לבקרני. הוא נכנס ברכב השרד אל תוך הרחבה ומהר מאוד נהייתה אטרקציה, 'הרב עובדיה הגיע'. ירדתי לשוחח עימו, והנה לפתע חלף ראש הישיבה, מרן הגרש"ז אויערבך. כשראה את אבא הם נעמדו לדבר. הם דיברו בדברי תורה, ואני הרגשתי שאני מאבד את התפיסה. אחרי כמה דקות, אמר לו אבא: 'אני גר בז'בוטינסקי ואתה בשערי חסד. בוא לרכב, נוריד אותך ואחר כך אמשיך אל ביתי'. רבי שלמה זלמן ניסה לסרב כדי שלא לבטל תורה ולהאריך את דרכו של אבא, אבל בסוף הסכים".
"יש דבר אחד", אומר רבי אברהם, "שבו אחי רבי משה שונה מכל יתר האחים. ועל כך אני מקנא בו. הוא זכה ללמוד עם אבא בקביעות. בעוד שאני התביישתי מאוד מאבא, הוא היה הרבה יותר פתוח איתו".
ובעניין הבושה, ידוע כי היו כמה וכמה מגדולי ישראל שמרוב שהיו שקועים בלימוד, הקשר של ילדיהם עימם היה פחות פתוח. מה חשתם כלפי אביכם זצ"ל?
"אני שונה בכך מכל אחיי", מספר הגר"א יוסף, "כי כולם גרו בירושלים ואילו אני כבר משנת תשכ"ז למדתי בתל אביב. גם לאחר מכן, כשעברו הוריי לתל אביב, אימי השכיבה אותי במטבח. 'אני רוצה שתתחתן כבר', אמרה בחיוך.
"השנה הזו בתל אביב, שהייתי מביא לאבא ארוחת ערב למלון 'דבורה' והיינו צועדים על שפת הים ונושמים אוויר צח, לא תישכח ממני. זה היה הזמן הכי קרוב לאבא. אבל מאוחר יותר, חזר הדיסטנס. עד כדי כך שכשהייתי מגיע לבקר הייתי מקפיד לקבוע 'תור' אצל אמא. אמא הקציבה לנו רבע שעה, והילדים שלי היו מכינים דפים עם שאלות שרצו לשאול את סבא. אבא היה כל כך נהנה, עד שכשאמא באה להעיר 'אתם מפריעים לסבא', הוא היה מבקש, 'תשאירי אותם, אני נהנה מהם'".
וגם כאן אצל רבי משה הדבר שונה מעט. "תמיד הייתה יראת כבוד", מתאר רבי משה. "'אבא לומד', זה היה הסלוגן. אבל לדבר איתו באופן עמוק ואישי יכולנו רק כשגדלנו. בתקופה שלי הייתי מטייל עם אבא כמעט כל יום, כשחזר משיעוריו והרצאותיו בכל רחבי הארץ. זה היה בדרך כלל בשעת חצות או מאוחר יותר. התחלתי בזה בהיותי נער, והמשכתי בכך כשהייתי בחור. טיילנו בגבעת רם ליד הכנסת, שם היה אוויר צח והרחובות היו ריקים מאדם. אלו היו רגעים שבהם חשתי קרבה של בן לאבא".
קשר של קיימא
איך נראו סעודות השבת עם אבא?
נהרה עילאית מתפשטת על פני שני האחים. "וואו, איזו חוויה רוחנית זאת הייתה".
"אם אני יודע מעט שירים, ואם יש לי מעט חוש מוזיקלי, זה מסעודות השבת ומהשירים שאבא היה שר איתנו אז כשהיינו ילדים. יתר אחיי", מצטחק הגר"א, "קצת אשכנזים בעניין הזה… אבל אכן הכל בזכות השירים בליל שבת".
"בדור שלי", מציין הגר"מ, "זה כבר היה שונה. אבא היה הרבה יותר מפורסם, אבל רוב האחים כבר התחתנו. ישבנו כמעט לבד. מטבע הדברים פחות שרנו ויותר דיברנו בלימוד".
אבא לימד אתכם גם שירים בערבית?
"חלילה", מתרעמים האחים ומספרים לנו שכאשר הגיעה משפחת יוסף ארצה, אף אחד מהילדים לא ידע אף מילה אחת בעברית. "אחותי הייתה שרה בערבית; אחי רבי יעקב ע"ה דיבר רק ערבית וככה גם אחותי מלכה", מספר הגר"א. אלא שאז החליט מרן ש'כאן לא ידברו ערבית'.
"ואצל אבא", מוסיף הגר"מ, "קבלה טובה הייתה עניין שלא זזים ממנו בשום אופן. עד אחרית ימיו הוא לא דיבר ערבית. גם כשהיו באים עשירים ונדיבים שזו הייתה שפת-אימם, אבא לא הסכים לדבר ערבית. אני זוכר שכשהגיע לכאן אדמונד ספרא, איל ההון שזו הייתה שפת האם שלו, לא ניאות מרן הגר"ע לדבר בערבית. רק אמא הייתה מתרגמת את דבריו".
אך היו זמנים שהוא ידע כי עת לעשות לד'. היה זה בעת שבתו בבית הדין בפתח תקווה. שם, למטרת התרת עגונות, דיבר עם עיראקים, מרוקאים ותימנים – בערבית. הייתה זו עת שבה הוא התיר לעצמו. עת לעשות.
אבא היה מעורב בחינוך שלכם? כשהיו צריכים להעניש, הוא עשה זאת?
"רבי משה לא זכה למתת יד", אומר הרב אברהם בחיוך. "אבל אני ואחיי בני דורי קיבלנו, אבל היה מגיע לי…"
העונשים של מרן זצ"ל לא היו כואבים. הם היו בעיקר חינוכיים. "אבא לא היה מתעצבן סתם. הוא היה צובר וממתין, עד לרגע שהיה אומר: 'הגדשתם את הסאה'. והענישה הזו הייתה ממש טקס חינוכי. העונש לא כאב, אבל הבושה צרבה בלב. לא רצית לעשות זאת שוב".
רבי משה לעולם לא ישכח רגע כזה. רק פעם אחת בחייו הוא 'זכה' לעונש. בחנוכה תשל"ג. "אני זוכר עד היום את העונש שקיבלתי. כמובן, זה לא כאב בכלל. אלא שכאב לי הלב, איך ציערתי את אבא – אף על פי שבאותה עת לא הייתי אשם. אבל זה היה חשוב לי, לחיים".
והנה פרט מרתק. "אבא היה מבין עצום בחינוך. אף על פי שלפעמים היה נאלץ להעניש, הוא הזהיר אותי שבשום אופן לא אכה את ילדיי. 'הדור השתנה. מה שהיה נכון פעם, כבר לא מתאים היום', אמר".
באותן שנים מוקדמות, הרב עובדיה של שנות האברכות, לא היה לו יותר מדי זמן. כל רגע שלו הוקדש ללימוד. רבי אברהם מתאר בדמעות כיצד היה אבא מאכיל אותו ואת אחיו. "אבא יושב, מעיין בספר, וביד השנייה יש לו כף. הוא מכניס אותה לצלחת, מעלה באוויר וכל ילד בא וטועם. שוב מכניס את הכפית ושוב ילד בא וטועם".
ובתקופה הזו, הם זכו ל'אב' נוסף. 'חכם בן ציון', הוא רבי בן ציון אבא שאול. "בין השנים תשי"ח-תש"ל משפחות יוסף ואבא שאול התגוררו באותו בניין, קומה מעל קומה. הם היו שני גדולי עולם שחיו בשכנות ובידידות מופלאה, והוא היה לנו מעין תחליף-אב, בזמנים שהיה צורך. ראשית, בכל פעם שהיה מגיע סליל של הגהה מהדפוס לספרי אבי, הייתי מיד נשלח: 'תביא לרבי בן ציון'. ואז, בליל שבת, הם היו יושבים ומלבנים את הדברים בקולי-קולות.
"כשאבא הספיד את הגאון רבי בן ציון ואמר עליו 'הוא היה כמו אבא לילדיי', הכוונה הייתה אלי…" אומר רבי אברהם. "בכל נושא בילדותי היה חכם בן ציון מעורב.
"כילד בן עשר פתחתי חברת תהילים שנקראה 'חבצלת'. 'למדו' אצלי כל חכמי הדור – מי שהוא כיום הראשון לציון, אחי רבי יצחק, ועוד ילדים חשובים שהיום הם ראשי ישיבות מפורסמים. הרב בן ציון אמר לי: 'למה קראת לשיעור הזה חבצלת?' השבתי כי זה על שם 'חבצלת השרון'. 'תשמע, זה ראשי תיבות ח'כם ב'ן צ'יון ל'ומד ת'הילים', אמר לי. הוא היה מעניק לי ממתקים שאחלק לילדים. לימים, הרב אליהו אבא שאול הפך למחותן של מחותני, וכשבנו הרב בן-ציון התארס, הראה לי ספר 'בן איש חי' עם הקדשה ממני על התמדתו ב'חברת התהילים'…"
הוא נזכר ב'נס' שקרה לו. "יום שישי אחד שיחקנו, ומישהו השליך אבן למרחוק. עברתי שם, והאבן פגעה במצחי. עד היום יש לי ממנה סימן… אימי ראתה אותי שטוף דם בכל פניי וחשבה שהעין הלכה. אבא לא שמע כלום, אמא זעקה מרוב פחד. הרב בן ציון ירד מהר, שטף את פניי והרגיע: 'העין בסדר'. הוא הניח עלי חיתול וקשר, לבש את חליפתו ורץ איתי לבית החולים 'זיו' ששכן מול 'ביקור חולים'. כשחזרנו כבר הייתה שקיעה, שעת דמדומים, והוא אמר לי: 'בטח קר לך'. התביישתי להודות בכך, אבל אחר כך הבנתי שהמעיל שלו היה מלא ב'מוקצה', ולכן העדיף שאני כילד, אלבשנו.
"הגענו לבית הכנסת שהיה תחת הבית, בקומת המרתף. 'חכה', אמר לי הגרב"צ ברגישותו המדהימה, 'אל תיכנס'. הוא נכנס, עדכן את אבא שאיני אשם באירוע, ואז אותת לי להיכנס. עיני הייתה מכוסה בחבישת בית החולים. אחרי התפילה אבא לא אמר מילה, הוא רק ליטף אותי בחיבה".
אידיש בין חכמים
אתם גם זוכרים את אבא הפועל בצורכי ציבור?
"מאז שנולדנו היה אבא איש ציבור", אומרים השניים, "הרבה-הרבה לפני הקמת תנועת שס וכל הפעולות המפורסמות.
"כשעלינו ממצרים, בשלהי שנת תש"י, שהה אבא תקופה קצרה במעברה ונחרד לגלות מה עושים שם לבני עדות המזרח. פשוט שמד! הוא מיד גייס את חבריו לספסל הלימודים והחל לפעול לרישום תלמידים ל'חינוך העצמאי'. הם היו נוסעים בטרמפים כי בדרכים המובילות למעברות ארבו 'שומרים' שהעמידו הקיבוצניקים ומנעו את הפעילות. זה היה שמד אמיתי", מדגיש הרב אברהם יוסף, "ושלא יספרו לנו מעשיות שהכל היה ויכוח על ציונות. הכל נעשה בניצוחם של אנשי המפד"ל, ולא בכדי אמר אבא שמפד"ל ראשי תיבות – פ'תי מ'אמין ל'כל ד'בר".
"בכתביו של אבא", מוסיף רבי משה, "הוא מציין שבמהלך השנתיים שהתרוצץ בפעילות קדושה זו, הוא מסר פעם דרשה שעוררה את הציבור לנושא, ו'ברוך ד' אנשים רצו לתרום. אספתי שישים וחמש לירות ולקחתי להוצאות', כך הוא כותב".
"מי שסייע ביד המשפחה באותה עת היה סבא, אבי-אימי, הרב אברהם פטאל (הרב אברהם שנולד במצרים קרוי על שמו). אבל לאבא לא הייתה פרנסה, והוא חשב לחזור לישיבה. אף על פי שראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטיה חפץ בכך, אחד הגבאים סירב. היו למשפחה כבר ארבעה ילדים, אבא היה בן שלושים, והגיוס לצבא נשף בעורפו". ברגע הזה מי שנרתם לעזרתו היה רבה המפורסם של ירושלים – מרן הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל.
"לאבא", מתאר הגר"א, "היה תמיד יחס מיוחד אצל הרב פרנק. בכל שעות היום הייתה בתו, הרבנית רוזובסקי, שהייתה ידענית ומפורסמת, מונעת מאנשים להיכנס כדי שלא יטרידו את אביה בשאלות. היא האזינה לשאלה, הציגה אותה לפני אביה ויצאה למסור את המענה. אולם אבא היה יוצא מן הכלל, הוא היה נכנס באופן חופשי. פעם אחת הבאתי מכתב מאבא, והיא כמובן, סירבה להכניסני. "תמחלי הרבנית, אני בנו של הרב עובדיה", אמרתי, והיא מיד פתחה ואמרה, 'אם ככה, תיכנס בעצמך'. הרב פרנק קרא את המכתב, השיב בתחתיתו ושאל בחיבה: 'איזה מספר אתה?' עניתי שאני בן שני וילד רביעי. 'כן ירבה וכן יפרוץ', בירך הרב בחיוך שלא אשכח.
"כשהרב פרנק שמע שאבא תקוע ללא פרנסה – ותכף יגייסו אותו – הוא הורה שיכניסו אותו ל'מדרש בני ציון' שבראשו עמד והורה למנהל רבי יצחק רוזנטל שישלם לו משכורת חודשית. שם, במקום זה, נוצרה לאבא ההזדמנות להכיר מקרוב את כל גדולי ירושלים האשכנזים, הרבנים הגאונים רבי בנימין זאב פראג, רבי שמואל רוזובסקי, רבי בצלאל ז'ולטי, רבי שלמה זלמן אויערבך והגרי"ש אלישיב שלמד שם תקופה, ושם אף למד להבין את ההברה האשכנזית והחסידית, על הטיותיה השונות, על בוריה.
"כבר בימים ההם הערכתו של הרב פרנק לתורתו של מרן הגר"ע הייתה עצומה. ביום בהיר הגיע הגרצ"פ פרנק למסור שיעור בישיבה. לפתע הוא פנה לרב רוזנטל ושאלו: 'מה עושה כאן הרב עובדיה?' 'מה זאת אומרת', תמה הרב רוזנטל, 'והלא כבודו הורה שאכניס אותו'. 'אכן, כך אמרתי, אבל התכוונתי שילמד בבית ויקבל משכורת. זה הרי 'ביטול תורה', הזמן שעליו לצעוד לכאן'…"
"כשהייתי ילד בן שש-שבע", נזכר גם רבי משה, "לקח אותי אבא למעמד שלא יישכח. היה זה בעת שהחל הפולמוס על מתן זריקות חיסון לאפרוחים. אבא, שכבר כיהן כרב ראשי, כינס את כל חבריו מבית המדרש 'בני ציון' והביא וטרינר של משרד החקלאות, שנטל מספר אפרוחים והזריק להם במספר מקומות בגוף. לאחר מכן בדקו הרבנים את האפרוחים, כדי לראות היכן פגעה המחט. אני זוכר את כולם מדברים בהברה אשכנזית כבדה, והתפלאתי כיצד אבא מבין אותם היטב. הצעקות והוויכוחים היו עד לב השמים, הגר"ב ז'ולטי היה רוח סערה כל-כולו, ורובם התווכחו בקולי קולות, כשרק הגרש"ז אויערבך מתערב מדי פעם ומשקיט אותם. כששאלתי את אבא איך הוא מבין כל מילה מדבריהם, הוא התפלא: "הרי למדתי איתם, אני מכיר את שפתם". בסיום המעמד הוא לקח אותי ועברנו לפני כל אחד ואחד כשאבא אומר 'זה בן זקוניי' וביקש מכל אחד לברכני…"
שידוך בגן הילדים
ותוך כדי שהזיכרונות מתגלגלים, עולה פרט מעניין. "אתם יודעים מי היה השדכן שלי?" שואל הגר"א יוסף. הוא מצביע על האח הצעיר ומכריז: "הנה, הוא השדכן שלי. והוא היה אז ילד בגן…
"זה היה בשנים שהוריי עברו לתל אביב. כאמור, הוריי רצו מאוד שאשתדך, והוצעה לי הצעה. נפגשתי פעם אחת, ולאחריה הורדתי את השידוך מהפרק. ראיתי שהוריי מאוד כועסים עלי", מספר הגר"א. "אבי לקח אותי לקצה המסדרון, פתח חלון כדי שהדברים יישארו בינינו ושאל אותי: 'כמה זמן נפגשת? עשרים דקות! וכי אתה נביא וכבר יודע שהיא אינה מתאימה?!'
"לא הייתה לי ברירה אלא לבקש מאבא שידבר עם ידידי ורעי כבר מאז, הגאון רבי משה מאיה, החברותא שלי, שהיה בסוד העניינים. למחרת דיבר עימו אבא מחצית השעה לפני השיעור הקבוע שמסר בישיבתנו, וכשיצא רק ליטף את לחיי בחיבה כאומר: 'הבנתי אותך, בני'.
"מאוחר יותר היה רבי משה השדכן שלי", מתאר הרב אברהם בחן. "היה זה במסיבת חנוכה, כשאימי הלכה לגן של משה הקטן, ואת אחת האימהות החליפה בתה הנערה. אמא 'שמה עליה עין' כבר מתחילת המסיבה וביררה מי היא ומה שמה. 'מצאתי שידוך לאברהם', היא הכריזה".
אבל הצד השני עוד לא ידע דבר על כך. לפני שרבי אברהם מסיים לספר את סיפורו של השידוך, הוא חוזר אחורה, אל ימי מגוריהם במצרים.
"משפחת הוריי ומשפחת חמי, ר' יצחק נחום, הכירו עוד מהתקופה שבה התגוררנו במצרים. כשנולדתי, היה חמי נוסע במיוחד מקהיר לאלכסנדריה – שלוש וחצי שעות נסיעה ברכבת! – כדי להביא מוהל שאינו מחלל שבת (אבא מזכיר את זה בתשובה מיוחדת ב'יביע אומר'. הוא כותב על המוהל 'לבני אברהם'). המוהל נסע איתו שלוש פעמים את כל הדרך הארוכה, אך הייתה לי צהבת. רק אחרי קרוב לחודש נערכה הברית.
"לא פעם נקרא חמי באמצע הלילה לאחר שבכיתי, והוא רץ לחפש בית מרקחת פתוח לקנות לי מוצץ תחת זה שאבד. לא היה לו מושג אז שעשרים שנה אחר כך אהיה חתנו.
"חמי גם זכה להציל את חייו של אבא. הסיפור היה במצרים. אבא זצ"ל צעד ברחובות קהיר חבוש במגבעת קנייטש רבנית. באותם ימים שררה בארץ מלחמת העצמאות, והקמת המדינה גרמה לתסיסה בקרב ערביי מצרים. היו שם כמה פורעים שביקשו להכותו עד מוות. אמא לקחה את אחותי כמגן אנושי, הצמידה אותה לידיו של אבא ודחפה את שניהם אל תוך בית מרקחת סמוך. אבא נשאר שם ואמא רצה להזעיק את חמי, והוא קנה לאבא תרבוש כדי שיוכל לצאת בביטחון מבית המרקחת. יש תיעודים מאותם ימים כיצד חמי עומד לימינו של אבא – או מאחוריו, כשלראשו של אבי תרבוש.
"שנים לאחר מכן, לאחר שאמא ראתה את בתו של חמי במסיבה בגן של משה, אמרה אימי לחמי: 'זאכי', כך קראו לחמי במצרים, 'אותך אני מכירה הרבה שנים, למה שלא תביא את האישה והילדים לבקר אצלנו?' במוצאי שבת פינה אבא זמן ומשפחת חמי עלתה אלינו. בדרך, זוגתי לעתיד אמרה לאימה: 'זה ביקור בבית של הרב עובדיה, לא יפה להביא ילדים ולהפריע לרב'. אבל אם הרבנית הזמינה, עולים.
"באותה עת שהיתי בחדרי ואמרתי לעצמי, 'זו גנבת דעת'. אך אבא חייך ואמר, 'אל תלמד אותי מהי גנבת דעת'. אבא הורה לי להישאר בחדר והוא עצמו דיבר עם המיועדת – כיום הרבנית שרה יוסף מחולון – ותחקר אותה היטב במשך חצי שעה.
"לאחר מכן הוא קרא לי וביקשני להוריד ספר שהיה מונח על מדף גבוה בארון הספרים. נטלתי סולם והורדתי אותו לעיני משפחת חמי לעתיד – וכשכולי סמוק התבקשתי להביאו אל הרב מאיה. נסתי כל עוד רוחי בי, והגעתי לבית הרב מאיה מתנשם ומתנשף. 'עבדו עליה', אמרתי, 'זה לא יפה'. אבל הרב הרגיע אותי. למחרת, פנתה אימי לרב מאיה ואמרה לו: 'איזה מן חבר אתה? אולי תציע את הבת של זאכי נחום לאברהם שלנו?'…
"הרב מאיה התנצל ואמר שעיסוקו בשידוכים עד כה לא היה פורה, אך אמא התעקשה. הגר"מ מאיה אכן הלך לבית משפחת נחום יחד עם זוגתו ושכנע אותם שהבחורה אינה צעירה מדי, וכי בעוד שנה, בחתונה, היא תהיה כבר בת שבע-עשרה… וברוך השם הקמנו בית נאמן בישראל".
אגב, את שיעורי ההכנה לחתונה למד רבי אברהם בשיעור מיוחד שהקים אביו במיוחד באותו פרק זמן של אירוסיו. כל ההלכות נלמדו, והרבנים כולם – כולל החתן, בנו של הגר"ע – נבחנו. "לאחר המבחן שאל אבא את הרבנים, שרובם היו רבני שכונות, 'מה שלמדנו, חידש לכם?' והם השיבו, 'הפכת לנו את הראש, רבנו'. זה היה כוח ההוראה והלימוד של אבא זצ"ל".
גם הרב משה למד בתקופת אירוסיו את ההלכות הנוגעות להקמת הבית היהודי באופן הזה – בסדרת שיעורים שהוקמה באותה עת, בבית הכנסת 'בורוכוב'. "בזכותי", הוא מהרהר, "אבא חיבר ספר שלם בנושא טהרת המשפחה. הכל מאותה תקופה שלמדנו יחד".
מעמד המחילה המשותף
איך תוכלו להגדיר את שיטת חינוכו של הרב זצ"ל?
"אבא", מתרפק הגר"מ יוסף, "לא היה צריך לחנך. הוא עצמו היה הדוגמה. כשהסתכלת עליו ידעת בדיוק מה טוב ומה לא טוב. הוא כמעט לא התערב לנו, אבל כל הבית פעל על פי עינו החדה".
"אתם מבינים איזו דוגמה אישית עמדה לנו מול העיניים?" מתאר הגר"א יוסף, "אבא ששוכח לאכול ושוכח לישון ולא מפסיק ללמוד. זה יותר מכל אלפי הספרים שיכתבו על חינוך. לעולם לא אשכח את אותו יום שבו נכנס הביתה אחד מדייני פתח תקווה, הרב פרצוביץ', וביקש לשוחח עם אבא בדחיפות. אמא צעקה 'בשום אופן!' והיא הסבירה: 'ארבעים ושמונה שעות הוא לא ישן! הייתה לו תשובה ארוכה לכתוב, תן לו כמה דקות להירדם'.
"אחרי שעתיים בלבד אבא התעורר, ואמא סיפרה לו על הרב פרצוביץ. אבא התקשר והתברר שיש שאלה מאוד מסובכת בנושא של פסולי חיתון. כעת התיישב אבא ושקע בלימוד וכתיבה שלושים ושש שעות ברציפות".
"לאורך כל הדרך", מסביר גם רבי משה, "אבא חינך אותנו לשאפתנות. לא להסתפק במועט, לרצות ללמוד ולדעת. לגדול בתורה. הוא דרש שנדע לכתוב חידושים. בדרישתו הקמתי את הפרויקט 'ועתה כתבו לכם' – כדי שבחורים צעירים ילמדו לכתוב ולהתנסח. שיהפכו למחברים מפורסמים בישראל".
"כן", מסכים רבי אברהם, "על זה הוא היה מעניק לנו פרסים. יש לי ספר עם הקדשה, כשבאתי להיבחן אצלו כילד על פרק 'השוכר את האומנין' במסכת בבא מציעא. אני גם זוכר שכשהייתי ילד בן שש הבאתי לאבא תמונה שלי, עומד ליד המורה ודורש לפני כל הכיתה. בתגובה אבא נישק אותי. לעולם לא אשכח זאת".
השניים גם זוכרים כיצד היה אבא מקיים שיעורי תנ"ך עמוקים עם בנותיו. "אני הייתי מגיע מחולון כדי להשתתף", מעיד רבי אברהם, ורבי משה מספר שיש בידיו רישומים מאותם שיעורים. "אני מאוד מקווה שנגיע לזה ונזכה גם לערוך ולהדפיס את זה", הוא לוחש.
שני הבנים נעצרים. אפשר להבחין בהתרגשות הגדולה בעיניהם. "שכחנו משהו עיקרי", לוחש רבי משה. "את אמא עליה השלום".
פעם, בערב פסח, נכנס רב אחד לשאול את מרן הגר"ע שאלה הלכתית. הם שוחחו ארוכות בלימוד ואותו רב אמר לאבא: 'כל הכבוד, כך יושב הרב ולומד, בערב פסח'. 'כל הכבוד לי?' זעק אבא זצ"ל, 'הכבוד מגיע לאישה שמאפשרת לי את כל זה'.
זו לא הייתה העמדת פנים. "אבא כל כך כיבד את אמא", מציין הרב משה, "הייתה לו כלפיה יראת כבוד על שהיא כה מאפשרת לו להגות בתלמודו.
"אמא תמיד חיכתה לאבא בלילות. לא משנה באיזו שעה חזר – היא תמיד הייתה ערה. היה לה חשוב שהוא לא יגיע לבית ריק. תמיד הכינה לו מים, תה".
עיניו של רבי אברהם מתמלאות דמעות, קולו נשנק והוא מתאר בסילודין את המעמד הקבוע שהיה מתרחש כל שנה בערב יום הכיפורים. "כשאמא ואבא היו ניגשים לבקש סליחה זה מזה יכולת לחשוב שמדובר בשני שונאים שיש ביניהם מריבה.
"אבא היה בוכה בדמעות שליש ומבקש: 'סלחי לי, לא נהגתי בך די בכבוד', ואמא עומדת מולו ומתייפחת: 'תסלח לי חכם, הייתי צריכה לעשות יותר'".
- • •
שני הבנים קמים, כל אחד יוצא לדרכו. "מי שרוצה לאחוז בדרכו של אבא", הם אומרים, "יכול פשוט לעסוק בתורתו, להפיץ את הלכותיו ואמרותיו ולקדש שם שמים ברבים. זו הייתה תמצית מפעלו של אבא. זכותו תגן עלינו".
