הוא 'נולד על ההר' כאחד מבניו של הגאון רבי מאיר שטרן זצ"ל, הרב הוותיק והנודע של מירון. מגיל קטן התחנך עם אחיו סביב ציון רשב"י, קלט לתוך נשמתו את הקדושה ואת הוד הקדומים, ונשם את אווירת הצדיקים הנסתרים והמקובלים שהיו פוקדים את הבית | אבל היו גם מלחמות וסערות שפקדו את המושב, ואלו גרמו לרב שטרן זצ"ל לעזוב את בית הכנסת המקומי ולעבור להתפלל רק בציון הרשב"י | חצי שנה לאחר שהחל למלא את מקום אביו – הרב החדש של 'אתרא קדישא מירון' הגאון רבי אלעזר שטרן חוזר עם ישראל הרשקוביץ אל שנות הבראשית בשיחה עתירת גילויים מרתקים | אוֹר הַיְקוֹד
די לראות את הנוף שנשקף מחדרו של הגאון רבי אלעזר שטרן, מי שזוכה במחצית השנה האחרונה לשבת על כיסא אביו ולמלא את מקומו כ'רב אתרא קדישא מירון' – כדי שהלב יתמלא ברגשי ערגה וגעגועים. מבעד לחלון נראה במלוא הדרו מתחם הציון הקדוש – ציונו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, שממוקם במרחק של דקות הליכה מדירתו של הרב.
על מקום אביו. הגר"א שטרן שליט"א יושב על כיסאו של אביו שם ישב במשך עשורים, ליד הציון (צילום: אלחנן קוטלר)
מבחינת הרב שטרן, זו היא תמונת נוף ילדותו. הוא, כמו אֶחָיו, גדלו במקום הזה כשהם יודעים שכאשר הם מבקשים לשאול דבר מה את אביהם, עליהם לעשות את דרכם אל היכל הציון הקדוש. "אני אצל רבי שמעון", נהג אביהם לומר, והם הבינו את המילים כפשוטן: בהיכלו של התנא הקדוש. שם הוא ישב כל שעות היום, ליד ה'סטנדר' הידוע והמוכר שקבוע בשרשרת ברזל מול הציון, לצד ארון הקודש. היום זוכה איש שיחנו לשבת על כיסא אביו ולהמשיך את מפעל חייו, בהתאם לצוואתו.
"אבא", אומר לנו הגאון אלעזר, מי שהיה מוכר עד לפני תקופה קצרה כאב"ד קהילת 'מאורי אור' באשדוד וחבר בד"ץ 'רבני הקריות', "היה מחובר בכל נימי ליבו ונפשו לתנא האלוקי רשב"י זי"ע. היה לו קשר עז למקום שלא נוצר סתם כך, בדיעבד, בשל ישיבתו ומגוריו במושב ותפקידו כרבו של היישוב – אלא להפך: רגליו הן שהוליכו אותו לכאן בהשגחה פלאית ממש".
לאחרונה החל הרב שטרן למלא את מקומו הגדול של אביו, שהיה ידוע בקרב שלומי אמוני ישראל בתור ה'מירונער רוב' – הרב של מירון. טביעות האצבעות של האב מורגשות על פני תחומים רבים שקשורים לציון הקדוש, להילולה סביבו ולאזור כולו. חלק מהפעולות נעשו על ידו בחשאי, בתחכום וביצירתיות, ותוך השקעה של מחשבה כיצד להשפיע על צביונו של המקום הקדוש שבעבר נשא צביון שונה לחלוטין. ועדיין, כפי שמגדיר ר' אלעזר, "קשה מאוד לדמיין את המקום בלי דמותו של אבא. בלעדיו, המקום היה שונה לחלוטין".
ההשגחה העליונה היא שהועידה את הרב דמירון למקום הראוי לו, ובדרך פלאית ממש.
הצעת רבנות בקיוסק
"מה מעשיך כאן, בוחר'ל?"
את השאלה זרק בעליה של חנות המכולת, קיוסק ליתר דיוק, שפעל בעבר מול מתחם הציון, לעברו של הבחור שהגיע לחלונו וביקש לרכוש כוס סודה. המוכר, ר' מרדכי לוינגר, איש היישוב מירון, מילא את כוס הזכוכית במי סודה צוננים שאותם התיז מפיית ה'סיפלוקוס' שקבוע היה על המדף שלפני החלון. כעת הוא הקשיב לסיפורו של הבחור החסידי, שהתברר כי נחת במירון זה עתה, בלי כוונה ובדרך לא שגרתית.
זה היה בשנת תשי"ט (1959). רק שמונה שנים קודם לכן, בשנת תשי"א (1951), עלה הבחור, מאיר שטרן שמו, מרומניה הקומוניסטית, לאחר ששנות השואה עברו עליו ועל משפחתו בעיר טמשוואר, שניצלה בחסדי שמיים מופלאים מהכיבוש הנאצי.
בעיר, כמו עיר רומנית נוספת בשם אראד, חיו מאות משפחות יהודיות. בעוד בכל רחבי אירופה ואף בחלקיה האחרים של רומניה מובלים יהודים להשמדה (לרוב בידי המקומיים שעשו בחדווה רבה את מלאכתם של הנאצים) – נשארו יהודי טמשוואר ואראד בבתיהם וחיו בשלווה יחסית.
לא שהחיים שם היו סוגים בשושנים. לא פעם הם נאלצו להימלט מהעיר לעבר שטחיה של רוסיה, וזאת כשעלה החשש שהגרמנים מתקדמים לעבר העיר. אביו של ר' מאיר אף נעצר בידי המשטרה הרומנית כשעלה חשש כי הוא סחר במטבע זר, וכך חגג מאיר בן השלוש עשרה את יום הבר מצווה שלו ללא אביו, ללא תפילין משלו, והניח תפילין ששאל מאחד ממכריו.
לאחר המלחמה הם עלו לארץ. הנער הצעיר שהתגלה כי הוא מוכשר במיוחד החל לשקוד על הגמרא, בלי שיוכל להתנתק ממנה. "איש לא דרבן אותו לכך", מספר בנו, "הוא פשוט אהב ללמוד, וכך הוא הלך וגדל בתורה".
בהגיעו לגיל עשרים ואחת, הורה לו רבו כ"ק האדמו"ר בעל ה'מקור ברוך' מסערט ויז'ניץ זי"ע לעבור את מבחני הסמיכה הרשמיים לרבנות, כדי שיוכל לקבל משרה שתהלום את מידותיו וכך להישאר באוהלה של תורה. הלך הבחור ונבחן אצל גאוני הדור, בהם הגאון מבראשוב זצ"ל, הגרצ"פ פראנק זצ"ל רבה של ירושלים, הגאון רבי יהושע מנחם ארנברג זצ"ל מתל אביב, וכן אצל הרב הראשי הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל. הרב הרצוג הורה לו שייבחן גם אצל אחד מדייני הרבנות הראשית דאז, מי שיתפרסם לימים כפוסק הדור – מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
"אז לא היו עדיין מבחני הרבנות המוכרים", מספר הגר"א שטרן. "לאחר שהרב אלישיב מצא שהוא שולט ב'שולחן ערוך' ובנושאי כליו – הוא צייד אותו בפתקה שבה רשם כי תהה על קנקנו של הבחור ומצא כי הוא ראוי לסמיכה. עם פתקה זו חזר אל הרב הרצוג".
טרמפ גורלי
בשלב הזה, מתפתחת עלילה שרק ק-ל נורא עלילה יכול לרקום.
"ככל הנראה התקיימה שיחה בין הרב הרצוג לבין הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל, מי שיהיה לימים רב הכותל המערבי ואז שימש יו"ר המועצה הדתית ביישוב כרם בן זמרא שבגליל", מספר רבי אלעזר שטרן. "הרב גץ תינה בפני הרב הרצוג את צערו על כך שביישוב אין רב, והרב הרצוג אמר לו: 'היה אצלי בחור מיוצאי רומניה, שמצאתיו ראוי לרב. אדרבה, שיהיה הוא רבו של היישוב'".
יצא הבחור הצעיר בצהרי יום חמישי לעבר היישוב כרם בן זמרא, שם עמד לעשות את השבת. התוכנית הייתה שבשבת יישא דרשה בבית הכנסת, וכך יחל לשמש רבו של היישוב. בהגיעו לעין זיתים קיבל את פניו הרב גץ. בדרך סיפר לו על היישוב ועל צורכי הדת שבמקום.
לא ימוש מתוך האוהל. רבה של מירון, הגר"מ שטרן זצ"ל, במקומו שליד ארון הקודש בציון הקדוש (צילום: פלאש 90)
לילה אחד שהה הבחור הצעיר ביישוב והיה לו די בכך כדי להגיע למסקנה בלתי מלבבת. למחרת בבוקר, לאחר ששהה בתפילות מנחה, מעריב ושחרית בבית הכנסת – הוא הודיע למארחו הרב גץ, כי עם כל הרצון הטוב, הוא דוחה את ההצעה.
"היישוב", מספר בנו הממלא את מקומו, "היה אכן מיושב בעולי רומניה, אך מצבם היה ירוד מאוד מבחינה רוחנית ואבא שם לב לכך בתוך כמה שעות. הוא הבין שאין לו מה לחפש שם. מטבע הדברים, הרב גץ התאכזב עד מאוד. הוא ניסה לשכנעו ודיבר על ליבו שיישאר לפחות לשבת – אולי יגלה כי מסקנתו מוטעית – אך אבא עמד על שלו והוא הבהיר לו שהוא חוזר לישיבה עוד לפני שבת".
הואיל וכך, יצא הרב גץ להחזיר את הבחור ברכבו. הוא הוריד אותו בתחנה בעין זיתים, שם המתין לטרמפ שייקח אותו בחזרה לאזור המרכז. גם בדקות האחרונות ניסה הרב גץ להסביר לבחור כי הוא טועה: באותן השנים לא היה פשוט להישאר בעולמה של תורה, כשהכוללים היו נדירים, ומשרה תורנית כמו רב יישוב נחשבה ליקרת המציאות. אך הבחור עמד איתן בהחלטתו. "אין מקומי כאן", אמר.
נשאר הבחור מאיר לעמוד בתחנה, עד שעבר רכב והציע לו נסיעה למירון. החליט, אם כך, כי ייכנס לרבי שמעון. אך משום שצמא היה, ובאותה התקופה של טרום עידן ה'הכנסת אורחים' ותעשיית ה'ח"י רוטל' לא היה ניתן להשיג אפילו כוס מים לשתייה – נכנס אל הקיוסק במטרה להרוות את צמאונו. זהו הרגע שבו אנו פוגשים אותו משוחח עם בעל הקיוסק ר' מרדכי לוינגר, שעמד מייד על דמותו ונכנס עימו בשיחה.
לאחר ששמע מה הביאו לכאן וגילה כי לבחור ישנו היתר הוראה מגדולי הדור, אמר לו המוכר, עוד בטרם הספיק הלקוח לסיים את הכוס הראשונה – שיש לו תוכניות עבורו: "אם כבר, בוא תעשה את השבת אצלנו. גם לנו אין רב ואנו מחפשים מי שימלא את התפקיד".
"כבר שם במכולת", יספר לימים מי שיתפרסם כ'מירונער רוב' ואשר יהיה בעצם הרב הראשון של היישוב מאז הימים שחיו בו התנאים הקדושים, "הרגשתי שזהו מקומי. ידעתי שכאן אני נשאר – סמוך ונראה לרבי שמעון".
צפירה בחמש בבוקר
שנים חלפו מאותה פגישה גורלית ליד הקיוסק, ושמו של הגה"צ רבי מאיר שטרן זצ"ל הלך לפניו בכל מקום כרבו של מושב מירון. זה היה לאחר שהוא עשה במקום את השבת, וכבר אז נקשרה נפשו בנפשם של התושבים. הם היו יהודים תמימים, יראים ושלמים, שעלו מהונגריה, מרביתם מבתים חרדיים, והם שמו מייד את הרב הצעיר כעטרה לראשם. נעימות הליכותיו ומאור פניו קסמו להם, והוא התחבב על תושבי המושב דאז.
חלפה תקופה קצרה, והרב שהגיע למקום כבחור וכתלמיד ישיבה – נשא את הרבנית פסיה תחי' (בתו של הרה"ח ר' אליהו הויער – הַאואֶר ז"ל) לאישה, והם הקימו את ביתם ביישוב מירון. בתקופה הבאה היה שקוע במה שראה כעיקר שליחותו – הצלת נפשם של הילדים, הן ביישוב והן ביישובים הסמוכים, והעברתם למוסדות תורניים.
במכולת גמלה בליבו ההחלטה: פה אשב. הישוב מירון בעבר
פרט לכך היה עסוק ראשו ורובו בדיני המצוות התלויות בארץ, שאז היו מעטים מאוד שעסקו בהן. הוא היה מהראשונים שפעלו להחדיר את מצוות השמיטה, הערלה ויתר המצוות הנהוגות בקרקע. זה לא היה קל: התושבים שהגיעו מארצות הגולה לא הכירו את המצוות הללו והתקשו להתרגל אליהן. הטמעת המצוות הכרוכות בניהול משק חקלאי בארץ ישראל – הייתה כרוכה במאמצים עילאיים מצידו של הרב שטרן זצ"ל.
ישב הרב הצעיר במירון, ומצודתו הייתה פרוסה על האזור כולו. בבני ברק ידעו שניתן לסמוך בלב שלם על כשרותה של התוצרת החקלאית שהגיעה מאזור זה של הגליל בשל חותמו של הרב דמירון שהתנוסס עליה.
הוא גם עסק רבות ברישום נישואין תוך שהוא משקיע מאמצים רבים בהקמת בתים כשרים בישראל. הוא היה עסוק ברישום הנישואין בעוד הרבנית תחי' מלמדת את הכלות. "גרנו אז בדירה קטנה", משחזר רבי אלעזר, "ואני זוכר שאבא היה יושב מסוגר בחדר אחד עם החתן, ואמא סגורה בחדר אחר עם הכלה, כשאנו נדרשנו לאלתר ולמצוא מקומות שבהם נוכל לשחק…
"בכל בוקר בשעה חמש הגיעה מכונית לבית. היא הייתה משמיעה שני צפצופים, ואבא היה יוצא אל השיעור הראשון שמסר לבעלי בתים. פרט לכך היו לו שיעורים נוספים. אותם בעלי בתים 'פשוטים' סיימו עימו כמה פעמים את הש"ס".
אבל היה עניין נוסף שתפס את כל כולו והוא מילא את עולמו של הרב שטרן:
הציון הקדוש. היכלא דרשב"י.
החזנים של רבי שמעון
"כבר כשהגיע ליישוב, ביקשו לתת לו בית גדול יחסית בתוך המושב", מספר לנו הבן רבי אלעזר שטרן, "אך אבא סירב. הוא ביקש לגור דווקא בקצה המושב, במקום הסמוך ביותר לרשב"י, אף שהבית היה צר ולא נוח. וכל עת הוליכו אותו רגליו אל הציון. המשפט שהיה שגור על לשונו היה 'מֶען גֵייט צוּ רבי שמעון (הולכים לרבי שמעון)'. לשם, להיכל הציון הקדוש, נשאוהו רגליו בכל עת. אומנם, כרב היישוב הוא נדרש להתפלל בבית הכנסת של המושב, אך בלילות שבת הוא הקפיד מאז ומעולם להתפלל בציון, אצל רשב"י".
כבר אז החל הרב לעמוד על הנוהג שעליו יקפיד בעשרות השנים הבאות: למנוע מכל אורח מזדמן שחשקה נפשו בכך לגשת ל'עמוד' בתפילת קבלת שבת. "הוא הקפיד על החזנים במיוחד, שלא כל אחד ייגש, אבל במיוחד בליל שבת. הוא היה ניגש בעצמו או שהיה שולח ל'עמוד' מישהו שידע כי יוכל לסמוך עליו", מספר בנו.
וכל כך למה? מה הבעיה שסתם יהודי מזדמן ייגש לעמוד?
"הוא דיבר הרבה על 'קבלת שבת אצל רבי שמעון', כשמבחינתו, זה היה הזמן העילאי ביותר. הזמן הזה, שבו יוצאים לקראת כלה, היה מבחינתו נקודת הרוממות הגבוהה ביותר, כפי שמובא בכתבי הזוהר הקדוש. אבא סבר שהרבה מאותם רגשות שממלאים את הלב תלויים בחזן. אם ייגש חזן ש'מריץ' את התפילה במהירות – רבים שמגיעים למירון והם מבקשים להתעלות יחמיצו את אותה תחושה של קרבת השם, ולכן חשוב שהחזן שייגש לקבלת שבת יהיה אחד כזה שיודע להלהיב את הציבור. לכן הוא עצמו ניגש או שהיה שולח אחרים, שעליהם ידע כי הם אכן יצליחו להדביק את הציבור בהתלהבותם.
"היו לו 'עניינים' נוספים שעליהם עמד, כמו למשל, לומר לצד ספר התהילים שאומרים על הציון, גם קטעים מהזוהר הקדוש, שכן, כפי שנהג לומר, אם מגיעים לרבי שמעון – יש לעסוק בתורתו. הוא עודד זאת תמיד, ועבור המון העם דאג להציב מעל המצבה את תפילת 'בריך שמיה' שמקורה בזוהר הקדוש, כדי שיאמרו לפחות את התפילה הזו וכך יידבקו בתורתו של רשב"י ויהיו שפתותיו של בעל השמועה מדובבות עליהם זכות.
"כבר אז דיבר רבות על כך שלא עוסקים בתורתו של רבי שמעון כמו שצריך, והוא פעל לייסד שיעורים שבהם עסקו בזוהר הקדוש ובתורת רשב"י, ובחלק מהם אף היה משתתף בעצמו. בין היתר היו לו שיעורים טלפוניים שבהם עסק בכתבי האריז"ל, כולל גם שיעור קבוע שמסר לחברותא שלמד עימו מחו"ל. היום, כשזכינו והעיסוק בתורת רשב"י כבר התרחב והפך לנחלתם של רבים – קשה להבין זאת. אך באותן השנים נדרשו מאמצים רבים לשם כך.
בן אצל אביו. בנו וממשיך דרכו של הרב דמירון, הגר"א שטרן שליט"א (צילום: אלחנן קוטלר)
"בכלל, אבא היה 'חי' את רבי שמעון. בכל דרשה היה מצליח להזכיר את רשב"י, כשרבים התפלאו איך הוא מצליח למצוא קשר לרשב"י בכל שיחה, בכל דרשה על כל פרשת שבוע ובכל פעם, כך שהדבר היה 'מעין המאורע'. אחד מהם היה הגאון הידוע מירושלים רבי אברהם אטיק זצ"ל. הוא היה נוהג להגיע רבות למירון, ובסעודה שלישית נהג לשהות לצידו של הרב שהיה עורך במקום מעין טיש. בכל פעם היה מתמוגג מהדברים ששמע, באמרו: 'חבל שאני שומע את הדברים רק בסעודה שלישית. אם הייתי שומע אותם כבר בתחילת השבת, אין ספק שהשבת שלי הייתה נראית אחרת'"…
מאבקים בבית הכנסת
התנהלותו זו נמשכה שנים, כאשר הוא משמש כרבו הרשמי של היישוב, על כל המשתמע – כולל דרשות ב'שבת הגדול' וב'שבת שובה'. רק בליל שבת התפלל אצל רשב"י, אך את יתר התפילות עשה בבית הכנסת של המושב ("שם גם ניהל מאבקים רבים", מספר בנו. "בין היתר הוא עמד על כך שהחזנים לא ייגשו לעמוד בכיפה קטנה, אלא הניח על העמוד כיפה שחורה גדולה, שאותה דרש כי החזנים יעטו על ראשם. אותה כיפה חוללה לא מעט מהומות, לאחר שהיו כאלה שסירבו לחבוש אותה…"). משנת תשמ"ו (1986) החל להתפלל את כל התפילות בציונו של רשב"י באופן קבוע, ואז, למעשה, הוא נפרד לחלוטין מבית הכנסת של מושב מירון".
מדוע עזב את בית הכנסת של המושב?
"זה קרה", משחזר בנו, "לאחר הקריסה הכלכלית שהתרחשה אז במושב. זה היה לאחר שרכושו של היישוב, שהיה שיתופי, עוקל. כל חברי היישוב הפכו לבעלי חובות עתק לבנקים. בהמשך הזמן אף מינתה המדינה משקם למושב, וכל הנחלות עוקלו לכיסוי החובות. חלפו שנים עד שהצליחו לפדות אותן. מעבר לכך, הדור המבוגר, שהיה מורכב בעיקרו מחרדים יוצאי הונגריה, כבר נעלם. אלו שבאו במקומם היו כאלו שלא יישרו קו עם הרב החרדי.
"האווירה העכורה ששררה אז במושב בשל הקריסה הגיעה עד לבית הכנסת, ובכל תפילה נאלצנו לסגור את הפתח בקריאת התורה, כדי שנוכל לשמוע את הקריאה בין הצעקות שנשמעו במקום. אבא לא היה מסוגל לשאת את זה. הוא עזב את מקומו בבית הכנסת ועלה סופית לציונו של רשב"י".
בהמשך ביקשו ממנו אנשי המושב לחזור ולאייש את מקומו שבכותל המזרח. הם אף איימו עליו בשלילת משכורתו. אך הוא סירב לחזור ונשאר במקומו לצד הציון הקודש עד לימיו האחרונים. "אחרי שעברתי לרבי שמעון", הסביר, "איני יכול לעזוב".
אולם למרות המאבקים והאווירה הכללית – תושבי מירון המשיכו להעריך את הרב. כל מי שהייתה לו שאלה בהלכה הכיר את כתובתו של הרב וידע כי במקום לצעוד לביתו של הרב, יוכל להגיע לכיסא שליד ארון הקודש בהיכלו של הרשב"י, שם ישב והגה בתורה שעות רבות ביום, ושם יוכל לשטוח את שאלתו.
איש שיחנו, הגר"א שטרן, עוד זוכר את בני היישוב שהיו עולים אליו כשבידם תרנגולת שנשחטה (בידי השוחט המקומי הרה"ח ר' נפתלי פרידמן שיחי') והתעוררה בה שאלה, כשהם מבקשים מהרב שיפסוק את דינה. "הוא בעצם שינה אז את מעמדו", מסכם בנו, "מרב היישוב מירון, הוא הפך למעשה גם ל'רב אתרא קדישא מירון'" – כלומר, הרב של מתחם הציון וסביבותיו.
בשנים האחרונות, עם הקמתם של היישובים 'בר יוחאי' ו'אור הגנוז' בסביבה, התרחב אך גם השתנה מעגל שומעי לקחו. בני היישובים הללו, שהם בעיקר בעלי תשובה, ראו בו את רבם ומורם והעלו בפניו כל שאלה והתלבטות. הם ביקשו את הכרעותיו בנושאים הלכתיים וגם בנושאים שונים כמו פרנסה ושלום בית או בכל נושא שנדרש בו סיוע. "אז הוא אמר לי", נזכר הבן רבי אלעזר, "שהשאלות לא פחתו, הן רק השתנו".
ה'חיידר' הראשון במירון
לגדול כילד חרדי במירון של אותן השנים – לא הייתה משימה פשוטה. בעוד רבי מאיר יושב לו בהיכלו של רבי שמעון והוגה בתורתו, היה עליו לדאוג לחינוכם של ילדיו שלא היו להם תלמודי תורה מתאימים באזור כולו. רק נזכיר, שהפריחה של היישוב החרדי בצפת, למשל, נקודת היישוב החרדית הקרובה ביותר – החלה בשלושת העשורים האחרונים. בשנים שאנו מדברים עליהן, גם תלמוד תורה ראוי לשמו לא היה בנמצא באזור כולו.
גשמיות לא היתה, גם לא כוס שתיה. מראה מבנה הציון בעבר הלא רחוק
הלך הרב דמירון ופנה לידידו ורעו כ"ק האדמו"ר מסקולען זי"ע, שעימו היה בקשרי ידידות בשל מוצאם הרומני המשותף. ביוזמתו, הוקם לו תלמוד תורה 'חסד לאברהם' שפעל בסמוך ממש לציונו של רשב"י, ובו למדו ילדיו הגדולים של הרב. שנים רבות משך אליו המוסד החרדי את כל ילדי האזור שביקשו חינוך חרדי-תורני. חלק מהמלמדים שעבדו בו עברו ברבות הימים לגור ביישוב, כמו רבי שרגא שניצר שיחי' ורבי נפתלי פרידמן שיחי'. בהמשך אף הוקמה לצידו פנימייה, וכך ניתן היה לספק באמצעותו מענה נרחב יותר.
בשנים המאוחרות כבר הפך הת"ת למוסד שקלט אליו עולים חדשים בעיקר, אך אז כבר נפתח תלמוד תורה ברסלב בצפת, והרב של מירון יכול היה לשלוח את ילדיו לעיר הסמוכה. אך היו גם תקופות, כך מספר הרב שטרן, שבהן הם למדו באותה מתכונת שמוכרת לנו מהכפרים באירופה בימים של עידן הבעש"ט: "אבא שכר מלמד, הרב שלזינגר ממירון, שלמד עימי ועם אחי בבית. ואגב, אותן שנים היו מוצלחות מאוד. למדנו טוב מאוד"…
לא רק התשתית הרוחנית הייתה בחיתוליה. גם הדרך למירון הייתה כרוכה במאמץ רב: האוטובוסים ממרכז הארץ הגיעו עד לתחנה המרכזית בצפת. משם יצאו אוטובוסים למירון בתדירות של פעם בשעתיים. באותן השנים לא הכירה 'אגד' בכוחם של הנוסעים החרדיים, והיחס אליהם היה בהתאם.
אחרי השעות הארוכות והמטלטלות הללו – לא היה מי שיקבל את פני המתפללים במשקה חם. "אנשים לא זכו ולו לכוס קפה שתשיב את נפשם בהגיעם לציון", נזכר הרב שטרן. לכל תעשיית ה'הכנסת אורחים' שמבוססת על תרומות ה'ח"י רוטל' (שהחלו לפרוח, למי שזוכר, בעקבות כתבתו של כתב 'המודיע' הרב ברוך לב שיחי' שפרסם סיפורי ישועות במדורו 'נפלאותיו לבני אדם'), לא היה אז זכר. ומי מדבר על השבתות, שבהן היו דרכי מירון שוממות כמעט?
הקרב על המחיצה
"בשבתות לא הגיעו רבים למירון", מפתיע רבי אלעזר. "רק בודדים היו מגיעים, בעיקר אנשי ירושלים וחסידי ברסלב שהיו להם חדרים שאותם קיבלו כ'חזקות' בקומתו העליונה של הציון, כמו רבי משה בורנשטיין, ומשפחות שפירא, חשין ומרגליות. הם היו מגיעים בעיקר בשבתות גדולות כמו שבת ל"ג בעומר או שבת בהעלותך – שזו הייתה שבת הנסיעה של חסידי לעלוב למירון. אבל המון העם, אם היה מגיע – היה מגיע בימי החול. בשבתות, ככל שהדבר נשמע מופרך, היו פעמים שכמעט לא היה מניין. אנשי המניין יכלו לרוץ לפעמים למושב כדי לבקש שיבואו להשלים להם מניין בציון"…
לא פלא, שאלו שהגיעו בשבתות נאלצו לחפש פתרונות אירוח. תעשיית האירוח, שהיום נחשבת לעוגן הכלכלי הפורח של היישוב מירון, לא הייתה קיימת אז. היו כמה מבני היישוב שהשכירו חדרונים בתוך דירותיהם, אך לא מעבר. בני היישוב התפרנסו מענף הלול או מהאדמות שאותן עיבדו. המחשבה על השכרת חדרים לאורחים שלא לדבר על הסבת הלולים והפיכתם לבתי הארחה (כמו גם מכירת הנחלות ל'אוליגרכים' שהקימו במקום טירות פאר) לא עלתה בכלל במחשבה.
אלו שהגיעו, סעדו אצל הרב. "אבא היה מסתובב אחר התפילה ומוודא שיש לכל אחד מהבאים היכן לאכול, ומי שלא היה לו – היה מוזמן אליו, הביתה, לסעוד על שולחנו של הרב. כך הוא היה מגיע הביתה מדי שבת בלווייתם של כמה אורחים, לפעמים חמישה או אפילו עשרה אורחים, מכל הסוגים והמינים. אני זוכר כי בתור ילד הדבר הציק לי: רציתי לסעוד עם אבא בפרטיות, אך הדבר לא התאפשר מעולם. היום, לאחר שהתרגלתי לסעודות מבורכות באורחים, אני כבר לא מסוגל לסעוד סעודת שבת ללא אורחים"…
צדיקים, גלויים ונסתרים, נהגו להגיע למעונו. עם מרן האדמו"ר מויזניץ (צילום: פלאש 90)
מתברר כי הרב הוא שעמד מאחורי מוסד ה'הכנסת אורחים' שהחל לפעול לימים במירון. "הוא עמד על ר' מאיר קרליבך, שהחל להפעיל הכנסת אורחים במתכונת מצומצמת ודרבן אותו להרחיב את היוזמה, כך שיוכל לתת מענה ליהודים רבים שמבקשים להגיע למירון והם היו זקוקים לאש"ל".
לצד פעולותיו בהקמת אותן יוזמות שמהן אנו נהנים עד היום, השקיע הרב שטרן זצ"ל מאמצי על בשמירת צביונו הרוחני של המקום. אלו שעדיין זוכרים כיצד נראה מתחם הציון לפני כמה עשרות שנים, יודעים כי המקום משך אליו טיפוסים רבים ומפוקפקים, שנקל לשער כי מעשיהם לא גרמו לנחת רוח לקדושים הטמונים במקום. לא פעם אלו היו בעלי זרוע שלא היה ניתן אף להעיר להם. המאבק לשמירת קדושתו של המקום התנהל לו באופן עקבי, במשך שנים, ואפשר לומר שהוא לא הסתיים עד ימינו אנו.
"באותן השנים", נזכר הגר"א שטרן, "לא הייתה בציון ובחצר מחיצה כלל. אלו שהגיעו, נהגו להיכנס להיכל הידוע כציונו של רבי אלעזר בן רבי שמעון, שם הייתה באופן כללי תערובת נוראה ופריצות מבהילה ממש. ומי מדבר על החצר עצמה, הן הפנימית ובוודאי החיצונית. ככל שהדבר נשמע מוזר, גם ביום ל"ג בעומר, כשעשרות אלפים היו מגיעים למקום, לא הייתה שם מחיצה. הגברים היו מתרכזים בצד אחד והנשים בצידה השני של הרחבה, ולא פעם, במקום קדוש כל כך, נראתה פריצות חמורה".
המציאות הקשה ששררה ליד ציונו של התנא הקדוש רשב"י הסבה כאב של ממש לרב, והוא החל לפעול במגוון של דרכים כדי לעשות במקום תיקון גדול. בהשראתו, הוקמה אגודת 'נאמני מירון' שהורכבה מאנשי ירושלים כמו רבי זלמן בריזל, רבי שמעון קליין, רבי דוב איזנברג, רבי אייזיק כהנא ורבי שמחה זעליג מרגליות, ופעלה לקדם את הפרויקט המורכב של הקמת מחיצה בחצר הפנימית. לאחר שמשימה זו הוכתרה בהצלחה, הוקמה מחיצה נוספת, הפעם בחצר החיצונית.
מעבר לכך, נעשו על ידו פעולות שונות, שאת רובן אי אפשר לפרט, ואשר נגעו לשמירת קדושתו של המקום. חלק מאותה פעילות נעשתה בגלוי, אך עיקרה בחשאי. הצצה קלה לאותה מסכת פעילות נרחבת ניתן לקבל כאשר אנו מתוודעים לקלסרים הישנים שבהם מאופסנים מאות מכתבים שאותם כתב במהלך השנים, הן לגופים הרשמיים והן לאלו שסייעו לו במשימתו. אחד מהם היה ידידו ורעו הגה"צ רבי יחזקאל ראטה זצ"ל, גאב"ד קארסלבורג, שכידוע שהה במירון תקופות ארוכות במהלך השנה, והוא השקיע במקום הון רב לשמירת קדושתו. רק אותם מכתבים שופכים אור על פעילותו, שעד כה לא הייתה ידועה כמעט לרבים, אולם כל הבאים למירון נהנים ממנה.
במחיצת צדיקים נסתרים
עצם עמידתו של הרב שטרן זצ"ל ליד ארון הקודש, כאשר דמותו הופכת לחלק מהווי המקום, תרמה לאווירה הנעלה ששוררת בהיכל. הרב, שעמד לצידו של ארון הקודש אם בכל תפילת מנחה של יום חול ואם בשבתות ובימים טובים, השגיח ממקומו על סדרי המקום ופעל ללא הרף לשמירת צביונו.
ללא אוכל ושתיה. העליה לציון הרשב"י בשנים קדמוניות
את כל זאת עשה בהארת פנים ובחיוך קורן. אלו שהגיעו למקום, גם אם לא הכירוהו, התאהבו בדמותו ונקשרו אליו מייד. כל אורח שהגיע למקום זכה ממנו לברכת 'שלום עליכם' לבבית. "אני מרגיש", נהג לומר, "כי זו זכות עבורי לתת 'שלום עליכם' לאורחים של רבי שמעון"… מטבע הדברים, גם ילדי החלאק'ה היו מובאים אליו, כשהוריהם ביקשו כי הוא שיגזוז תחילה את מחלפות ראשם.
בה בעת, היה גם מקבל מאותם 'אורחים של רבי שמעון' תרומה מסוג אחר. "פעם אמר לי, כי הוא זוכה להתעוררות רבה גם בהגיעו לגיל הגבורות, רק משום שהוא נדבק בה מאותם יהודים שמגיעים לרבי שמעון", מספר בנו. "זה היה כשנודע לנו כי הוא קבע חברותא ללמוד הלכות שבת, וזאת בהיותו בגיל 86… היינו רגילים לכך שהוא מקבל עליו כל העת קבלות חדשות ומיישם אותן מייד, בלי שיהוי, אך תהינו בפניו מאין יש לו את ה'חיות' וההתחדשות הזו.
"'את החיות שלי אני שואב מאלו שמגיעים למירון', גילה. 'אני אולי מתרגל, אך כשיהודים מגיעים לכאן בהתלהבות ומתפללים לצד הציון כשהם מלאי כיסופים וגעגועים – אני לא יכול שלא להידבק בהתלהבותם. כך אני יכול לזכות להתחדשות מידי יום ביומו'"…
רבים ציינו את חיוכו הקורן, את אותה שאלת שלום שהקפיד עליה לכל יהודי, כשהם נמסים מול חיוכו. כך, על אף שידע לעיתים להפגין תקיפות. אך ליבו היה רך כחמאה כאשר שוחח עם כל יהודי באשר הוא. כאן באה לידי ביטוי מידת אהבת ישראל שיקדה בקרבו, ורצונו התמידי שיהיה טוב ושמח לזולת, כשכל מה שיכול היה לעשות כדי לשמח את הזולת – לא היה קשה עבורו.
רבים דבקו בו ובדמותו, והגיעו אליו להתברך או לבקש כי יעתיר עבורם על הציון הקדוש. היו שנהגו להתקשר אליו, והוא נהג להשיב להם דבר ולהכריע לכאן או לכאן, אך הכל בפשטות וכשהוא מציין כי כל שביכולתו הוא "להתפלל אצל רבי שמעון", כך שהוא חש עצמו כדוור, לא יותר.
"הוא עשה זאת בפשטות מדהימה", מתפעל בנו. "היו לו מטבעות של הזכרות, שבהם עשה שימוש כאשר התקשרו אליו וביקשו שיתפלל עבורם. הוא נהג לעשות פדיון נפש, ולאחר מכן יכול היה לומר 'אִיךְ הָאבּ גֶעפוֹיעֶלְט' (פעלתי), ואם חש שלא הצליח לפעול ישועה אמר שינסה שוב. אך הוא מעולם לא עשה עסק מכך. הוא נהג לומר שהכל הוא מכוחו של רשב"י, וכל זכייתו היא שהוא יכול לגשת בכל עת לציון הקודש ושם לשפוך את ליבו בתפילה".
מי שהכירו בטיבו היו גדולי ישראל, הגלויים והנסתרים. מלבד האדמו"רים שנהגו לשלוח לו שמות לתפילה או להפנות אליו יהודים שהגיעו אליהם עם צרותיהם, היו הצדיקים הנסתרים בני בית אצלו. מרביתם נהגו להגיע לביתו לשם אכילה או לצרכים אנושיים, פשוט משום שלא היה להם מקום אחר להיכנס אליו בבואם למירון.
בניו עדיין זוכרים את דמויותיהם של הצדיקים הנסתרים שהיו מגיעים רבות למירון, כשהם נכנסים אצלו וממתיקים עימו שיח זמן רב. אחד מהם היה הצדיק הידוע רבי יוסף וולטוך זצ"ל, ש"בכל פעם שהגיע למירון היה דופק בדלת, אומר לאבא שלום, ופונה ללכת". כך גם הצדיק רבי זאב ליבוביץ זצ"ל, מבני חבורתו של 'הסנדלר' הנודע מתל אביב. הם היו מגיעים אם לארוחת בוקר שגרתית בימי השבוע או לסעודות שבת שעשו על שולחנו.
כך גם רבו ומורו, כ"ק האדמו"ר בעל ה'מקור ברוך' מסערט ויז'ניץ זי"ע. בשנים הראשונות, נהג 'המקור ברוך' להגיע לביתו של תלמידו, הרב דמירון, לתקופה של כשבועיים בימי הקיץ. "אבא היה נותן לו את חדר השינה שלו, ואנחנו הצטופפנו כל המשפחה בחדר אחר". מספר בנו. אגב, רבי מאיר ראה עצמו כחסידו המובהק של ה'מקור ברוך', ובימי חייו היה נוסע אליו אף לליל הסדר. "הוא היה משלים את תפקידיו כרבו של היישוב מבעוד יום, ולאחר מכן יוצא עם חבילת המצות שבידו לעבר חיפה, לביתו של הרבי".
אך פרט להם היו יהודים רבים שפנו בכל עת ל'מירונער רב'. בין היתר, ישנה קהילה יהודית בגיברלטר שהוא לא ביקר בה בעולם, אך חבריה ראו בו את מורם ורבם לכל עניין. הם היו מגיעים אליו או מתקשרים אליו באופן קבוע לקבל את עצתו וברכתו, וכל זאת בלי שיוכלו כלל להסביר מה גרם לכך שדווקא הוא, רבה של מירון, יהפוך להיות מורה דרכם".
בן היכלא
על זכייתו להתגורר ולחיות לצד היכלו של רשב"י, לא הסכים רבי מאיר לוותר מעולם. ברבות השנים הוצעו לו הצעות רבנות שונות, אך הוא סירב בכלל לשמוע עליהן. בכלל, מיעט לעזוב את אתרא קדישא.
"בשנותיו האחרונות", מספר בנו, "פגש פעם את ידידו ורעו הרב מקארלסבורג. הרב מקארלסבורג סיפר לו, שהוא עומד לחזור לביתו בניו יורק ואבא תמה בפניו: "מדוע אתה חוזר, האם תרצה להגיע לכאן ב'קֶעסְטִיל' (ארון מתים)?"
הרב חייך, אך מתברר שאלו היו דברי נבואה. הגר"י ראטה חזר לביתו, שם נסתלק והוא הוחזר לארץ בארון, כדי להיטמן בחלקה שרכש בחייו בסמוך לציון הרשב"י. ליד אותה חלקה שבה נטמן הרב דקארסלבורג, נטמן גם הרב דמירון, זמן קצר לאחר מכן, לפני פחות משנה.
"אבא התנהל כרגיל גם בימים האחרונים לחייו", מספר בנו, הרב אלעזר, "ביום טוב ראשון של סוכות נתקף בחולשה. חשבנו שמדובר במשהו קל שיעבור, שכן הוא הקפיד על סדריו והמשיך להגיע לציון, אך הוא אושפז בבית הרפואה, שם חלה לפתע הרעה במצבו. ביום כ"ז בתשרי תשפ"ג, בשבת בראשית, עלתה נשמתו למרומים".
הידיעה על פטירתו של 'הרב דמירון' פשטה בקרב כל שלומי אמוני ישראל עם צאת השבת, ובהלוויה המונית שהתקיימה למחרת נטמן הרב במקום שאותו בחר בחייו – בבית העלמין הסמוך לציון הרשב"י, לצד קברו של התנא רבי יוחנן הסנדלר.
כשנפתחה צוואתו, מצאו בה כתוב בכתב ידו: "והנה בעניין הרבנות באתרא קדישא מירון, מאוד מאוד רצוני שבני הרב אלעזר יקבל הרבנות בעזרת השם יתברך, וידוע לכל שהוא מורה הוראה מובהק, דיין בקי ב'חושן משפט' ומתנהג עם הבריות בטוב טעם ודעת… ותפילה להשם יתברך שיקוים בי הבקשה של ה'חתם סופר' בצוואתו, שביקש שלא ייקצץ האילן ולא יתייבש המעיין". ואכן, רבי אלעזר, איש שיחנו, קיבל את אדרת ההנהגה כ'רב אתרא קדישא מירון', ואף זכה להקים ישיבה על קברו כשפתח לאחרונה ישיבה חסידית במירון כרצונו של אביו.
חמישה עשורים לאחר שקיבל את הצעת רבנותו בעומדו בחנות המכולת שלצד הציון, נטמן הרב במקום שאליו הביאתו ההשגחה העליונה בדרך פלאית, ואשר שם היו עיניו, ליבו וגופו כל הימים. נכנס תלמיד אצל רבו.
