הגאון המקורי

לאורך תשעים שנותיו של הגאון הגדול רבי שלמה פישר זצ"ל – מוחו הכביר לא הפסיק לנבוע מעיינות של חכמה, והידע שלו באלפי ספרים בעל פה, תוך חתירה לדיוק ולשלמות – לא הפסיק להפתיע • הבכי קורע הלבבות של האחות בישיבת מיר, הוויכוח הנוקב עם הרבנית על האפיקומן, סוד הלימוד בעמידה והפעם היחידה שבה 'שכח' מילה אחת מתוך פסוק באיוב • אחרי פטירתו, התלמידים והמקורבים מסירים את הלוט מעל מסכת חייו של הגאון שלא התבייש ללמוד בחברותא אפילו עם ילדים, אבל סירב ללמוד עם עשירים • מסמך מאלף

תורה שלמה | "הסיבה לכך שגדלתי בתורה היא כי פחדתי לצאת עם-הארץ": סוד גאונותו הנדירה של הגאון שהיה גשר בין כל לומדי התורה

שבת בבוקר. תקופת המנדט הבריטי בירושלים.

השמים בקושי החלו להתבהר. באפלולית השורה עדיין בסמטאות צועד ר' אהרן פישר בבגדי שיראין של שבת. לצידו בניו, הפוסעים עימו במרץ. הוא העיר אותם בשעת לפנות בוקר מוקדמת, והם יוצאים למניין שחרית כ'ותיקין', שבדרך אליו מתקיים המבחן השבועי.

הגדולים שבהם, הבחורים מאיר צבי וישראל יעקב (לימים ראב"ד ה'עדה החרדית' ומגדולי הפוסקים), מתחילים ב'קריאת התורה' שבעל פה. אביהם, ר' אהרן, נותן בהם את מבטו: אין מקום ולו לטעות אחת קטנה. לא החלפת שווא נע בנח, ולא טעם זקף קטן באתנחתא. בזה אחר זה עומדים הבנים בכבוד במבחן, עד הקטן שבהם, שלמה יהונתן יהודה, שבשל גילו הקטן (כבן שש) זוכה להנחה והוא אומר בעל פה, תוך כדי הליכה, 'רק' את ההפטרה.

אל ארץ הקודש הגיע ר' אהרן, נכדו של רבי שלמה פישר, מרבני קהילות יהודי ממלכת הונגריה, כאוטודידקט עם ידע מופלא בכל מקצוע שהוא, דבר שהביא אותו לשמש כמורה גם בקרב היהודים הרחוקים באותם הימים. בירושלים הוא הופך לאחד מבני קהילת הפרושים, דבק ברבו מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, המציע לו להינשא לנערה שהגיעה לארץ הקודש יחד עם אימה החולה אנושות ומבקשת להיטמן באדמת ארץ הקודש. מהשידוך הזה, קמה לתפארת משפחת פישר שבניה יצאו גדולים בישראל ומרביצי תורה לאלפים ורבבות.

אלא, שלעומת העושר הרוחני אליו חונכו לשאוף – העושר הגשמי נעדר לחלוטין. התלאות היו עצומות. בגיל תשע מצא את עצמו שלמה הקטן, לבדו. יתום מאב, כשאיש אינו דואג למשפחה הענייה. שני ההורים הגיעו מעבר לים, לא ממש מהמשפחות השורשיות של היישוב הישן שהכירו זו את זו וממילא גם דאגו אחת לשנייה. בית משפחת פישר היה ריק מכל. רעב עצום ועימו גם ילדים ללא מוסדות לימוד. ר' אהרן, שביקש ללמד אותם בקצב משלו, היה שוכר להם מלמדים בכל עת שהייתה פרוטה בכיסו. כעת, השוקת שבורה לחלוטין.

מי ששם ליבו אל משפחת פישר, היה רבי מתתיהו דייוויס, מאנשי סודו של הגאון רבי זעליג-ראובן בענגיס זצ"ל, ראב"ד ירושלים. הוא החליט לאמץ את המשפחה והודיע כי ייקח על עצמו את חינוך הילדים. רבי מת'ס, כפי שנקרא בפי כל, היה נכנס ויוצא בביתם. פעם הביא עימו מעט חלב, למחרת צנצנת הרינג, משביע את רעבונם של הילדים. את ישראל יעקב ומאיר צבי הגדולים הוא רושם לתלמוד תורה 'עץ חיים' ואת הצעירים יותר, שלמה ומשה, הוא מכניס לבית החינוך של 'תורה ויראה', שם הם מקבלים את תורת הקנאות מבוקר ועד ערב, דבר שלא בהכרח ילווה אותם בהמשך ימי חייהם.

עשרות שנים של הרבצת תורה במבט בהיר. הגר"ש פישר בשיעור כללי

גורל הגר"א בגיל תשע

אחד הילדים בכיתה, יענק'ל בלוי (לימים הגאון הגדול רבי יעקב, מדייני ה'עדה החרדית') נכדו של מנהיג 'אגודת ישראל' רבי משה בלוי – שם לב למצוקת חברו והחל לדאוג לו בדרכים שונות. פעם הכניס מיני ירקות לתוך פרוסות הלחם של חברו ופעם אחרת – דחף לידו שקיק עם מיני מזון.

"אף אחד לא שם לב לכך אף פעם", גילה לימים הגאון רבי שלמה פישר זצ"ל, שלא שכח לו מעולם את החסדים ההם. "הוא היה עושה זאת בחכמה רבה". ברגע של גילוי לב סיפר הגר"ש, כי בימים ההם שעיצבו את אישיותו, כשהוא בגיל תשע(!) הוא ערך לעצמו גורל הגר"א, לבדוק מה ייעודו בחיים. הפסוק שיצא הוא: "תכבד העבודה על האנשים – – – ואל ישעו בדברי שקר". הוא הבין מכך שעליו לעמול בתורה בקושי רב ובאמת מוחלטת.

הרצון שלו לגמוע את התורה הקדושה, התעלה על המסגרת המצומצמת של תלמוד התורה. אחד ממשחקיו עם חבריו בשנה ההיא היה, כשהם היו 'ממציאים' מדרשי אגדה שלא היו ולא נבראו, זיופים מוחלטים, והוא היה שותל בהם פשט הגיוני לחלוטין משלו. כך למשל אמר אחד הילדים: "מי מנה עפר יעקב, מכאן שאין רוכבים על בהמה בשבת" – פסוק ומשמעות חסרי הקשר. ומיד היה שלמה הקטן שולף ציטוט מגמרא, הפעם אמיתית, במקרה זה הסיפור על 'אחר' ממסכת חגיגה שתלמידו רבי מאיר הלך אחרי סוסו של רבו הפורש מן הדרך ואמר לו כי שיער בעקבי הסוסים שבעפר כי "עד כאן תחום שבת". והנה חיבור מבריק בין מניית העפר לרכיבה בשבת.

שנות היתמות הללו ניבטו היטב בכל שנותיו של הגאון הגדול רבי שלמה פישר, שהיה לימים לראש ישיבת איתרי, לדיין ואב"ד בירושלים ולאחד מגדולי מרביצי התורה שבדור, שכל תופס תורה מכל חוג יכול לשאוב מתורתו ולזכות לקרבתו.

גם בזקנותו, כשהיה מזכיר את קורות הימים ההם, ימי היתמות הרכים, היו דמעות צפות ועולות בעיניו. הוא הבין, כי יש אחד בלבד שיכול לדאוג לו – וזה הוא עצמו. בלא חברים, כשהוא הולך ומסתגר, דבר שהיווה חלק בלתי נפרד מאופיו הצנוע. מעולם לא היה פונה מעצמו לשיחות עם אחרים, כך גם כשיושב היה בשולחנות מזרח לצד גדולי עולם. אם לא פנו אליו, היה נותר בשרעפיו. אבל דווקא משם, ידע להרעיף חום בלתי פוסק על תלמידיו.

"כשהחברותא שלי יגיע, החבר שלי, תעירו אותי בבקשה", יכול היה לבקש. ה'חבר' אם תהיתם, הוא בן ישיבה צעיר מאוד מאוד, שהפער בינו לבין הגאון העצום הוא של עשרות רבות של שנים. זו לא הייתה הצגה או סגנון של הצטנעות: רבי שלמה באמת חש תחושה כזו כלפי תלמידיו.

"זה לא שרבי שלמה עניו", אמר פעם הגאון רבי מיכל זילבר יבלחט"א, ששימש לצידו בישיבת איתרי, "פשוט יש לו מום שהוא לא יודע מה זה בכלל כבוד, איך ומה עושים איתו".

סוד הלימוד בעמידה

רבות אפשר לכתוב על דמותו התורנית הנדירה של הגאון רבי שלמה פישר: הוא היה ידען בכל תחום בצורה פנומנלית, תלמיד חכם שכמו שייך לדורות עברו, כזה שכל התורה כולה שגורה על פיו; אבל אי אפשר לומר בשום אופן שהוא ישב ולמד כל ימיו – לא משום שהוא לא הגה בתורה יומם ולילה, אלא דווקא משום שהוא עמד ולמד.

כך ניתן היה לראותו לפני שישים שנה, לפני שלושים שנה וגם לפני שלוש שנים, עומד ולומד. הוא עומד ליד הסטנדר, ולצידו יושב החברותא, שכמעט תמיד צעיר ממנו בדור או שניים, אבל לא מצליח להחזיק עצמו בעמידה. ההנהגה של הגר"ש ללמוד בעמידה, בעוד הוא מבקש מתלמידיו שלא יתאמצו כמותו – הביאה לפתרונות שונים, בהם למשל כיסאות מוגבהים במיוחד, שיגרמו שהחברותא, ביושבו על הכיסא, יהיה בגובה אחד עם רבו.

רבים ניסו לחפש בהנהגה זו איזה מניע נסתר או משהו טמיר ועילאי. וזאת יש לדעת, רבי שלמה לא היה איש של 'מנהגים והנהגות'. "המנהג שלי הוא", היה אומר, "שאין לי מנהגים. יש לי 'שולחן ערוך' בלבד".

באחת הפעמים, בעת שתלמידו ומקורבו הרב יוסף שימל, שגם ערך במשך שנים את ספריו, הוציא לאור ספר על הלכות תלמוד תורה, הוא הקריא בפני רבו את המקורות על כך שבתקופות קדם הרב היה יושב ותלמידיו עומדים סביבו, כלומר, הפוך לחלוטין מצורת הלימוד של הגר"ש. "זה לא עניין של מנהג או הלכה", הסביר מיד רבי שלמה. "אני לומד בעמידה, כי כך אני פשוט מתרכז במשך שעות ולומד טוב יותר". את צורת הלימוד הזו המשיך רבי שלמה עד לפני שלוש שנים, אז חדל גופו לעמוד בהנהגה התובענית הזו.

"באחת הפעמים הייתי עם הרב אצל רופא, שאמר לו שאם ימשיך לעמוד על רגליו שהלכו וחלו מרוב מאמץ, ייאלצו חלילה להסיר אותן", מספר לנו השבוע הרב שימל. "רבי שלמה שמע את הדברים וענה לרופא: 'בלי זה אני לא יכול. אם אני לא יכול להתרכז וללמוד, למה לי חיים?'"

התמדה בלא גבול. ברגע אופייני כשהוא שקוע בלימודו באירוע ציבורי

בשמחת תורה דקדק לעמוד לאורך כל זמן ההקפות ולא ישב לרגע כשספרי התורה הקדושה בחוץ. כששמע על מנהג לפיו הרב יושב כשספר תורה קטן בידו, הוא הגיב בזעזוע רב. לא נתפסה אצלו העובדה כאילו ספר התורה בא לשרת את האדם ולא להפך.

כך היה עומד במשך שעות, מוסר שיעורים ולומד בקביעויות בזה אחר זה, כשאל היכלה של 'איתרי' בשכונת 'בית צפאפא', היו מגיעים לעיתים גם לומדים שאינם מתלמידי הישיבה, אך חשקה נפשם ללמוד עמו.

מה היו לומדים? ובכן, הכל. כולל הכל. גמרא והלכה, קבלה ואגדה. אין מקצוע שלא היה בקיא בו. רמת הבקיאות הייתה כזו, שהכל היה שגור על פיו. בשיעוריו, שנמסרו פעמים רבות גם מחוץ לישיבה, יכולנו לראות איך הוא ניגש אל נושאים עמוקים הגדושים במראי מקומות כשעל שולחנו אף לא ספר אחד. והוא ציטט, ציטט בלי הפסקה. מילה במילה מראשונים ואחרונים, כאילו הוא יושב כעת באוצר הספרים והכל פתוח מולו.

תלמידיו מספרים כיצד באחת השנים האחרונות, הוא מסר שיעור בו הסביר פרק שלם באיוב, על מפרשיו וכל המסתעף. זאת, כאמור, בלי אף ספר לפניו. אלא, שאז, לשנייה קלה הוא 'נתקע' באמצע פסוק, הפרעת רצף באופן טבעי כמתרחש לכל בן אנוש. או אז ביקש שיביאו 'איוב'. אחרי אותו שיעור הוא גילה בכאב לתלמידו הקרוב: "שישים שנה לא נזקקתי לספר, עד עכשיו".

בין תכריכי כתביו ראו בני ביתו מאות פנקסי הערות שכתב עוד בשנות ילדותו. אות אחר אות, סעיף אחר סעיף, רשם רבי שלמה את חידושיו, מעלה אותם על הכתב בין דפי הפנקסים. מה שמצמרר הוא התוכן: סעיף אחד הוא חידוש בסוגיה במסכת גיטין, השני עוסק בירושלמי, השלישי בקדשים, עוד אחד מביא ווארט מחודד על הפרשה, לאחריו נקודה בהירה ב'תיקוני זוהר'.

היריעה הרחבה כל כך בין הנושאים השונים הכתובים כפי סדר הדברים שנתחדשו לו – מלמדים על 'שקיעות' בלתי נתפסת שהייתה לו בתורה, בכל התורה. בלי סדר מסוים. רק תתנו מקום ונושא והוא יפרוץ משם עם לימוד בהיר וברור עד הנקודה האחרונה.

באחת הפעמים בהן היה בדרך למסור שיעור בבית הכנסת בשכונת רמות בירושלים, התקשר אחד הלומדים לנהג שלקח את הגר"ש וביקש לדעת על מה השיעור. "מתנה על מנת להחזיר", השיב רבי שלמה. "טוב", הגיב האברך. "האמת שכבר שמעתי שיעור על זה מהרב פישר". הרכב כבר עוד רגע במקום, אבל הגר"ש, בלי להסס, הגיב: "נו, אם הוא שמע, אז נגיד שיעור על עניין אחר". כך, בפשטות מוחלטת שלאחריה ייגש אל המזרח, יישען על השולחן ובראש כפוף ירתק את הלומדים לסוגיה אחרת, גדושה ועמוסה בלומדות של אמת, שקורא מתוך זיכרונו.

דמעות של אחות

אם הייתם מביטים בעיניו של הגאון רבי שלמה פישר זצ"ל – יכולתם לזהות בהן בבירור מעין צימאון תמידי שכזה. אותו צימאון שלא הצליח להרוות מעולם. כל ספר שהגיע לידיו, לא היה יוצא ממנו טרם עבר עליו במהירות מתחילתו ועד סופו.

לפי דברים שסיפר, משמע שכבר לפני גיל עשר היו מונחים במוחו אלפי ספרים (כולל שלל קונטרסים וכדומה). בהגיעו לגיל אחת עשרה, לא יכלה אחותו, הגדולה ממנו בשלוש שנים, לראות כיצד הוא סובל בתלמוד תורה, מחמת מעיין הלימוד שלו שרוצה לנבוע בקצב ובהיקף גדולים בהרבה ממה שמקובל בתלמוד התורה.

היא אזרה עוז, שמה פעמיה לישיבת מיר, ניגשה לראש הישיבה הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל ופרצה בבכי מר. היא סיפרה על יתמותם ועל אחיה הקטנים החושקים כל כך לשבת וללמוד. הגרא"י קרא להם למבחן ושאל אותם מה יש להם להגיד.

"בפשט או בפלפול?" שאל שלמה בן האחת עשרה. רבי אליעזר יהודה הרים גבה. "פלפול? מאיפה אתה יודע?" תמה. "עברתי על ה'דורש לציון' ומזה אני יודע להבחין מהו פלפול", השיב הילד. ה'דורש לציון', זהו ספר דרשותיו בהלכה של ה'נודע ביהודה' ובו "דברים יקרים בחריפות ובקיאות" כפי שכתוב בפתח הספר.

ראש הישיבה קיבל את הילד שלמה ואימץ אותו בחום. הוא העניק לו מתת על חידושי תורה שהיה אומר בפניו, זאת בסכומים שהיה נותן על חידושי תורה של אברכים ותיקים, ביודעו כי הפרוטות הללו שנוטל הילד היתום מועברות לאימו. השנים הללו במיר, תחת גלימתו של הגרא"י, היו רוויות בהתעצמות תורנית, אך בפן האישי הן לא היו קלות. בעדינות ניתן לומר, שלא בהכרח כל הלומדים הצליחו להתמודד עם התופעה של הילד הצעיר שמביע את דעתו בלימוד. הקושי הזה עלול היה להכריע אותו.

קורות חייו וההתמודדויות שלו בצעירותו, היו יכולים להוביל אותו למקום אחר לחלוטין בחיים, לשבר ולכאב. כשנשאל על כך על ידי אחד מתלמידיו, סיפר על המניע שהותיר אותו בכל מקרה דבוק אל חצרות התורה: "פחדתי לצאת עם-הארץ".

וזו, אולי ההגדרה הטובה ביותר לדמותו – רבי שלמה, פחד לצאת עם הארץ. פחד שקינן בו כל חייו.

"כשהתחלנו ללמוד", מספר הרב שימל, על אותו יום לפני עשרות שנים, "שמעתי אותו אומר משהו על זה שהוא עם הארץ, והגבתי שהלוואי ואני אהיה עם הארץ כמותו. הרב הגיב בחריפות: 'אם זו ההשקפה שלך, אתה תצא אפס. אתה צריך לשאוף להיות לפחות כמו הרשב"א והרמב"ן, כמו שה'חזון איש' אומר שיש 'שני שכלים". ביום-יום הרב אחז על עצמו שהוא 'עם הארץ', אבל ברגע שהיה צריך, הוא ידע את גודל קומתו התורנית וידע לבוא עם התקיפות הנכונה".

ביום שישי האחרון לחייו של הגרא"י פינקל, ניגש רבי שלמה לביתו של ראש הישיבה, ביקש לשוחח עימו בלימוד. את הפתח חסם חתנו, ראש ישיבת מיר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, שהסביר כי זה לא זמן מתאים. הגרא"י היה ממש בימיו האחרונים (ביום שני לאחר מכן, י"ט בתמוז, הוא נלקח לבית עולמו). מחדרו הוא שמע את חילופי הדברים בין הגר"ח לרבי שלמה וזעק בשארית כוחותיו: "ר' חיים, אתה רוצה שאמות? תיתן לשלוימ'ה להיכנס".

הגאון רבי חיים ברנד, ראש ישיבת איתרי, סיפר, כי בהזדמנות אחרת שבה היה הגרא"י תשוש ורבי חיים לא נתן לר' שלמה להיכנס למעונו, הגיב ראש הישיבה: "אם תוכל לומר 'שטיקל'ך תורה' משמחים כמותו, תוכל לא לתת לו להיכנס"…

כנגד ארבעה דורות

בעת שיצא לאור ספר שיעוריו של רבי אליעזר יהודה פינקל – הוא ביקש מרבי שלמה לסייע לגאון רבי נחום פרצוביץ, ראש הישיבה, בעריכת הספר. עד מהרה מצא רבי שלמה אי דיוקים שונים, כמו סתירות בין שיעור לשיעור. כשביקש לתקן, הפנה אותו רבי נחום לרבי אלעזר יהודה, שענה כי "ספר לא חייב להיות מושלם". אלא שרבי שלמה לא היה מסוגל להוציא מתחת ידו דבר שאינו מושלם. הוא פרש מהעריכה, אך ייעץ לאורך כל הסוגיות שמעבר ל'נשים-נזיקין'.

תחת ידיו עברו עם השנים ההדרת ספרים רבים, כביאור הגר"א על תורת כהנים, שהורכב מארבעה כתבי יד של הגאון מווילנא, כתבים שהגיעו לרבי שלמה באמצעות הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, ראש ישיבת חברון. צורת כתיבתו של הגר"א הייתה קשה לפענוח. הרוב כתוב בצורה של רשימת מקורות, שרק להבין אותם ואת ההקשר שלהם זוהי פעולה מפרכת. "אפילו לקרוא את זה, לא היה שייך", אמר לאחד מתלמידיו. "לא ישנתי יומם ולילה והקדוש ברוך הוא נתן לי כוח". בתוך שלושה חודשים ושלושה ימים הפעולה הושלמה.

במקרה אחר, בו הגיעו לידיו 'ליקוטי הגר"א' בכתב יד קודשו, הדברים היו קשים ולא פוענחו קודם לכן מעולם. מרן הגר"ח מוואלז'ין זצ"ל התבטא על אותם כתבים "סתרי תורה חתומים". הגר"ש פישר לא ראה כל מעצור מתשוקתו להבין ולפרש. הוא כתב ביאור מופלא בשם 'אוהלי שם' על הליקוטים, כשבאותה תקופה הוא אף התמודד עם מצב בו חלה והבריא. היו מי שטענו כלפיו, שמא חלה בעקבות התעסקותו בכתבים הסתומים הללו. והוא מצידו, כמו תמיד, הביט במבט נקי ושונה משל העולם כולו: "אדרבה", הסביר, "רק בזכות הפירוש הבראתי".

אגב כך, ניתן לראות גם את בקיאותו העצומה בתורת הנסתר, שחלקים רבים ממנה למד מזקן המקובלים בדור ההוא, הגה"צ רבי מרדכי שרעבי זצ"ל. לאחר מספר חודשי לימוד, אמר הרב שרעבי לרבי שלמה, כי עם ידיעותיו הוא יכול להמשיך ללמוד לבדו.

קביעות מעניינת הייתה לגר"ש בלימוד האידרא עם הגאון רבי חיים פרידלנדר זצ"ל, בעל ה'שפתי חיים', מנהלה הרוחני של ישיבת פוניבז' ו'עזתה' (הנגב), בה כיהן רבי שלמה כמגיד שיעור. באחת הפעמים הביא עימו רבי חיים מכתב מרעהו הגאון רבי שריה דבילצקי זצ"ל, שבו העלה סתירה קשה בין דברי האר"י הקדוש לדברי הגאון מווילנא, באומרו כי אם יש מי שיכול לפתור זאת, זהו רבי שלמה פישר.

אחד הספרים הידועים יותר שההדיר הגר"ש פישר, הוא 'אור השם' של רבי חסדאי קרשקש, אחד מהראשונים, שכתביו הגנו על עם ישראל בוויכוחים מול הנצרות. הידע הרב של רבי שלמה, ניכר היטב גם בתחום הפילוסופיה, בה שלט רבות. הוא חפץ בההדרת ספרי רבי חסדאי, כדי שהדור שיבוא ויבקש להחכים, ימצא באר לשתות הימנה.

באופן מעניין קטלג הגר"ש את ההיסטוריה, כמערכת דורות שחוזרת על עצמה בסימן 'ארבעה בנים'. דור אחד הוא של החכם, החוקר; לאחריו הדור הרשע והכופר ולאחריו דור תם; "הדור שלנו, כך אמר, הוא הדור בו שולטת המציאות של 'שאינו יודע לשאול'". לאחריו, כך סבר, יגיע הדור החכם מחדש.

ושמא אף ראה את ניצניו של הדור הזה; דור שיעסוק גם בעומקים ורבדים נוספים שפחות נלמדו. הייתה לו תוכנית לכתוב עבור הדור הזה ספר רחב על אמונה, תוכנית שלא יצאה לפועל, כך גם רצון לההדיר כשישים ספרים שבעיניו נחוצים היו לדור.

כשהיה מביט על ספרים שכתבו אברכים, היה מתפעל ואומר בענווה אמיתית: "איך הם מספיקים?"…

ויכוח בליל הסדר

בליל הסדר של אחת השנים המוקדמות הביטו בני הבית ברבנית, שהאפיקומן היה בידה. כן, היא 'גנבה' אותו. "אני רוצה שתכתוב ספר", זו הייתה הדרישה שלה מבעלה בתמורה לאפיקומן. הגר"ש סירב. כתיבת ספר של חידושיו ותורתו הייתה בעיניו משימה שדורשת זמן רב מדי ועלולה להפוך לביטול תורה באיכות.

הדקות לקראת חצות נקפו, ורבי שלמה עמד איתן בדעתו מול הרבנית, שמצידה לא ויתרה. "מי אמר שמצת האפיקומן מוכרחת להיות החתיכה המוצפנת?" שאל ועשה מעשה. הוא נטל חתיכת מצה אחרת… באותו ליל סדר לא הבשיל האפיקומן לכדי עסקה כנהוג. בחול המועד נסעו הרב והרבנית פישר לביתו של מרן הסטייפלר זצ"ל בבני ברק. באופן נדיר, שאינו מקובל כלל בבית הזה, בהוראת הסטייפלר, ישבה הרבנית ליד השולחן, כשהוא אומר לה בהערצה: 'דעי שיש לך ספר תורה בבית'.

ואז, תדהמתה רק גברה, משום שה'קהילות יעקב' פתח את הנקודה שכאבה לה עוד מליל הסדר: "למה אינך מוציא ספר של חידושי תורתך?" תבע. "אל תחשוב", הוסיף, "שלאחר פטירתך מישהו יֵדע לעשות זאת טוב ממך". רבי שלמה סבר וקיבל. במשך שלוש שנים כתב את דרשותיו שנאמרו בצהרי שבת על סוגיות הש"ס ואלו יצאו לאור בספר 'בית ישי'.

בסופו של דבר התקבלה דעתה של הרבנית. זו לא הייתה הפעם היחידה. כשהתבקש למסור שיעור באחת מישיבות 'בין הזמנים', נענה שיש מספיק אנשים שחפצים במסירת השיעור. "אני רוצה להמשיך לשבת וללמוד", הסביר. הרבנית שמעה את הדין ודברים ואמרה לו: "זה תלמיד שלך. עד שפעם אחת הוא מבקש משהו"… זה הספיק. השיעור קם ונהיה.

כעבור שנים, מי שמימן את ספריו ודאג לכל הוצאותיהם, היה אחד המשפטנים הידועים מקרב שומרי המצוות. הוא שמע את אחד מתלמידי הגר"ש מצטט מאמר העוסק במבט מקורי על ההבדל בין אמוראים לתנאים ודן בשאלה האם יש מונח של 'ירידת הדורות'. עורך הדין הלזה שהקשיב לשיחה וביקש לשמוע האם הדברים כתובים ולקבל עותק מהם בפקס. מהמפגש האקראי הזה, הוא הפך למעריץ של הגר"ש, לתלמידו ולפטרון הוצאת ספריו. בניו אף הפכו לתלמידיו של רבי שלמה. אבל כשהתורם ביקש ללמוד עימו בחברותא – ראש ישיבת איתרי התקשה להסכים. "לא אוכל להתרכז בלימוד, ביודעי שאני לומד עם אדם שהעושר הוא חלק מחייו".

הסלידה מהמבט הסומך על העושר כעוגן, היה קשה לו כאש חורכת. בשל הכרת הטוב שהייתה לו, הוא ישב לשיחה ארוכה עם המשפטן ושוחח עימו על נושאים רבים. פעמים אף הגיע לביתו לאירועים שונים. אך לשבת וללמוד ביחד, לא הצליח. הוא לא הסתיר זאת בגדלותו, ושמא אף הצד השני שהבין זאת לחלוטין גילה בכך גדלות.

'אני לא ברכון'

מידת הכרת הטוב שלו, לא ידעה גבולות. הוא נתן את כל נאמנותו לכל מי שעשה לו טובה. כך עמל להוציא לאור במאמץ רב, ספר סדור וערוך מכתבי הגאון רבי מתתיהו דייוויס, שדאג לו בשנות היתמות. בכלל, רבי שלמה לא אהב שמישהו דואג לו, כל עוד הוא יכול לעשות את הדבר לבד. וכי אינו יכול לגשת לארון להוציא ספר? מדוע שיטרח אחד התלמידים בכך? וכי אינו יכול להרים את העט שנפל? אפילו בשנתו האחרונה, כשהתקשה באחיזת המחזור בעת ההקפות ואחד מבני תלמידיו ביקש לסייע לו – הוא סירב בתקיפות.

רגישותו לזולת הייתה עצומה. הוא למד בחברותא עם אנשים בכל גיל, כולל נערים טרום הגיעם למצוות. בהיותו שקוע כל העת בתוך ארבע אמותיו, אירע ושכנה אלמנה ניגשה לרבנית לומר לה שהרב עלה במעלית ולא ידעה אם לומר לו שלום. הרבנית השיבה שאין שום מבוכה בכך, כי אין לה ספק שהרב בכלל לא שם לב. מאוחר יותר, כשהרב שמע את הסיפור, הוא ירד לביתה של האלמנה וביקש את סליחתה על הצער שנגרם בשל מבוכתה במעלית.

עם הגיעו לכהן בישיבה באיתרי, בתקופה בה ראש הישיבה ומייסדה – הגאון רבי מרדכי אליפנט זצ"ל – אסף להיכלו את טובי מרביצי התורה, הוא אמר לרבי שלמה: "אני יודע שיש ראשי ישיבות שחוששים מר"מים שגדולים מהם. אבל אני איני חושש. תחלוק עלי ותביע את דעתך תמיד. אולם יש לי בקשה אחת – אל תפגע בי בציבור". כעבור שנים אמר הגר"ש, כי הייתה רק פעם אחת שבה בטעות חרג מבקשה זו והגיב בשיעור לגר"מ אליפנט – שהיה גאון נדיר מצד עצמו – על ירושלמי מסוים, באומרו שהדברים אינם כתובים בירושלמי.

מפעם לפעם, הייתה הרבנית מכניסה אליו שמות לברכה ותפילה. ככלל, לא הבין הגר"ש מה חפצים ממנו בבקשות אלו. "איני ברכון", הגיב בהומור לאחד שביקש ברכה. הרב שימל מספר, כיצד באחת הפעמים שלמדו, ביקשה הרבנית שיתפלל על חולה. "את הצדיקה", הגיב רבי שלמה, "את זו שצריכה להתפלל". בחכמתה הגיבה מיניה וביה: "כתוב ש'ילך אצל חכם'. זה מה שעשיתי". רבי שלמה חייך ואמר: 'אבל איני עדיין תלמיד חכם'". הרבנית נרעשה. "על מה אני מוסרת את הנפש חמישים שנה?" טענה.

"אני מבטיח, שממחר בבוקר אלמד יותר בהתמדה", השיב רבי שלמה – – –

'חזון איש' במקום נעליים

הערכתו למסירותה של הרבנית למען תורתו – לא ידעה גבול.

עם הגיעו לגיל נישואין, הציע לו הגאון הצדיק רבי חיים ברים זצ"ל את בתו של רבי אליעזר דוד ברנד, לימים מראשי 'אוצר הפוסקים' ו'מפעל הש"ס'. כבחור שגדל בבית חסר כל ומעולם לא נטש את הספר – לא ממש נראה רבי שלמה כמי שמעורב היטב היטב עם הבריות. פעם סיפר לתלמידו, כיצד התפעל כשהבין מהרבנית שבלילה לובשים בגדים מיוחדים, פיג'מה. הוא ממש נהנה מכך שחשבו על זה. אביה שמע את ההצעה והלך ל'חזון איש' שאמר כי כדאי לו לגדל את רבי שלמה, שאותו פגש ה'חזון איש' פעם אחת (הגר"ש ראהו עוד כמה פעמים בהזדמנויות שונות).

"אבא, אני רוצה שהשידוך יצא לפועל כמה שיותר מהר", אמרה המיועדת. היא הסבירה זאת במילים פשוטות: "אני יודעת שהוא גדול בתורה, ואני מפחדת שככל שיחלפו הימים – החברות שלי יצחקו על הרעיון ואני אתחרט. אינני רוצה להתחרט". ומאז היא הייתה שם לצידו, נותנת כל מה שיכולה הייתה בשביל לימוד התורה שלו.

הרבנית ידעה גם את גודל אהבתו לספרי ה'חזון איש' ודרך לימודו. לאורך שנים היה בביתו כרך 'חזון איש' שהפך בלוי ומרוט מרוב ימים ולימוד, ובכל זאת חביב היה עליו מכל. זאת על שום מעשה שהיה.

בתקופה בה לא היה להם די ממון לרכוש נעליים ראויות לילדיהם, קיבל חותנו מענק של תשע לירות מהג'וינט ובנדיבות לב העניק אותן לבתו. היא יצאה מהבית לעבר חנות הנעליים, אלא שאז ראתה מודעה, שמבשרת על הוצאה חדשה של ה'חזון איש'. הלב שלה נקרע: היא ידעה שזה או נעליים, או ספר 'חזון איש' שבעלה רבי שלמה כל כך אוהב. בהחלטה של רגע מיהרה לחנות הספרים שבדיוק עמדה בזמן סגירה. המוכר הציע כי תבוא מחר. והיא, שידעה כמה הרוויחה בעבר מכך שלא המתינה ולא פינתה מקום לחרטה – התחננה שיפתח את הדלת מחדש וימכור לה את ה'חזון איש'.

באותם ימים, כל ספר היה יקר המציאות, ולא כל אחד הרשה לעצמו לרכוש ספרים לביתו. הרוכשים היו בעיקר היכלי התורה ובתי המדרש. אך היא שידעה עד כמה שווה בעיניו הכרך החדש של החזון איש, נפרדה מהלירות היקרות – הנעליים החדשות עליהן חלמה.

בבית היא הניחה בהתרגשות לא ניתנת להכלה את הספר. מששב רבי שלמה מלימודו וראה זאת – ביקש להבין כיצד הגיע האוצר לבית. משסיפרה לו את קורות היום הזה, הגיב בהתרגשות וקרא עליה את הפסוק שמקפל את הסיפור כולו: "מה יפו פעמייך בנעלים… בת נדיב".

מני אז, יותר מכל היה דורש את "ה'חזון איש' של התשע לירות", סמל לאהבת התורה של הרבנית.

דורות של תלמידים. ראש הישיבה בעת הגיעו ממיטת חוליו לכנס בוגרים לרגל יובל שנים לישיבה

תורת הניגודים

אחד הציטוטים שהיו שגורים על לשונו, אלו הם דברי ה'חזון איש', ש"עיקר מעלת הלומד להבין דעת הניגוד". כלומר, על הלומד להבין היטב את הדרך הנוגדת בשיטה בסוגיה. כך הכל היה בהיר בעיניו, שום דבר לא מובן מאליו, כלום לא 'מלומדה'. בדקדוק ההלכה שלו היה הכל חד וברור. הוא עשה רק את מה שהבין היטב מכל צדדיו. אין דבר כזה לעשות 'כי כולם עושים'. זו הסיבה שלא היו לו 'הנהגות' מיוחדות, אלא כל מה שכתוב בהלכה שצריך לעשות.

מכאן גם מבטו המקורי בכל תחום. תמיד תמיד היה מוציא מפיו מבט חד וברור בכל סוגיה. תורתו משכה אליו כבמגנט יהודים מכל קצוות בתי המדרש – מיהודים מן היישוב הישן ועד לחובשי כיפות סרוגות וכל מי שבתווך. כולם היו בניו. כל אחד הצליח לראות בו דמות ענקים.

פעם הגיע אל הישיבה יהודי שביקש להוציא ספר הלכות, שבו התוכן יהיה מוגש "על דרך החיוב". במקום לכתוב מה אסור, לכתוב בצורה של "מה מותר" – כביכול כדי להדגיש את הצד החיובי שביהדות. הוא סבר שרבי שלמה, בהיותו מקורי ועצמאי, לא מי ששט עם הזרם השגרתי, יבחן את הרעיון.

אלא, שהוא נתקל בהתנגדות עזה – דווקא מאותה סיבה עצמה. "בשום אופן לא", ירה הגר"ש בתקיפות. "עד היום יש לנו 'שולחן ערוך' שכותב מה אסור וכל השאר מותר. ומה אתה רוצה, שעכשיו יהיה כתוב מה מותר וכל השאר אסור?"

וכשנסתלק בסוף השבוע שעבר לבית עולמו, נדמה כי נטל עימו מעט מסודו. עם דמות של ספר תורה מהלך וידע בלתי נתפס בתחומים רבים – היהודי הירושלמי עם כובע הסופר מחד גיסא, המלא באהבה לארץ ישראל מאידך גיסא, היה גם צדיק ששפך תפילתו מול בוראו בתחנונים כבן לפני אביו.

הנה כי כן, גוונים כה רבים לדמותו הבלתי ניתנת להקפה של הגאון המופלא רבי שלמה פישר זצ"ל, וייתכן, שכל אלו אפילו לא גוון אחד חלש בדמותו הענקית.

(מערכת 'בית ישי' להוצאת כתביו ותורתו של הגר"ש מבקשת מכל מי שיש בידו עובדות, שיעורים, חידושי תורה ותיעודים מהגר"ש זצ"ל שיואיל לשולחם ל-beitishai@gmail.com