אריאל אליהו הי"ד. ינון פליישמן הי"ד. יקיר ידידיה שנקלובסקי הי"ד. איתן דוב רוזנצוויג הי"ד. איתן פיש הי"ד. גדעון אילני הי"ד. הרב אלישע לוינשטרן הי"ד. אפרים יכמן הי"ד – אלו שמונת הקורבנות שאיבדה ישיבת ההסדר ירוחם במלחמה | אבל ראשי הישיבה אינם נותנים לאסון לשבור את הרוח: "המשימה החשובה כרגע בעם ישראל היא שיהיה מי שיישאר כאן ללמוד. נכון, עכשיו זו עת מלחמה. בחוץ שורקת אש. אבל באמת, עת מלחמה זו עת תורה", אומרים הרב חיים וולפסון והרב אריאל עיטם | מפגש שכולו גבורה
שמונה בחורים ובוגרים. זהו המספר הבלתי ניתן לעיכול שישיבת ההסדר בירוחם איבדה מאז החלה המערכה בעזה. כל אחד מהם הוא תלמיד שגידלו וטיפחו ראשי הישיבה במשך שנים, כל אחד מהם כוכב מאיר בפני עצמו, וכל אחד מהם – כמו בן יקיר ממש.
את כולם הכירו ראשי הישיבה מקרוב. הם היו לצידם כאשר היו צעירים בעלי פלומת זקן דלילה, והם אלו שהיו שותפים ללבטיהם הכמוסים לאורך כל הדרך. הקדושים שעלו לישיבה של מעלה התייעצו איתם כבחורים מבקשי תורה על כל צעד ושעל, והם אלה שהכניסו בהם מסירות נפש, לקפוץ לאש לפני כולם.
עכשיו, כשבניהם-תלמידיהם נהרגו על קידוש שם שמיים, ליבם פצוע, נפשם שותתת דם, אבל הם בטוחים בצדקת הדרך. אולם ההיכרות הקרובה הופכת את חוויית המוות הטרגית לקשה הרבה יותר.
"התפקיד שלנו להמשיך ללמוד וללמד". ראשי הישיבה ברקע בית המדרש (צילום: אביעד פרטוש)
"במלחמה הזאת", מספרים ראשי הישיבה ל'משפחה' בעיניים נחושות ועצובות שאומרות הכל, "יצאנו כמעט כל שבועיים ללוויה של תלמיד שלנו. אין לשער את הכאב העצום שמרגישים באותה שעה, אין כלי מידה שיכול לאמוד את עומק השרפה בלב. אלו שעות נוראיות עבור המשפחה וגם עבורנו. אורך זמן להתאושש מכל אירוע כזה".
לפני כל לוויה שאירעה במלחמה הנוכחית הגיעו ראשי הישיבה לבית משפחת החלל לחבק, לתמוך ולחזק. הם כמובן בדקו קודם לכן ברגישות מתבקשת שנוכחות ראשי הישיבה או אדם זר בכלל היא רצויה בעת הזו, ותמיד בני המשפחה הביעו רצון והסכמה לכך. היה חשוב להורים שאלה שתרמו לעיצוב הקומה הרוחנית של בנם יהיו נוכחים איתם ברגעים קשים ונשגבים אלה.
ובמקום שהרבנים יבקשו לתמוך בהורים השכולים ובאחים הדואבים, דווקא אלו האחרונים נסכו כוח בראשי הישיבה. "אנחנו באים לחזק אותם, אבל יוצאים מחוזקים הרבה יותר. המשפחות הללו הן בעלות עוצמות אדירות, ואנחנו משתאים בכל פעם מחדש לראות אלו תעצומות נפש קיימות בהן. זה דבר לא רגיל. המלחמה הזו חשפה את כוחות הנפש שמתגלים בכל פעם מחדש בעם המופלא שלנו".
בניין אריאל
ישיבת ההסדר בירוחם הוקמה על ידי הגאון רבי אליהו בלומנצוויג בשנת תשנ"ג (1993), ובראשה עומדים בשנים האחרונות תלמידי החכמים הג"ר אוריאל עיטם והג"ר חיים וולפסון. לצד היותם ראשי הישיבה הם גם משמשים כר"מים לכל דבר, מלבד העובדה ששניהם מוסרים בישיבה שיעורים כלליים, ולשניהם יש חן מיוחד שממגנט אליהם מאות זוגות עיניים בכל שיחת מוסר שהם נותנים בהיכל הישיבה בירוחם.
"הישיבה קמה בירוחם מתוך רצון להיות בחיבור למעגלים רחבים בעם", הם מסבירים. "זהו מקום שיושב על כל מיני צרכים של פערים חברתיים שונים, ואנחנו מאוד מאמינים בחיבורים בתוך עם ישראל. מלבד זאת, ירוחם היא עיר קטנה ויש בה חום אנושי מיוחד. כאן אפשר לממש את החלום לחיבורים בתוך העם. יש פה רוגע שאין בערים אחרות, והאנשים פה קשובים זה לזה.
"האווירה כאן", מגדירים ראשי הישיבה, "שונה לגמרי מאשר באזורים אחרים בארץ, והמקום הוא בעל מרקם אנושי חיובי ביותר. הישיבה נוכחת בחייהם של התושבים. בכל שמחת תורה, לדוגמה, אנחנו יוצאים עם תלמידי הישיבה להקפות בבתי הכנסת בעיר ומתקבלים בסבר פנים יפות אצל התושבים".
ראשי הישיבה מנמיכים את טון דיבורם. "בשמחת תורה האחרון לא יצאנו", הם אומרים. משפט שאומר הכל. "החג עבר עלינו באמירת תהילים".
ואכן, מאז שמחת תורה תשפ"ד ישיבת ההסדר ירוחם לא נראית אותו דבר. כבר בבוקר החג, עם הישמע האזעקה הראשונה והידיעות המחרידות בעקבותיה, החלה הישיבה, על תלמידיה ובוגריה, להתכונן לבאות. היות שרבים מהמתפללים הם בוגרי צבא, היה ברור להם שאם כרגע נפתחת מלחמה בדרום הם צפויים להיקרא לחזית במוקדם או במאוחר.
אט אט החלו עוד ועוד קבוצות לצאת מבית המדרש לשטחי הכינוס, וכמו במלחמת יום הכיפורים יובל שנים קודם לכן, ככל שנקפו השעות – הלך היכל בית המדרש והתרוקן.
"בסביבות שתים עשרה בצהריים", מספר הרב אוריאל עיטם, מראשי הישיבה, "נשארנו עם שליש מכמות התלמידים בלבד".
אריאל אליהו הי"ד | ינון פליישמן הי"ד | גדעון אילני הי"ד | איתן פיש הי"ד | איתן דב רוזנצוויג הי"ד | אפרים יכמן הי"ד | אלישע לוינשטרן הי"ד | יקיר שנקובלסקי הי"ד
היו הכרעות מיוחדות שנדרשתם לקבל בשעות הגורליות הללו?
"בבוקר שמחת תורה נאלצנו לקבל הכרעות מאוד משמעותיות, והיינו שרויים בלא מעט דילמות הקשורות למצב. הנחנו שהצבא עורך כרגע גיוס המונים בצו שמונה. כיוון שכך נתנו הוראה כי לפי ההלכה מותר לתלמידים לבדוק בטלפונים אם הצבא מחפש אותם. כך בכל חצי שעה קמה קבוצה נוספת והלכה. בשעות הצהריים נשארנו עם שיעורים א' וב' בלבד".
הנופל הראשון של הישיבה הוא אריאל אליהו הי"ד, חייל שריון בגדוד 77. הוא לחם בשעות הבוקר הראשונות של שמחת תורה, ועם צוות הטנק שלו זכה בחסדי שמיים להציל רבים.
"בסביבות השעה שבע בבוקר", מספרים רבותיו של אריאל הי"ד, "הוא עלה עם חבריו לטנק והם הצליחו לדרוס כ־15-10 מחבלים באזור הגדר בין מדינת ישראל לרצועה. זמן קצר לאחר מכן נורה לעבר הטנק טיל נ"ט, ואז כנראה אריאל החל לאבד את נשימתו כתוצאה מהיפגעות הטנק.
"הנס הגדול היה בכך שנהג הטנק המשיך לפעול תוך כדי שנורים לעברו טילי נ"ט בצורה מטורפת למדי. בהמשך היום הטנק אף שימש כמחסה עבור שני חי"רניקים באזור רֵעים. מלבד זאת, לאחר שאריאל כבר נהרג, הרימו את הנשק שלו מתחתיו והשתמשו בו כדי להרוג מחבלים. הסיפור הזה עמוס בניסים לאורך כל הדרך, ומדהים להתבונן בסייעתא דשמיא שהייתה לצוות שלו בשעות ההתמודדות הקשה עם המחבלים ביישובי העוטף. אריאל הציל חיים בחייו ובפטירתו".
מתי שמעתם על הנופל הראשון שלכם?
הרב חיים וולפסון: "לא היה לנו מידע מוקדם שהוא נהרג, ולמעשה גם לא היה אפשר לקבל מידע כזה. השעות הראשונות היו מלאות בכאוס גדול. בחכמה שבדיעבד – לא פלא שההורים לא הצליחו להשיג אותו ולשמור איתו על קשר. ההנחה הייתה שכיוון שבחג הוא בלי טלפון והוא גם נכנס לטנק ללא הטלפון, כנראה שהוא בעיצומה של הלחימה. התקווה הייתה שכאשר תהיה הפוגה בהמשך, הוא ישגר אות חיים".
רק בהמשך, כשאות החיים המיוחל בושש מלבוא, נודע שאריאל אליהו נהרג מירי המרצחים, כאמור, על ידי טיל נ"ט שפגע בטנק שבו שהה.
שמונה קני מנורה
מאז, בהפרשי זמן קצרים שלא הותירו לנפש זמן להתאושש, קיבלו ראשי הישיבה עוד ועוד בשורות מרות על נפילתם של תלמידיהם האהובים: ינון פליישמן הי"ד, יקיר ידידיה שנקלובסקי הי"ד, איתן דוב רוזנצוויג הי"ד (על אודותיו פורסמה כתבה נרחבת במגזין 'משפחה' לפני מספר שבועות, א"ב), איתן פיש הי"ד, גדעון אילני הי"ד, הרב אלישע לוינשטרן הי"ד ואפרים יכמן הי"ד. כל שם שמוזכר סוחט מהם אנחה כואבת, אנחה שמבטאת את רמת הקרבה האישית שהם חשים לכל תלמיד ותלמיד.
איבדתם שמונה תלמידים וכל אחד מהם עולם ומלואו. מה עבר לכם בראש כששמעתם את הבשורות הללו?
הרב עיטם: "זה קורע לנו את הלב. זה קשה מאוד. אין מילים. אלו רגעים שבהם אתה לא מוצא את עצמך, לא יודע מה להגיד וכיצד. הנפש שבורה וקשה למצוא מה לומר בשעות קשות כאלה. אנחנו היינו כמו בית עבור הקדושים האלה, הכתובת הרוחנית שלהם, והנה פתאום הם התבקשו לישיבה של מעלה מותירים את כולנו המומים וכואבים".
הרב וולפסון: "מצד אחד יש פה כאב עצום, ומצד שני יש כאן גם תחושה גבוהה של רוממות. גם להיות חלק מהעם וגם לראות אילו עולמות היו בתוך הצעירים הנפלאים שלנו, ואיזה קשר מיוחד היה להם לתורה, לעם ישראל. זה אולי מקרין משהו על העומק של בית מדרש".
ממשיכים קדימה. ראשי ישיבת ירוחם, הרב עיטם והרב וולפסון בראיון עם כותב השורות (צילום: אביעד פרטוש)
לקראת כל לוויה הגיעו ראשי הישיבה לבני משפחות הנופלים. למרות שמדובר ברגעים משפחתיים ואישיים למדי, נוח היה למשפחות שהרבנים של בניהן ישהו איתן בשעתן הקשה. הם מרגישים מספיק קרובים לידם, אחים לצרה, כדי שהדבר לא יגרום עבורם לאי נוחות.
איך נראות השיחות שלכם עם משפחות הנופלים ברגעים האלה?
הרב וולפסון: "אלו משפחות מדהימות, שטעונות בעוצמות אדירות. אנחנו מזהים אצלם הבנה אמתית של משמעות הלחימה, ואנחנו מרגישים שהם מבינים כי המחיר הכבד שאנחנו משלמים מוצדק והכרחי. אנו פוגשים משפחות ערכיות שנטועות עמוק בתורה, כאלה שחיים את התורה במובן הכי פשוט של המילה. יש בהם הרבה טוב, הרבה אהבה לעם ישראל, הרבה כמיהה לאחדות. בסוף, הדברים הללו מתגבשים לכך שכאשר הם שולחים ילד לשדה הקרב – הם עושים זאת באמונה גדולה ובהבנה עמוקה שזה צו השעה".
הרב עיטם: "היום ההרגשה אצל כל עם ישראל היא שלא יכול להיות שהמחיר הזה יהיה לחינם. חשוב להם שנפילת הבנים שלהם תגרום לאחדות בעם. האחדות הזאת, אגב, היא חלק ממשי ממה שמחזיק אותם. אנחנו מגלים ביניהם קשרים שנוצרים מחדש עקב גזרת הגורל המשותפת".
הרב וולפסון מוסיף אנקדוטה מרגשת: "שני חיילים שלנו, יקיר ידידיה שנקלובסקי ואיתן פיש, נפלו יחד באותו טנק. שניהם בוגרים שלנו, אם כי איתן היה גדול מיקיר בשנתיים. עוד קודם הלוויה אימו של איתן התקשרה לעודד ולחזק את אימו של יקיר. זה היה מרטיט. באבל שלה, ברגעים הכי קשים שחוותה בחייה, היא חושבת על אמא אחרת ומתקשרת לחזק אותה. לצד זאת, היות שאחד נקבר קודם השקיעה ואחד לאחריה, כל משפחה הגיעה להשתתף באזכרת השלושים של המשפחה האחרת. הן חיזקו זו את זו וגילו תעצומות נפש כבירות".
מהו המכנה המשותף לשמונת הנופלים כפי שהכרתם אותם?
הרב עיטם: "אני חושב שכל שמונת הנרות הללו הם אנשים שנכנסו לישיבה והתורה הרימה אותם למעלה. כל אחד מהם צמח עם היכולות שלו, בדרך שלו, אבל כולם אוהבי תורה ויראי שמיים. הגילים שלהם נעים בין 19 ל־38, אבל רוח אחת שווה לכולם: התורה נכנסה להם לתוך הגוף, עד שהיא הפכה לחלק ממשי מנשמתם. הם אמרו לתורה: 'תעלי אותי למעלה, אני מבקש לנסוק למקומות גבוהים'. אנחנו מאוד נרגשים לגלות את הנשמות הגבוהות שהיו לנו כאן, וזה בהחלט מקרין משהו על המקום שקיים בבית מדרש".
בזכות לימוד התורה
"אחד החיזוקים הכי גדולים שלנו", מוסיף הרב עיטם בטון אישי, "הוא לראות מה התורה עושה לאדם שנכנס אליה ומבקש לצמוח. אדם שהאמין שעם ישראל תלוי בו, ואין זה דבר של מה בכך. מאיפה הכוח של זה? מהתורה. אין משהו אחר. מצד אחד זה כמו גילוי של הקדוש ברוך הוא, ומצד שני זה גם נותן את הראייה העמוקה והרחבה יותר. כי ברמה העקרונית, רגע לפני שהם יוצאים לקרב כולם מבינים שהם מסכנים את החיים שלהם, והם בהחלט יודעים שייתכן שהם לא יחזרו הביתה. אבל הם מלאים בתחושת שליחות, הם מרגישים שהם יוצאים לזה בשם הקב"ה, וזה מה שנותן להם את הכוח להסתכל בעיניים של ה
דווקא בפריפריה. חזית ההיכל של ישיבת ירוחם (צילום: אביעד פרטוש)
רוע.
"אני חושב", מעניק הרב עיטם הבחנה, "שמעולם לא הייתה החלוקה בין 'בני אור' ל'בני חושך' כה מובהקת כמו במלחמה הזו. בין עם ישראל רחמנים בני רחמנים, לבין מי שאיבדו צלם אנוש וביזו צלם אלוקים. הנקודה פה היא הרצון האמיתי שמתוך הדבר הגדול הזה יצאו דברים גדולים. לא רק שעם ישראל יצליח לנצח בקרב הפיזי, אלא שעם ישראל ילך קדימה עם כל הדברים החיוביים שקרו כאן מאז שמחת תורה".
הרב וולפסון: "נדמה לי שהמלחמה הזו חיזקה מאוד את התחושה שהתורה ובית המדרש תורמים למלחמה. תמיד אנחנו, כשומרי תורה ומצוות, מאמינים בכך שהתורה מגדלת את הקומה של האדם בכל תחום בחיים. גם בשדה הקרב. ובמלחמה הזאת זה ניכר באופן ממשי. התורה היא כמו לב שמזין אותם ומעניק להם חיים, וכך גם הם עבורנו. זה דבר שפתאום מובן לנו באופן אוטומטי. המלחמה גרמה לנו להבין דברים שלבד לא היינו מצליחים להתבונן בהם.
"בדרך כלל", מוסיף הרב וולפסון, "שיעורים א' וב' הם השיעורים הקטנים. עבור תלמידי השיעורים האלה, הגדולים משמשים דוגמה ומודל לחיקוי. אך לאחר שהגדולים גויסו, אמרנו להם שכרגע אתם הבוגרים שלוקחים את המושכות לידיים שלכם. אין שיעור נוסף מלבדכם, אתם הישיבה כולה והאחריות היא עליכם. אמרנו להם בשמחת תורה: 'אתם תינוקות, רק לפני זמן קצר נכנסתם לישיבה הגבוהה, אבל עכשיו אתם חוד החנית'. ולשבחם ייאמר שהם אכן מוכיחים את עצמם ולומדים כמו אריות. במצב הנוכחי זה לא פשוט בכלל, והם ראויים לכל ציון".
מה מרגישים אלה שנשארו ללמוד?
הרב עיטם: "מה שנותן להם את הכוח הוא העובדה שהחיילים מבקשים מהתלמידים שנשארו ללמוד טוב. החיילים אומרים להם שבזכותם הם מצליחים בקרבות בעזה, והלומדים אומרים להם שבזכותם יש להם מוטיבציה ללמוד בצורה אינטנסיבית כל כך. ככל שהבחורים מבינים יותר כמה הם תורמים וכמה החיילים רוצים שהם ימשיכו ללמוד, הרבה יותר קל להם לשכוח ממה שקורה מסביב ולשקוע בגמרא".
הרב וולפסון: "לפני כחודשיים ניגש אליי מישהו שהשלים מסלול הכשרה לרפואה. למעשה הוא היה אמור להיות משובץ בתור רופא בצבא, אבל היות שלא תכננו מלחמה ועוד לא שיבצו אותו למילואים, הוא מצא את עצמו נפלט מיחידת מילואים אחת עוד לפני שנקלט ביחידה אחרת. הוא היה נתון בדילמה. כל החברים שלו בצבא, והוא תקוע בבית. הוא לא גויס למילואים, ועם זאת הוא אמור להתחיל סטאז' בעוד כמה שבועות. ברור לו שאם הוא מתגייס למילואים הוא יוכל לשמש כרופא רק בעוד חצי שנה.
"הוא התלבט אם כדאי לו לנסות להיכנס בכל דרך לאחת מיחידות המילואים, גם לכאלו שלא ממש נלחמות אלא שומרות במקומות שונים, או שבעוד חודש ייכנס לעבודתו כרופא אך אז לא יוכל לשרת בצבא. אמרתי לו: 'בכל המרכזים הרפואיים כיום חסרים רופאים. כבר יהיה מי שימלא את מקומך ביחידות המילואים, אבל כרגע מה שחסר זה רופאים, זהו צו השעה וזה מה שעם ישראל צריך'".
התורה היא 'מפעל חיוני'
מכאן הרב וולפסון משייך את הדברים למבט רחב יותר: "אנחנו אומנם לא רופאים, אבל מה החלק שלנו בסיפור הזה? אני מתכוון לא רק על לימוד תורה, אלא על דבר שמאפיין אותנו כעם באופן כללי: אם נקרא קצת בספרי ההיסטוריה נגלה שאחד הדברים הבולטים בנו הוא העובד
תורה בשדה הקרב. ראש הישיבה הרב עיטם עם תלמידיו מסיירת גולני
ה שתמיד היינו עם של ספר. כל יהודי, גם רחוק מתורה ומצוות, נמשך לתחומים של ידע ורוח, רצון להתקדם מבחינה אינטלקטואלית ולגלות בקיאות בעולמות נוספים. כך, תמיד היהודים היו עסוקים בלהפעיל את החלקים היותר עליונים בנפש. גטו? הקימו בית ספר. מחנה עקורים? הקימו ישיבה. זה היה כעין אינסטינקט הישרדותי. ההבנה היהודית היא שללמוד זה לשרוד.
"יש המון חלקים שנפגעו. אין מה לעשות. יש דברים שחטפו מכה משתקת במלחמה הזו. אבל יש כאן חלקים תפקודיים שקל להפעיל אותם. כאשר רוצים להחיות מערכת שהתקלקלה, מתחילים לעבוד עם החלקים שניתן להפעיל, ומשם כבר החיים מתחילים לזרום בכל המערכת הלאה. זו גם ההבנה, אגב, שברוח עצמה יש משהו מנצח, אלמנט שיכול להביס כל גורם גשמי שעומד בפניו. אתה יכול לשבור גוף שלם אבל לא להילחם ברוח.
"בימים אלה", ממשיך הרב וולפסון, "מישהו מאיתנו יכול לשאול את עצמו: 'למה אני נמצא עכשיו פה ולא בשדה הקרב?' לפני הכל עלינו להבין שהקדוש ברוך מארגן את האירוע הזה וכדאי לעבוד על מידת הביטחון והאמונה. אם אתה נמצא כרגע בבית המדרש מול הגמרא, כנראה שאתה בהכרח חייב להיות פה. אתה 'מפעל חיוני' לכל דבר ועניין. אם לא נתרכז במטרה העיקרית שבשלה אנחנו נמצאים כאן, זה יכול להרוס את הצמיחה שלנו. עכשיו הקדוש ברוך הוא אומר לכל אחד מאיתנו: אתה חייב ללמוד, זה התפקיד שמוטל עליך. אנחנו החוליה הבאה בשרשרת של עם ישראל".
את המונולוג המרשים שלו חותם הרב וולפסון בסיפור אישי: "אני השתחררתי מפלוגת המילואים שלי לפני כשמונה שנים. שלחו לי משם מודעה שדרושים מילואימניקים שכבר השתחררו, זקנים כמוני. לרגע הייתי יכול לומר לעצמי: 'יש לי הזדמנות להיות מהמילואימניקים האלה, שלובשים מדים ומרגישים חלק מצה"ל'. אבל אמרתי לעצמי: 'מה, אתה משוגע? מה יהיה עם הישיבה? קושיא מעיקרא ליתא'. זו הייתה התלבטות של מאית השנייה, וידעתי שהמשימה החשובה כרגע בעם ישראל היא שנישאר כאן ללמוד. נכון, עכשיו זו עת מלחמה. בחוץ שורקת אש. אבל באמת, עת מלחמה זו עת תורה. אנחנו צריכים להיות נטועים בהיכל הישיבה וזה התפקיד שלנו.
"התחושה והרצון להרגיש חלק ממשי מהכוח הלוחם, היא תחושה טבעית. באמת בהתחלה היה די קשה לבחורים, אבל אנחנו ניסינו לתת את הכיוון לכך שכרגע הלימוד הוא הדבר החשוב ביותר. מיום ליום הישיבה התייצבה, וברוך השם האש שבה לבעור בהיכל. כאשר מעכלים את הדברים הללו, מבינים שהתפקיד שלנו בעת הזו הוא ללמוד בכל הכוחות בתוך בית המדרש, וזה מה שעלינו לעשות".
איך מתנהלת הישיבה בימים שיש לוויות של בוגרים?
הרב עיטם: "היו פעמים ששבוע אחרי שבוע יצאו התלמידים ללוויה, והאווירה הייתה מאוד מאוד קשה וכואבת. אלו תחושות של בן משפחה שנפל, של מישהו מתוכנו. במקרים שקיבלנו בבוקר בשורה קשה, היה בוקר קשה ומשתק, אבל לאחר הלוויה וההתאוששות – בית המדרש שב לבעור. בסוף גם החיילים מבקשים מהם ללמוד במרץ. הם אומרים להם: 'תלמדו, אתם נותנים לנו כוח להילחם'".
גל חיזוק באמונה
ולמרות שמרבית תלמידי ישיבת ההסדר ירוחם לא נמצאים בבית המדרש כבימי שגרה, הקשר ההדוק עם הר"מים וראשי הישיבה נשמר אף בימים טרופים אלה.
"אחרי הלוויות אנחנו חוזרים ללמוד". היכל הישיבה (צילום: אביעד פרטוש)
גם עכשיו, כשחלק מהתלמידים נלחמים בתוך רצועת עזה ואחרים תופסים קווים באזור גוש עציון, הלימוד הקבוע נמשך כאילו בחוץ לא מתנהלת מלחמה. "אנחנו בקשר טוב עם החיילים בכל החודשים של הלחימה, וברגע שהם יוצאים להפוגה אנחנו מתעדכנים דרך המפקדים ומייד מגיעים לבקר אותם. עוד קודם שהם מגיעים הביתה, לפני הכל, אנחנו שואלים בשלומם ולומדים איתם. לעיתים אנחנו נפגשים בשעות מאוחרות מאוד בלילה, אבל המפגשים הללו נוסכים כוחות גדולים. לחזק ולהתחזק".
מה אתם לומדים איתם בימים אלה?
"יש מסגרת מסודרת", עונים בצוותא שני ראשי הישיבה ומציגים דף מקורות מרשים: הרב וולפסון מלמד כעת את פרק 'חזקת הבתים' במסכת בבא בתרא, וכרגע הם אוחזים בסוגיית 'כופין'. גמרות יש להם, זמינות תמיד לעת מצוא, ואת דפי המפרשים – תוספות הרא"ש, עליות דרבנו יונה במקרה הזה – הוא מעתיק ושולח לכל בחור בכל מקום.
הרב עיטם, לעומתו, עוסק עם תלמידיו בפרק 'תפילת השחר' במסכת ברכות. השיעור האחרון שלהם עסק במקורות התפילות בחז"ל. "לא כולם מצליחים לאחוז ראש כמו בימים רגילים", הם מציינים, "אבל הרבה בחורים מצליחים להיות בעניינים כמו שצריך".
"בכל בוקר", מוסיף הרב עיטם, "מקבלים מאות בוגרים של הישיבה פודקאסט קצר של חמש דקות שנקרא 'לימוד עם שחר', ובו מדובר בכל פעם על אודות נושא תורני כלשהו. בכל פעם אנחנו מקיפים נושא מסוים בקצרה, וזה נעשה בעיקר עבור אלה שאין להם זמן לאחוז גמרא וללמוד כמו בימים רגילים".
בחורים פנו אליכם בשאלות של אמונה בימים האלה?
הרב וולפסון: "לא שמענו פה שאלות באמונה, ולא שמענו שיש להם שאלות באמונה על הקרבות. ברור שהכאב שיש לאחר כל חלל שנהרג מקפל גם תהייה שמחדדת את הכאב. אבל מה, אנחנו באים וזועקים ומתפללים להשם שיושיענו. האם שמענו שאלות באמונה של 'מה זה אומר'? זה אומר שעם ישראל צריך להילחם, חד משמעית. זה אומר שאין ברירה וצריכים למגר את הרע בעולם. מההיבט הזה אני דווקא מרגיש התחזקות באמונה".
הנה שאלה שתמיד מנקרת בראש: איך זה שתמיד שמים לב לגדלות של אלה שחיו בתוכנו רק כאשר הם מסתלקים?
הרב עיטם: "בדיוק דיברתי על כך עם התלמידים לאחרונה. אמרתי להם: 'תדעו לכם שיש עוד עשרות אלפים שכרגע נלחמים בעזה, וגם להם יש מידות נעלות ונאצלות, יראת שמיים אמיתית ואהבת תורה גדולה. גם עליהם יש הרבה סיפורים, וגם הם גדולים בבין אדם לחברו. ומה שאנחנו יודעים על המיוחדות של הלוחמים שלנו, ממספר הנופלים עד כה – זה רק חרך צר לטוב האנושי שקיים בעם שלנו. אנחנו יודעים על זה רק קצת, וטוב שכך. ברוך השם שאנחנו לא יודעים על כולם'.
"אילו אריאל אליהו לא היה נהרג בשמחת תורה בהגנה על קיבוץ בארי, האם מישהו היה יודע שהוא סיים ש"ס משניות בבר מצווה וש"ס בבלי עוד קודם שהגיע לישיבה גבוהה? או שהוא סיים את התנ"ך כמה פעמים? אבל זה טוב שאנחנו לא יודעים על כולם, עדיף שלא נדע", מסכם הרב עיטם.
הרב וולפסון: "חז"ל אמרו שיציאת צדיק עושה רושם. פתאום כשדבר חסר, אתה מבין שהוא היה נשגב ומיוחד. רק אז אפשר להתבונן בחייהם של החללים הקדושים שלנו, כי כאשר הגוף נגמר – נשארת רק הנשמה".
צר לי עליכם, תלמידיי
הרב ברוך גיגי, מראשי ישיבת ההסדר 'הר עציון', סופד לשני תלמידיו שנפלו השבוע בקרבות
דוד שוורץ הי"ד ויקיר הכסטר הי"ד, חיילים בגדוד הנדסה עוצבת חיצי האש, הם שניים מהחיילים שנפלו ביום שני השבוע בקרבות שנערכו בדרום רצועת עזה. השניים, בני 26, למדו בישיבת ההסדר 'הר עציון' שבאלון שבות, שכבר איבדה במלחמה הנוכחית עוד שלושה מבוגריה: הרב נערן אשחר, ארי זנילמן ושי פיזם, השם ייקום דמם.
בשיחה עם הג"ר ברוך גיגי, אחד מראשי הישיבה, הוא אומר ל'משפחה': "התלמידים שלנו הם בנינו ממש. לצערנו, מלבד חמשת הבוגרים שלנו שנפלו בעצמם במלחמה הזו, יש לנו עוד חמישה עשר נופלים שהם ילדים של בוגרי הישיבה. אגב, גם יקיר הכסטר וגם דוד שוורץ היו בנים לאבות שלמדו אף הם בישיבה. נוסף על כך, יש לנו גם פצועים רבים מבוגרי הישיבה. בשבועות האחרונים אנחנו מוצאים את עצמנו, למרבה הצער, נוסעים שוב ושוב לביקורי פצועים או להבדיל ללוויות ולביקורי ניחום אבלים בבתי הבוגרים שלנו – וכולם חשים כמו משפחה אחת".
מה המצב כעת בישיבה?
"הישיבה ריקה יחסית, רק הצעירים נשארו ללמוד. באופן כללי, באלון שבות יש ברוך השם שקט, אבל יש תגבור משמעותי של השמירה שהייתה כאן מאז ומתמיד. כיתות הכוננות לא יושבות בשקט, מכיוון שכולם מבינים שבכל רגע המצב יכול להתלקח חלילה.
בחיהם ובמותם לא נפרדו. יקיר הכסטר ודוד שוורץ הי"ד בחברותא בישיבת 'הר עציון'
"התלמידים הבוגרים מגויסים כמעט כולם, וגם איתם אנחנו שומרים על קשר קבוע: כשהם יצאו לכמה שעות להתרעננות – נסענו אליהם לגבול הרצועה כדי לפגוש אותם. הם גם מחוברים לשיעורי התורה שאנחנו שולחים אליהם בצורה קבועה. "בשבת האחרונה אירחנו מספר רב של חיילים שיצאו לחופשה והגיעו לשבת בישיבה. היה בשבת גם שיעור שלם של חיילים שעכשיו סיימו את ההכשרה והם עומדים להיכנס לעזה".
מה אתם שומעים מהבוגרים שנלחמים?
"באופן טבעי, כולם מתעניינים מה קורה בישיבה, והם מאושרים לשמוע שהישיבה מקיימת את סדרי הלימוד כרגיל ומוסיפה תפילות לשלומם. הם מרגישים ואומרים כל הזמן ש'תורה מגנא ומצלא', והלימוד מחזיק את עם ישראל ושומר עליהם במיוחד. לדבריהם, לימוד התורה בישיבות שלנו ובכל עולם התורה – זה הדבר היחיד שנוסך בהם שלווה ורוגע בסיטואציות הקשות שהם חווים.
"הם מספרים", מוסיף הרב, "על מוטיבציה גבוהה במיוחד ותחושת שליחות עמוקה. כולם מבינים היום שאחרי שמחת תורה אי אפשר להתייחס למחבלים כאל אויבים – אלא כאל חיות טרף שאי אפשר להגיע איתם לשום הסדר. משכך, כולם מבינים שאין מנוס ממלחמה, בתקווה שאחריה נוכל לשבת בארץ הקודש, ולבנות את עולם התורה ואת עם ישראל".
ישיבת ההסדר 'הר עציון' שבאלון שבות נוסדה לפני 55 שנה, בכסלו תשכ"ט, על ידי הרב יהודה עמיטל זצ"ל. שנתיים מאוחר יותר הצטרף אליה גם הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל.
"במהלך השנים הישיבה הוציאה מתוכה עשרות רבות של ראשי ישיבות, רבנים ורבני יישובים", מציין הרב גיגי. "הישיבה חרטה על דגלה את שמירת הקשר עם הבוגרים באופן קבוע, הם מגיעים לשבתות או לביקורים. יש לנו חיבור חזק ואיכותי עם הבוגרים והתלמידים דרך שיעורים ושיחות שמועברים ישירות לבוגרים, וכמובן השתתפות בשמחות ולהבדיל גם בצער.
"חשוב לנו שהתלמידים שלנו יהיו מחוברים קודם כל לעולם התורה, ולאחר מכן יוכלו לצאת לחברה ולציבור כדי לגרום לו להיות טוב יותר ולהרים את הרמה הרוחנית של הקהילה שבה הם נמצאים", אומר הרב גיגי. "כך אנחנו מחזקים גם את החיילים: אנחנו אומרים להם שהמטרה שלהם היא לקדש שם שמיים בעולם".
את המלחמה מגדיר הרב גיגי כך: "יש מלחמה בין שתי קבוצות שקוראות לכאורה בשם השם: האסלאם קורא בשם השם למטרה של הרס וחורבן, רצח ונטילת חיים, בעוד אנחנו רוצים לבנות את עולמו של השם יתברך בצורה של אמונה בחיים, באמונה ובתקווה יהודית. אני בטוח שהטוב ינצח בעזרת השם".
