המשימה היהודית של פולארד >> 'משפחה' התלווה אל יהונתן פולארד ברגע שבו חזר אל לשכת ה'ראשון לציון', אליה ערג במשך שנים. מסמך אמונה מרגש
את הסיפור של יהונתן פולארד אין כמעט ילד יהודי בזמננו שלא מכיר, אבל רק בודדים שמעו את סיפור המלחמה היהודית שהוא ניהל בכל רגע בבית הכלא >> איך הוא הצליח לשמור שבת, להתנזר מטרפות ובעיקר להישאר בחיים, כשהוא מוקף מכל עבר ברוצחים מסוכנים? >> לרגל מלאות השלושים לפטירת רעייתו 'המורה' אסתר ע"ה, ישראל א' גרובייס נועד עם פולארד ומקורביו ושמע חלק מזערי משיעורי האמונה המרטיטים >> בלעדי
צילום: חנני קנובל, פלאש 90, מועצה אזורית שומרון
אלפי לילות איומים הוא חלם על הרגע הזה. היה ברור לו שהוא יבוא. הוא קיבל הבטחה ברורה. כשכל העולם כבר התייאש ממנו, היה זוג עיניים טהורות שהביטו בו בחיוך גדול, ידו נלחצה בחמימות ונאמר לו: "שמרנו לך מקום בבית המדרש שלנו בירושלים, כולם מחכים כבר שתבוא".
והנה, הדלת המשרדית נפתחת והוא צועד פנימה, אל הלשכה המפורסמת שהוא חלם עליה כל כך הרבה.
הכל נשאר כמו שהיה. השולחן הרבני, הכיסא המפואר, ארון הספרים הגדוש ואפילו הניחוח המיוחד. רק הרב בעל הבית לא נמצא. על מקומו דולק נר זיכרון, שמציין למעלה מעשר שנים במתיבתא דרקיעא.
מעל הכיסא המיותם תלויה תמונה ענקית. אותו חיוך קדוש. אותן עיניים טהורות. אותה מצנפת כחולה-כסופה של ה'ראשון לציון', הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל, שהצילה את חייו בכלא האמריקני (חכו שתשמעו איך), בוהקת כאן באור יקרות.
לרגע אחד מרים יהונתן פולארד את פניו המבוישות והמבטים מצטלבים. המבט של יהונתן לח. הוא כל כך קיווה לפגוש פה את מי שהוא רואה בו 'אבא' במלוא מובן המילה. "וולקאם הום", לוחש מישהו. "ברוך הבא הביתה".
עכשיו, יותר מאי פעם, פולארד זקוק לבית חם. לפני שלושים יום הוא איבד את העזר של חייו, זוגתו אסתר ע"ה. עכשיו, כמו שהוא מנסח את זה במילה אחת מצמררת, הוא "לונלי". לבד. עשרות שנים שם בכלא הוא לא חש ככה. עכשיו יש לו רק דואג אחד בעולם.
"השם".
ר' יהונתן, אני שואל אותו, איך אתה לא נשבר?! אחרי כל כך הרבה שנות ייסורים, אתה כבר מגיע סוף כל סוף לארץ, מצפה למעט רוגע ושלווה בחייך, ופתאום קופצת עליך כזו טרגדיה. איך אתה מחזיק מעמד?!
דווקא השאלה המתריסה הזו מצליחה להפשיר אותו. לראשונה אני חש את צריבת המבט האינטליגנטי הכל-כך מפורסם שלו, מתחת למצח הגבוה ורעמת השיער שידעה ימים פחות לבנים. "תאמין לי", הוא לוחש, "גם לי יש בעיות בחיים. ביג פרובלמ'ס. אבל הבעיה הכי חמורה בחייו של בן אדם, קשורה ליחסים שלו עם השם. אם אתה מסודר ביחסים איתו, כל הבעיות האחרות די מסתדרות. אבל אם אתה חש ניכור וזרות כלפיו, יש לך בעיה הרבה יותר גדולה.
"אחרי הפטירה של אסתר", הוא ממשיך לספר, "היה אדם שאמר לי: 'זהו, יותר לא אדבר עם השם!'" בלחישה עצמית פולארד מוסיף: "חס ושלום". – פולארד לא יוצא מהכלים, התגובות שלו הן שכלתניות להחריד.
"אתה לא צריך לדבר עם השם", הוא אמר לו, "אתה רק צריך להקשיב למה שהוא אומר לך. זה הכל".
ושוב מפציע חיוך מתגעגע על פניו. "את כל זה", הוא אומר לי, "לימדה אותי ה'מורה' שלי. אסתר".
…
ויש סיפור אחד שממש חשוב לו לספר, בפרט ליהודים שומרי מסורת שמבינים על מה הוא מדבר: "אני לא יכול לספור כמה פעמים סיפרתי את הדבר הזה בשבועות האחרונים", הוא אומר, "אבל זאת הייתה הצוואה של אסתר עבורי".
זה קרה כאן בארץ. רעייתו שכבה אפופת ייסורים ומשככי-כאבים בבית החולים הירושלמי. לפתע נפקחו עיניה. היא הביטה אל בעלה ולחשה לו את המשפט המצמרר הבא: "היו לי בחיים שתי משימות. אחת קלה ואחת הרבה יותר קשה.
"משימה אחת, הייתה לשחרר אותך מהכלא ולהחזיר אותך הביתה, בריא ושלם. אבל זו הייתה משימה 'קלה', לעומת המשימה השנייה שלקחתי על עצמי: להחזיר אותך יהודי טוב ולא גוי. זו כבר משימה קשה הרבה יותר. ברוך השם", המשיכה, "הצלחתי בשתי המשימות. עכשיו אני יכולה ללכת לדרכי".
"ואז", לוחש יהונתן פולארד בקול חנוק, "ואז היא החלה לגווע".
בעוד שבכל העולם מספרים את סיפורה של המשימה הראשונה, הקלה, הגיע הזמן לספר את סיפורה של המשימה הכי קשה בעולם. משימה בלתי נתפסת, של אדם שיושב בבתי הכלא הכי מסוכנים בארצות הברית, ולוחם שלא לאבד את יהדותו.
סיפור חובה לכל יהודי בן זמננו.
"יד ושם טוב מבנים ובנות". פולארד עם ספר התורה שנדב לקבר יוסף
מראה בתוך התא
"חמישה עשר אחוזים!" – זה הסיכוי הסטטיסטי של אדם ממוצע, לצאת חי ממאסר עולם בכלא הפדרלי של ארצות הברית. ככה זה כשאתה חי בתוך האוכלוסייה הכי מסוכנת של אמריקה. רוב הכלואים יסיימו את חייהם באיזו מריבה או 'היתקלות', מבלי שאיש ייתן על כך את הדין.
ליהונתן פולארד, יהודי, לבן, חלוש וחולני – לא היו גם את חמישה עשר האחוזים האלו. בג'ונגל האכזרי הזה של בריונים מוסלמים וענקי קומה אפרו-אמריקנים, הוא נחשב לטרף קל וזמין. העובדה שאני יושב מולו היהודי הזה והוא עוד מחייך, היא לא פחות מנס גלוי.
את הפרטים הראשוניים, אין ילד יהודי בעולם שלא מכיר. יהונתן פולארד, יהודי אמריקני צעיר שעבד באגף המודיעין של הצי האמריקני בוושינגטון, בשנים שבהן האמריקנים החליטו לחנך את מדינת ישראל – שגילתה עצמאות יתרה והעזה לתקוף את הכור הגרעיני בעיראק – ולהעלים ממנה מידע קריטי שיכול להציל חיים.
פולארד המבועת גילה, שיש מישהו שבכוונה תחילה לא מעביר את המידע הזה למודיעין הישראלי. המצב הזה הבהיל אותו. הוא פנה לאחראים עליו ודרש שיעבירו את המידע הרגיש למדינת ישראל. בתמימותו חשב שזה חלק מהמחויבות ההדדית של ארה"ב למען בת בריתה במזרח התיכון. אלא שאז התברר לו, שלממשל האמריקני אין כל כוונה למסור את המידע.
במקום שיש סכנת נפשות, החליט פולארד לעשות מעשה. לקח על עצמו סיכון אישי חריג, ויצר קשר אמיץ עם המודיעין הישראלי, כדי למסור מידע משמעותי רלוונטי לביטחון ישראל, למרות שלא היה בסמכותו לעשות זאת וכך עבר ביודעין על החוק.
כאן המקום להזכיר, שלמרות הדעה הרווחת בציבור הכללי, פולארד מעולם לא נשפט על בגידה. הוא מעולם לא עמד במשפט, אלא חתם על עסקת טיעון. את חלקו בעסקה הוא כיבד, אלא, שכמה ימים לפני גזר הדין, העביר מזכיר ההגנה האמריקני, קספר ויינברגר, לידי השופט מזכר חסוי של 46 עמודים, שבו פורטו הנזקים הכבירים שנגרמו בעקבות המידע שהועבר למדינת ישראל ולכן התבקשו השופטים להחמיר בעונשו. בעקבות המזכר, בוטלה עסקת הטיעון ונגזר עליו מאסר עולם – עם המלצה שלא לשחררו לעולם.
הוא מעולם לא הואשם בריגול או בבגידה בארה"ב, גם לא בפגיעה בביטחונה או בסוכניה, אלא אך ורק על נושא אחד: מסירת מידע מסווג וסודי ביותר לבעלת ברית ללא כוונת היזק לארה"ב.
ולכל אורך הדרך, היה גם מרכיב של נקמה. לרגעים נראה היה שהסוהרים ביקשו לגרום למותו של האסיר היהודי. מה שברור, שתנאי הכליאה שלו היו מהקשים ביותר שידעה אמריקה. את שבע השנים הראשונות הוא ריצה בכלא 'מריון' שבמדינת אילינוי. באותה תקופה נחשב הכלא לבעל רמת האבטחה הגבוהה ביותר מבין בתי הכלא הפדרליים. האסירים שהו כמעט כל שעות היום בבידוד בתאיהם. רק אחרי שבע שנים הוא הועבר לכלא באטנר במדינת צפון קרוליינה, שגם הוא היה מחריד.
"אני ביקרתי שם כמה פעמים", מספר לי ידידי הרב חיים סוויסה, נאמן ביתו של הגר"מ אליהו זצ"ל. "אי אפשר להאמין באילו תנאים מדובר. תא פצפון כמה קומות מתחת לקרקע. כשאתה ניצב במרכז החדר אתה יכול לגעת בשני קירותיו".
ודווקא שם, בתוך החושך הגדול, גילה פולארד היהודי – בנם של ניצולי השואה – את בוראו ואת יהדותו. ואז החלה מלחמת הקיום.
"הזמן הכי קשה בכלא", הוא מספר, "היה הלילה. היו שתי סכנות. הראשונה פיזית. רוב החיסולים וסגירת החשבונות היו מתבצעים באותן שעות חשוכות. הסכנה השנייה הייתה הבדידות הנפשית. בלילה, כשאתה סוף כל סוף נשכב על המיטה, המחשבות ורגשות הרחמים העצמיים מאיימים לפרק אותך מבפנים".
ולאדם יהודי, הלילות הם גם אתגר רוחני מטלטל. היצר הרע מנסה להפיל אנשים בקסמיו. להחטיא את האדם. "זה רגע שבו אתה נמצא לבד עם השם". קשה להאמין, אבל כמסיח לפי תומו, סיפר פולארד למקורביו: "ברוך השם ניצחתי". ("רק אחרי ששמעתי את המשפט המדהים הזה", לוחש לי הרב חיים סוויסה, מקורבו של הגר"מ אליהו זצ"ל ומנהל המוסדות בירושלים, "הבנתי מדוע מרן הרב זצ"ל היה מכנה אותו 'יוסף הצדיק'".)
ואת כל הכוח והנחישות לעמידה האיתנה הזו, העניקה לפולארד אישה אחת מיוחדת. רעייתו אסתר ע"ה. כשפולארד מדבר עליה, הוא לא קורא לה בשם. הוא תמיד מקפיד לכנות אותה בתואר העברי, 'המורה'. היא זו שלימדה אותו והכינה אותו. "ידעתי שיש לי אישה שמחכה לי בבית, נלחמתי גם בשבילה", הוא מספר בפשטות מפעימה.
הוא מרים את יד ימינו, מניף את חמש אצבעותיו ומלמד את השיעור הראשון שלימדה אותו המורה. היא הייתה אומרת לו את זה בשיחות טלפון שהם קיימו, כשהוא נמצא שם בתת-תנאים. "יהונתן", היא אמרה, "תרים את כף היד שלך ותתבונן. תדמיין שיש לך שם מראה ותביט במראה. מה אתה רואה?" 'את עצמי', הוא השיב. "תסתכל עמוק יותר", היא ביקשה. "מה אתה רואה?" – 'מה אני אמור לראות?' הוא שאל והיא ענתה: "את אבא שלך ואת סבא שלך ואת כל הדורות שקדמו לך, עד מעמד הר סיני".
וכשאתה רואה את כל הדורות שלפניך, המלחמה על היהדות נעשית הרבה יותר קלה.
"הרב זצ"ל החזיק אותי בידיים". יונתן פולארד ור' חיים סוויסה בשיחה עם כותב השורות.
המורה מחליפה מקומות
ואיך התחיל הקשר בין המורה אסתר לתלמיד יהונתן? גם כאן מדובר בסיפור פלאי במיוחד.
מבחינת פולארד, זו הייתה התקופה הכי ירודה בחייו. המסלול המקצועי שלו נגמר, המשפחה שלו התפרקה והוא מצא את עצמו בודד וערירי – אפילו מדינת ישראל התנכרה לו באותה תקופה – לבד בתאו.
ממש באותו זמן, במרחק מאות קילומטרים ממנו, ישבה גב' איילין זייץ, אישה יהודייה מקנדה – ששימשה כמורה במקצועה – וקראה עיתון יהודי. תוך כדי עלעול נתקלו עיניה במודעה, שבה סופר על אסיר יהודי שכלוא בבית כלא אמריקני וצריך לעזור לו. מי שיכול, מתבקש לשלוח לו מכתב חיזוק.
אלפי יהודים קראו את המודעה הזו, אבל גב' זייץ החליטה לעשות מעשה. היא כתבה לו מכתב נלהב וקיבלה בחזרה שניים. במכתב אחד סיפק פולארד פרטים הקשורים לפרשיית כליאתו ובשני כתב מילים אישיות.
קשה להבין את הקשר הזה. פולארד משוכנע שזה עניין של נשמות שמזהות אחת את השנייה. היא ה'עזר כנגדו'. הוא לא ידע להסביר מה היה במכתב שלה ששבה את ליבו. למרות ששלחו לו עוד עשרות מכתבים אחרים, ולמרות שמספר המכתבים שהותר לו להשיב, היה מוגבל למדי – הוא בחר להקדיש שני מכתבים לגברת אלמונית שכתבה לו.
במהלך התכתבותם גילו השניים שהם נפגשו בעבר במחנה נוער של מכון וייצמן, בעת ביקורו הראשון של פולארד בארץ. ומכאן הפך קשר המכתבים לקשר של קיימא. הם המשיכו להתכתב והעמיקו את הנושאים. בהמשך היא גם הגיעה לבקרו בתא ואז היא החליטה לעשות את הצעד הכי מרחיק לכת שרק אפשר לחשוב עליו – להתחתן עם פולארד שיושב בכלא. למרות האיסור הגורף שהטילו על כך הרשויות.
בימי ה'שבעה', סיפר פולארד כיצד התנהלו הדברים: "הגשנו בקשה רשמית לאפשר לנו להתחתן. בעיקרון, זה משהו שאמורים לאפשר. אבל הבקשה עברה לוושינגטון ומשם הגיע סירוב", סיפר פולארד במשך ימי ה'שבעה'. "אל הכלא הגיעו שני אנשים שהיו על תקן אחראי דת, יחד עם אסתר. הם הצליחו להכניס גביע יין, ומכיוון שאסור היה להכניס טבעות אל הכלא, אסתר הכניסה טבעת שנתלתה על שרשרת – כדי לקיים באמצעותה את הקידושין.
"האמריקנים זעמו. הגיע אלי הסוהר הראשי ואמר שבגלל שעברתי על החוקים ועשיתי את החתונה והקידושין יעבירו אותי ל'דיזל תרפי' – ביטוי מקובל בכלא לטרטור אסירים מכלא לכלא. הוא אמר לי: 'אתה בחיים לא תראה יותר את אשתך'. שאלתי אותו אם הוא מתכנן לקבל תפקיד בכיר ברשות בתי הכלא. כשענה שכן, אמרתי לו שאני מבטיח לו שאם הוא יעניש אותי בזה שאני לא אראה את אשתי יותר, אני אוודא שבוושינגטון ידעו שהוא לא מתאים לתפקיד הזה, לא משנה באיזה כלא אהיה. הוא ירד מהתוכנית שלו, אבל עדיין איים עלי שאת הטבעת כבר לא אקבל בחזרה", סיפר פולארד. אגב, השרשרת עם הטבעת, נמצאת כמובן ברשותו".
לא פולארד ולא אשתו – נולדו דתיים. "שנינו היינו רחוקים", מספר פולארד, "ושנינו התקרבנו אל הדת". את סיפור הקירוב של אשתו, הוא מספר לי בפעם הראשונה. "היא ביקרה בארץ בצעירותה. באחת השבתות היא צעדה בירושלים. לפתע היא ראתה צעיר יהודי דוהר בתוך רכב, שממנו בקעה מוזיקה קולנית ומתריסה. גם היא לא ממש שמרה שבת עד אז, אבל ההתרסה הזו נגד השבת, הקפיצה אותה. זה היה הרגע שבו היא התעוררה לחזור אל המקורות.
"מאז", הוא מחייך, "במשך הרבה שנים היא חיפשה את 'מחלל השבת' הזה. היא רצתה להודות לו שבזכותו היא התקרבה…"
פולארד נסחף בעקבותיה. וכך, ממרחק גדול הוא החל עושה את צעדי ההתקרבות שלו אל הדת. כאשר בכל הזדמנות הוא מתייעץ עם 'המורה' כיצד נכון לו לנהוג.
הנה סיפור אחד, שממש קשה להאמין לו. אבל לפני כן הקדמה קצרה: אחד הדברים הכי קשים בכלא, הם התנאים הסניטריים. ברוב החדרים אין שירותים. בכל הקומה יש רק ארבעה חדרי שירותים, שבהם אמורים להשתמש כשמונה מאות אסירים. מי שיודע לחשב מבין שכדי להשתמש בחדר אתה צריך לעמוד בתור ימים שלמים. כשכבר מגיע התור, יש לך דקות ספורות, לפני שמישהו יוציא אותך בכוח. חיי גיהינום.
"באחד הימים", מספר פולארד, "קיבלתי הצעה חלומית: לעבור לחדר שיש בו תא שירותים מיוחד לכל שמונה אסירים. מדובר בהטבה שהיא גן עדן, לעומת המצב הקיים. לא היה לי ספק שאני עומד להחליף חדר. אלא שבדיוק באותו יום הוא דיבר עם אשתו בטלפון וליבן עימה את הנושא. הוא הזכיר פרט שולי: בשירותים שבחדרים אין דלתות.
"ברגע שהמורה שמעה את הנתון הזה, היא קפצה. 'אתה לא יכול להיות בכזה חדר. כי אתה צריך להתפלל שלוש תפילות. בחדר שכזה אתה לא תוכל להתפלל'". פולארד, כמו תלמיד מצטיין, מיהר להודיע שהוא מוותר על המעבר לחדר החדש, שרק יוכל להמשיך להתפלל.
ויש סוף 'מופתי' לסיפור: למחרת פרצה מחאה אסירים. במסגרתה מישהו אטם את צנרת השירותים. הביוב עלה, ושלטונות הכלא החליטו בתגובה שלא לתקן את הנזק. חייהם של אלו שהתגוררו בחדרים המיוחסים – עם השירותים – הפכו לבלתי נסבלים. הם לא יכלו לישון כמה ימים טובים. "באותו לילה בא אלי זה שקיבל את החדר ואיים: 'אני מבין שידעת למה אתה מסרב'. לא יכולתי להסביר לו שהכל בגלל המורה".
כל ביקור בארה"ב כלל גם ביקור אצלו. הגר"מ אליהו זצ"ל ביציאתו מביקור פולארד בכלא
גוי של חול
'המראה' הדמיונית שהציבה אשתו בכף ידו של פולארד, לא זזה ממנו במשך כל אותן שנות אפלה.
הנה דוגמה אחת, ממש קלה: "בכלא", הוא מספר בנאומו לסיום ה'שבעה', "הייתה מכונת צילום שבה יכולנו לשכפל מסמכים, כאשר כל צילום עלה 25 סנט. חייבים להבין: כשאתה בכלא, כל סנט חשוב לך. אתה כל הזמן בוחר האם לשכפל דף או לקנות עוד משהו לאכול.
"באחד הימים, תוך כדי צילום, הבחנתי שיש איזו תקלה במכונה שמאפשרת לצלם דפים באופן חופשי. ברגע הראשון חשבתי שנפל לידי אוצר של ממש. אבל אז עצרתי את עצמי, כי הבנתי שזה לא הדבר הנכון עבורי לעשות כיהודי וידעתי גם שאם אתפס זה יבייש את אשתי. האמת, שלאורך כל הדרך זה היה הפחד הכי גדול שלי, שאשתי לא תתבזה".
ועם כל הכבוד למורה הדגולה, מי שהצילה את חייו באותן שנים, הייתה ההשגחה העליונה. "השם", כמו שהוא קורא לזה במבטא האמריקני.
הנה דוגמה ראשונה. באותם ימים החל פולארד ללמוד הלכות כשרות המאכלים. אחרי תקופה ארוכה שבה הוא נשמר שלא לאכול נבלות וטרפות במטבח הכלא, הוא למד שיש מקרים שבהם יש איסור על 'ריח' של מאכלות אסורות (כאשר יש איסור הנאה, בשר בחלב או חמץ בפסח וכדומה). באותו יום כשהוא נכנס למטבח לקחת את צלחת הירקות שלו, היכה באפו ריח חריף של תבשיל שהוא חשב שיש בו את האיסור הזה. הוא החליט לצאת באותו רגע מהמטבח, כאשר להוותו, באותו רגע ננעלו הדלתות מאחוריו והוא נותר ללא מנת המזון שלו.
כמה דקות לאחר מכן התברר לו איזה נס אדיר אירע לו. מסתבר שבדיוק באותו רגע שבו הוא חצה את המפתן, אירע 'חיסול' במטבח. אחד האסירים נהרג במקום. זו הסיבה שהדלת ננעלה. כל מי שהיה שם במקום נלקח לחקירה, שארכה כמה ימים. לו רק לא היה בורח מניחוח האיסור, הוא היה משלם על כך ביממות רצופות של חקירה.
כמו אצל יוסף הצדיק בכלא, כך היה גם לפולארד. 'השם' נתן את חינו בעיני רבי המרצחים, ושם איתו בתא הקטן, אדם ענק ומגודל, חייל אמיץ שלחם ביחידת 'אריות הים' המפורסמת של צבא ארצות הברית. הוא הגיע לכלא ממש 'בטעות', בגלל שהוא נטל על עצמו אשמה של פשע שחולל מישהו מבני המשפחה שלו. אותו טיפוס עוצמתי חיבב את היהודי הכחוש והחליט להפוך לו למגן. פולארד מכנה אותו ה'שאבעס גוי'.
הוא פעל כמו מכונת הגנה ועזרה מיומנת. במשך כל השבת, בכל פעם שהיהודי שלצידו נדרש למלאכה כלשהי, הוא אפילו לא היה צריך לומר מילה. ברגע שהוא קם, האור נדלק. כשהוא סגר את הספר ועלה על יצועו, האור כבה. השירות היה יעיל במיוחד.
וכל זה רק הקדמה לפעולות ההגנה התמידיות שלו. באחד הימים הגיעו אל התא שלושה אפרו-אמריקנים זועמים במיוחד. הם פנו אל החייל וביקשו שיביא להם את 'הבשר הלבן' שלו. כך הם בחרו לכנות את היהודי החיוור והחלוש, שבני עמו הכעיסו אותם.
עוד לפני שהם הספיקו להתעשת החייל הסתובב אליהם, תפס שני ראשים והטיח אותם אחד בשני בחוזקה. אחרי ששניהם נפלו מתבוססים בדמם, הוא פנה אל האפרו השלישי והוציא גם אותו מכלל פעולה. ופולארד, שישב שקוד על לימודו, אפילו לא ידע מכל אשר נעשה ממש כמה מטרים ליד התא שלו.
פעם נוספת הציל חייל זה את חייו. היה זה כאשר מישהו ממפקדי הכלא החליט לחסל את פולארד בדרך מקורית במיוחד. כדי להבין אותה, יש שוב לחזור אל תנאי הג'ונגל של הכלא. אחד המשאבים הכי יקרים במקום, הוא גליל נייר טואלט. כשמדובר במצרך היגייני בסיסי שמשרת את האדם לתקופה ארוכה, הרי שהוא בהחלט עלול להיות גורם מסבך.
באחד הימים הגיע משלוח של מאה גלילים כאלו. המפקד האכזר בחר בפולארד להיות המשלוחן שיעביר את כל הכבודה הזו במסדרון, שבו יש מאה אסירים שכל אחד מוכן להרוג כדי לשים יד על מטען שכזה. "התחלתי לומר וידוי", סיפר פולארד השבוע. למרבה הזוועה, כשהוא הגיע בשלום אל שער היציאה, התברר לו שהמפקד האכזר החליט לנעול אותו בפניו ולהותיר אותו להתמודד לבד עם כל החברים שלוטשים עיניים לסחורה.
באותו רגע זינק אותו חייל על המפקד, הוציא מידיו את צרור המפתחות, פתח את הדלת בכוח, השליך את פולארד עם הגלילים החוצה ורק אחרי שנעל את הדלת מאחוריו והציל אותו, הסכים להשיב את הצרור אל המפקד.
זה לא המקרה היחיד שה'חן' שלו נישא בעיני המקומיים. היה גם ראש מאפייה איטלקי, שהחל לחבב את האסיר היהודי. באחד הימים הוא הבחין בנעליו המרופטות של פולארד. הוא נזף בו על כך. "חברים שלי לא הולכים עם נעליים קרועות". כשפולארד התנצל שאין בידו להשיג נעליים חדשות, הבטיח האיטלקי לסדר את העניין. ועוד באותו יום נחת ליד מיטתו זוג נעליים חדשות. רק בהמשך אותו יום התברר לפולארד, שכדי להשיג לו את הנעליים, דאגו לסלק את לובשם מארץ החיים. "לקח לי כמה ימים לחזור לעצמי. את הנעליים לא העזתי לנעול".
כיבוד מדמי הכיס
לצד המורה הדגולה, היה גם 'אבא' גדול. ה'ראשון לציון' רבי מרדכי אליהו זצ"ל, שהקשר שלו עם בני הזוג פולארד ראוי ליריעה הרבה יותר ארוכה (ליתר הרחבה מומלץ לעיין בספר 'שני המאורות' שכתב ידידי הרב חיים סוויסה – ואף זכיתי לקחת חלק בעריכתו – בפרק מיוחד המוקדש לסיפורו של פולארד, אסיר מספר 09-185-016).
"ממש תקופה קצרה אחרי שהרב התמנה לרב ראשי", מספר הרב סוויסה, "נודע לו הסיפור של יהונתן. באותן שנים, מדינת ישראל ממש התנערה מיהונתן. פחדו לעזור לו, כדי שלא להכעיס את האמריקנים. היו הרבה בעלי תפקידים בממשלה וברבנות שרמזו לרב זצ"ל להתעלם מהפרשה. הסבירו שלא כדאי לו לבקרו, כי לא נאה שהרב הראשי 'יתערב בפוליטיקה', ויביע תמיכה במעשה ריגול. אבל הרב, שראה נשמה יהודית הכלואה בעוון הצלת רבבות יהודים, לא יכול היה לעמוד מנגד.
"עד יומו האחרון עשה הרב כל מה שאפשר כדי לסייע. בצורה הכי פומבית. הוא שיגר פניות אישיות לנשיאי ארצות הברית, התחנן בעדו והצהיר שהוא מתחייב להיות ערב אישי עבור פולארד. אך למרות כל ההבטחות והתקוות – הוא לא זכה לראות את השחרור בחייו.
"במקביל, החליט הרב לצאת ולבקר את יהונתן בתאו. זה היה סיפור מורכב. כל נסיעה כזו הייתה כרוכה בהכנות מקדימות רבות על ידי אנשי הלשכה. החל מבקשה שנשלחה מאת פולארד וגם מלשכת הרב כדי לאשר פגישה. כל אחד מהפמליה נדרש לקבל אישור. בביקור נכחו, על פי החוק, פקידי סוכנות הביון האמריקני ומתורגמן מטעמם – זאת כדי למנוע מיהונתן 'להעביר סודות מדינה'.
"ביקור דיפלומטי, שונה מביקור רגיל. הוא ארוך יותר, נמשך כמה שעות ומתקיים בחדר פרטי יותר מאשר באולם הביקורים הרגיל עם כל הרעש וההמולה שמסביב.
"הרב הקפיד לנצל כל ביקור שלו בארה"ב, כדי לבקר את יהונתן. זה היה אתגר לא פשוט. בית הכלא באטנר נמצא בצפון קרוליינה, הדרך לשם עוברת בטיסות פנים, שמשבשות את לוח הזמנים הצפוף, כשהרב טורח שלא להפסיד אף תפילה בזמנה, וכמובן במניין. אבל זה היה כדאי. בכל פעם מחדש הצליח הרב לרומם את רוחו של יהונתן ולהפיח בו תקווה.
"בין הרב ליהונתן נרקם קשר עמוק של רב ותלמיד. זאת, למרות העובדה שהם אפילו לא יכלו לשוחח באותה שפה. יהונתן לא הבין עברית. כל הדו-שיח ביניהם עבר בתיווך מתורגמן. ובכל זאת, הרגשנו שהרב מבין את דבריו גם ללא שירות התרגום שלנו. אולי לא הבין כל מילה, אך הרגיש את הלב שלו.
"מה שהיה הכי מרגש", ממשיך הרב סוויסה, "לראות איך יהונתן השתוקק לפגוש את הרב וכיבד אותו מאוד. במשך התקופה לפני הביקור הוא היה חוסך את דמי הכיס המועטים שקיבל – כדי לרכוש כיבוד עבור הרב".
"בכל פעם שאני פוגש תלמיד עם פנים נפולות", אומר הגר"ש אליהו, רבה של צפת, שהתלווה לאחד המפגשים, "אני מספר לו על המפגש הראשון שלנו עם פולארד. כשהגענו אליו, הוא כבר היה בכלא יותר מעשר שנים. חלק גדול מהן בתוך צינוק. הייתי בטוח שנפגוש אדם עייף וכאוב, עצוב ומריר – ובצדק. אבל אז, אחרי שעברנו את כל השערים והבידוקים, פתאום נפתחת הדלת והוא כחתן יוצא מחופתו. חיוך גדול על פניו. מלמד, ששכינה הייתה עימו".
תיאור נוסף משחזר הגר"ש אליהו מאחד המפגשים: "היה רגע שבו יהונתן פרץ בבכי, וגם אבא – הרב זצ"ל פרץ בעקבותיו. לא על הצער שלו הם בכו. אבא לחש את הפסוק 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע – כי אתה עימדי', השכינה כביכול גם היא כלואה ומתייסרת בסיפור הזה. ועל כך אבא לא יכול היה להתאפק מלבכות".
הרב זצ"ל היה גם זה שבחר לבני הזוג פולארד את שמותם. לאיילין הוא נתן את השם 'אסתר' ול'יונתן' הוא הוסיף את האות ה"א – 'יהונתן' כמו שמשה הוסיף אות ליהושע, לאמור – 'ק-ה יושיעך מעצת מרגלים'.
האימאם היהודי מירושלים
בניגוד לכל האסירים האחרים, שיוצאים לפעמים לחופשה או לדיונים בבית משפט, פולארד נותר כל הזמן בתאו. רק אחרי שנות מאסר רבות, ולאחר שעורכי דינו התאמצו במיוחד, הסכים בית המשפט לאשר דיון בעניין 'זכותו לבקש שחרור'. הזכות נשללה ממנו בגלל "בעיה טכנית של אי הגשת בקשה בזמן". היה זה הדיון היחיד שהתקיים במשך כל אותן שנים.
"כששמע הרב זצ"ל על הדיון", מספר הרב סוויסה, "הוא הודיע לי: 'חיים, יוצאים לדרך'. הוא טס יותר מעשר שעות, למרות שהיה ברור לו שהוא לא יוכל לדבר מילה עם יהונתן. רק כדי להיות נוכח באולם הדיונים".
סיפור פלא שמביא הרב סוויסה בספרו: "הכניסה לתא של פולארד הייתה מאובטחת. נאלצתי לעבור שוב ושוב במכונת השיקוף, להוציא את כל החפצים שהיו עלי. מיד אחריי פסע הרב. המאבטחים עקבו אחריו בדריכות והוא עבר בשלום. שום צפצוף לא נשמע, למרות שהוא כלל לא טרח לרוקן את כיסיו".
אם מישהו רוצה הוכחה לסיפור הזה, הרי שכמה דקות לאחר מכן הוציא הרב מכיסו עט, מסרו לר' חיים סוויסה והורה לו לכתוב את פרטי הפגישה על נייר מגבת שהיה בשירותים, וכך הוא תיעד את השיחה בין הרב ליהונתן (הפרוטוקול מפורסם בספר הנ"ל).
רק בתקופה האחרונה למד הרב סוויסה עד כמה משמעותיים היו הביקורים של רבו בתא של פולארד. "באותו בית כלא עצורים לא מעט מחבלים אסלאמיסטים קיצונים. קל להבין שמדובר בטיפוסים מסוכנים במיוחד, שכרטיס הביקור שלהם כולל כמה מאסרי עולם וחיי אדם לא נחשבים בעיניהם. שלא לדבר על מה שקורה להם בכל פעם שבמדינת ישראל יש מתיחות ביטחונית.
וכאן מגיע הפרק המעניין. "מסתבר, שאותם ערבים ראו את מרן הרב נכנס עם הגלימה המסורתית שלו לבקר את יהונתן. הם היו בטוחים שמדובר באימאם מוסלמי שיש לו קשרים מיוחדים עם יהונתן, ולכן גם הם נהגו בו כבוד. לימים, כשפנה ראש החבורה המוסלמית אל יהונתן וניסה להבין מי זה האימאם הזה – יהונתן השיב בכנות שמדובר ברב הראשי של מדינת היהודים. אותו רוצח החוויר. הוא לחץ את ידו של יהונתן והזהיר: 'שאף אחד לא יֵדע על מה שסיפרת לי'. וכך, במשך שנים זכה יהונתן להגנה בזכות הביקורים של ה'אימאם' מירושלים".
באותו משפט ערעור, הרגיש יהונתן שאחד השופטים מתנכל לו בכוונה. הוא הורה לא לתת לו לאכול כלום באותו יום וגם לא לאפשר לו לשבת. "ברוב אכזריות, הוא יצא באמצע הדיון להפסקת קפה של שעה ורבע, כאשר ההוראה היא שגם בשעת ההפסקה יהונתן יעמוד על רגליו. למרבה הנס, אחד השומרים, אפרו-אמריקני, קרא לו לאזור ממודר ממצלמות והעניק לו סנדוויץ' בהשגחת OU".
בהזדמנות אחרת, כשהוא הוחזר אל תאו באמצעות ניידת שיטור אימתנית, עשו שני השוטרים המובילים עצירה בפונדק דרכים. "הם שאלו אותי האם אני רוצה לצאת עימם לקנות משהו לאכול", סיפר יהונתן, "אבל מכיוון שהייתה לי כיפה, לא הסכמתי לצאת. לא רציתי שיהיה 'חילול השם', שיראו יהודי עם כיפה ואזיקי משטרה מובל ברחוב. בסוף נכמרו רחמי השוטרים, הם קנו אוכל כשר והעבירו לי מתחת למחיצה שמפרידה בין קדמת הרכב לתא המעצר שבו".
שיעור בשלג הקפוא
במשך כל הזמן הזה גב' אסתר פולארד, המורה, לא נחה ולא שקטה. היא הפכה עולמות וניסתה לגייס את דעת הקהל עבור יהונתן. במקביל היא ניצלה כל הזדמנות כדי להיכנס אל תאו ולבקרו. "היא ידעה היטב מה היא עושה. היא הבינה שבעצם הנישואין הללו היא גוזרת על עצמה עריריות, אבל בעיניה המצווה של פדיון שבויים, קדמה להכל".
נאמני הרב זוכרים את ההוראה שלו, לאפשר לה להיכנס אליו בכל רגע. "הרב אמר לנו שאסתר היא הפה של יהונתן לָעולם, ושבלעדיה הציבור היה מתעלם ושוכח מקיומו".
כשיהונתן קורא את הפסוק 'לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה', הוא נזכר באירוע אחד מטלטל שהיה לו עם 'המורה' שלו. היה זה באחד החורפים המושלגים שידעה ארצות הברית. הוא ישב אז בתאו בכלא. באותו יום המדינה כולה הייתה מושבתת. לא הייתה תחבורה סדירה ואיש לא בא לבקר אף אחד.
"פתאום מישהו דופק אצלי ומפתיע אותי: 'יש לך אורחת'. יצאתי החוצה וראיתי את אסתר, היא הלכה חמישה מייל(!) (כתשעה קילומטר) בשלג, וכל כולה הייתה רטובה מהראש ועד לרגליים. לא ידעתי מה לומר לה. והיא חייכה. כמו תמיד.
"הדבר היחיד שהייתי מודאג במשך כל הביקור הזה, היה כיצד היא תחזור הביתה. שלא תעשה את כל הדרך הקפואה הזו בחושך. אבל דאגתי הייתה לשווא. מסתבר, שהמעשה שלה היה כל כך הרואי עד שהסוהרים – שהיו להם רכבי שלג מיוחדים – החלו להתווכח בינם לבין עצמם מי ייקח אותה חזור.
"כן", הוא לוחש, "בהזדמנות הזו היא לימדה אותי עוד לקח חשוב לחיים. גם במקומות אפלים כאלו, כמו בית הכלא שבו שהיתי, יש אנשים טובים".
השיעורים לא הפסיקו לרגע. הוא זוכר היטב ששנה לפני השחרור שלו, החליטה ממשלת ישראל לשחרר קבוצה גדולה של מחבלים פלסטינים. כדי לרכך את ההתנגדות בדעת הקהל, החליט מישהו לבקש מהאמריקנים לשחרר את פולארד בתמורה. אשתו נחרדה מהרעיון. "תזכור את סיפור המרגלים", היא אמרה לו בשיחה. "בגלל שהם לא התגברו רגע, כל העם היהודי שילם על כך בעשרות שנים במדבר.
"עכשיו", המשיכה, "יש לך ניסיון דומה. אם תהיה נאמן לעמך, ייתכן שזה יעלה לך בשחרור. אתה תישאר עוד עשור בכלא. תצא משם כאדם זקן במיוחד. אבל זה כדאי, כי אנחנו חיים עבור השם, לא עבור ההנאות כאן".
פולארד שמע ולמד. הוא התנגד לשחרור ולא הסכים אפילו להתייצב לדיון בוועדת השחרורים שהזמינה אותו לריאיון. "אני לא מוכן לצאת בכאלו תנאים", אמר.
הוא זוכר עוד רגע מחריד של מבחן אחרון. היה זה ביום האחרון לפני שחרורו. ברגע האחרון, נראה היה שהכל מסתבך ושמישהו בממשל האמריקני שוב חוזר בו. הוא כבר יצא מהכלים והתמלא בזעם. גם שם הייתה זו אשתו שהרגיעה אותו ולימדה אותו שאין לו סיכוי להשתחרר רגע לפני הזמן שנקצב לו.
את השיעור הנוסף, היא לימדה אותו אחרי שהם כבר הגיעו ארצה. "יום אחד היא לקחה אותי לבקר בשכונת גאולה ומאה שערים הירושלמית. ראינו שם יהודים חרדים ואסתר אמרה: 'אני רוצה שתסתכל עליהם. הם לא נראים כמוך. אבל הם האחים שלך ואתה חייב לאהוב, להקשיב, לכבד. הם המשפחה שלך'". כמה ימים לאחר מכן לקחה אותו לתל אביב ומסרה שיעור דומה. "זה היה המסר שלה – חייבים להיות מאוחדים. כמו אגרוף אחד חזק, כל העם היהודי".
כשהם היו צועדים יחדיו ברחובות ארץ ישראל והמוני יהודים נרגשים היו מקיפים אותם בחום ואהבה, לא פעם פולארד היה נבוך מכל הסיטואציה. אך המורה האיצה בו שוב להסתכל במראה הפנימית, לזהות את אבותיו ולהכיר את המשפחה המורחבת שלו.
"היא הזכירה לי מאורע שקרה כשצעדנו ברחוב הניו יורקי אחרי השחרור. הגיע מולנו אדם מקושר, שבמשך השנים פגע מאוד באשתי. הוא ביקש ממני מחילה. ואני חייב להודות, שכבעל עלו בי רגשות זעם נוראיים. רציתי להכות בו. אבל 'המורה' הסתכלה עלי ואמרה: 'תחשוב כמו יהודי, לא כמו גוי'. חשבתי קצת, ואז פניתי אל האיש הזה ואמרתי: 'אני מוחל לך ואני גם מודה לך. אתה הענקת לי מצווה למחול, כך שבעצם אני אסיר תודה לך'".
מיד אחרי המחילה פולארד סובב את הראש. המורה חייכה אליו ולחשה: "טוב מאוד. עכשיו הקשבת לעצמך. חשבת כמו יהודי טוב".
סידור התפילה החדש
שיחתנו הקצרה נקטעת. בפתח ניצב זוג יהודים. בידיהם סידור תפילה מיוחד. הם מגישים אותו בהתרגשות עצומה ליהונתן פולארד. הם מספרים לו, שכאשר הם שמעו שפעם התנכלו אליו הסוהרים בבית הכלא הפדרלי וקרעו לו את הסידור לגזרים, הם החליטו להעניק לו מתנה, סידור גדול. "כאן אף אחד לא ייקח לך אותו". פולארד לוקח, עיניו הלחות אומרות תודה.
גם את השיעור הזה הוא למד מרעייתו אסתר. בתקופה הקצרה שהם חיו כאן בארץ, הם הספיקו לא מעט. הם חסכו ממעט לחמם והצליחו לכתוב יחד ספר תורה ולהכניס אותו במעמד מיוחד שנערך בקבר יוסף הצדיק בשכם. "זה הילד שלנו", הכריזה אשתו. ורוח הקודש מרעימה למולה ואומרת את אותו פסוק שניבא ישעיהו הנביא: "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם טוב אשר לא ייכרת".
ורגע לפני שפולארד יאמר שוב קדיש על המורה הדגולה שלו ויבקש מכולנו לזכור את המסר – להביט במראה הפנימית ולזכור את משימת האחדות – הרב סוויסה יבקש לקרוא באוזניו את הפסוקים המפורסמים שמדברים על אותה אמא יהודייה קדומה, שמסרה את נפשה בחייה עבור יוסף שלה. עכשיו כשהיא בשמי השמים, נכון לומר לה: "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאום ד' ושבו מארץ אויב. ויש תקווה לאחריתך נאום ד' ושבו בנים לגבולם".
ושוב נעמד לו יהונתן פולארד, ומכריז את המילים שהפכו למוטו של חייו: "יתגדל ויתקדש שמיה רבה".
