שעות ספורות אחרי שהלוחות הטקטוניים הרעידו את דרום-מזרחה, ישראל הרשקוביץ נחת בטורקיה ופגש תושבים המומים שמתקשים לעכל את ממדי האסון ומתחננים לעזרה באיתור בני משפחותיהם: "אנחנו במרוץ נגד השעון", הם זועקים, "הממשלה פועלת לאט ומאבדת זמן יקר" | בתוך כך, דאגה הולכת וגוברת לשלומו של ראש הקהילה היהודית באנטקיה, שאול ג'נודי, שנעדר עם רעייתו מאז יום שלישי. שליח 'משפחה' התלווה לרבה הראשי של איסטנבול שיצא לאזור כדי לנהל את מבצע החיפושים ולהושיט יד במאמצים לאיתור הנעדרים | יומן מסע מטלטל
מיוחד: שליח 'משפחה' מדווח ממוקד הרעש שפקד את טורקיה וגבה את חייהם של עשרות אלפים
ביום שני, בשעה 04:00 לפנות בוקר, צלצל הטלפון בביתו של הרב מנדי חיטריק בבירה איסטנבול. המתקשרים היו מהעיר אנטקיה, עיר עתיקה שבדרום טורקיה. "האדמה רעדה", אמרו לו, "בניינים נפלו. בוא".
30 שעות אחרי, אנו פוגשים את הרב מנדי חיטריק בביתו. מאז שיחת הטלפון הוא לא הספיק לנוח. תשוש ולאה, הוא מצביע על התרמיל שאותו לקח, טרם עלה על הטיסה הפנימית מאיסטנבול לאדנה, כשמשם המשיך בנסיעה של 4 שעות לאנטקיה. "זרקתי פנימה כמה שוקולדים, גמרא ואת ה'חלף', סכין השחיטה", הוא אומר בחיוך. "אמרתי לעצמי: 'מה כבר יכול להיות, אז נפלו שם כמה בניינים. נצא לשם, ואם כבר – אולי גם נשחוט להם בהזדמנות הזו כמה עופות, שיהיו לבני הקהילה עופות טריים לשבת".
אסון לאומי בפתח והשאננות בשיאה. תרגיל חרום (צילום: פלאש 90)
רק כשהגיע לשם, שעות לפני שכף רגלו של המחלץ הראשון דרכה במקום, קלט את הזוועה. ל'חלף', כך גילה, אין כל ביקוש עכשיו. בכלל, ספק רב אם יהיה צורך עוד בשחיטה יהודית במקום. "מדובר בעיר עתיקה", מסביר הרב תוך שהוא נאנח, "במקור זו העיר אנטיוכיה, שנוסדה לפני 2,500 שנה בידי אנטיוכוס. במקום קיימת קהילה יהודית עתיקה, מהעתיקות בעולם, אך היא כוללת היום רק כ-25 בני אדם. רובם קשישים שמנהלים את הקהילה שחיה וקיימת, עם בית כנסת פעיל, תפילות ושיעורי תורה. כעת, הקהילה הזו ככל הנראה נכחדה, היא שייכת לעבר".
בימים כתיקונם, היה הרב חיטריק מרחיב על קורותיה של הקהילה היהודית באנטקיה, על מנהגיה ומסורותיה המיוחדים כמו גם על עברה של העיר. אך כעת הוא אינו מסוגל אפילו לדבר. גם השיחה שאנו עורכים עימו בביתו, נקטעת בכל רגע, פשוטו כמשמעו, משיחות שנכנסות אליו ללא הרף כשהוא מתקשה לענות להן אך מנסה שלא להתעלם מאף אחת מהן. אין לו את הפריבילגיה לכבות את הטלפון: כל שיחה כזו יכולה להציל חיים.
ובשעה זו, של יום שלישי בערב, הדאגה נתונה בעיקר לגורלו של שאול ג'נודי, נשיא וראש הקהילה היהודית באנטקיה. 70-80% משטחה של העיר הפך שטוח. בניינים בני 10 קומות נפלו כמו מגדלי קלפים. איפה שאתה רק מסתכל, אתה רואה עיי חרבות, ערמות ענק של אבנים ובטון מרוסק, שתחתיהם כלואים מאות ואלפי בני אדם.
"העיר העתיקה", מסביר הרב, "נבנתה במשך השנים שכבה על גבי שכבה. יש בה שמונה שכבות שנבנו בתקופות שונות, ולכן היא מועדת לפורענות. כך שגם אם טורקיה כולה מצויה בסיכון במקרים של רעש אדמה, שם המצב חמור פי כמה".
והשקט, השקט הוא מה שגורם לטראומה של ממש. העיר כולה מתה: אין חשמל, אין תנועת רכבים ברחוב, אין חנויות, אין כלום. הכל עומד. הרוס. דומם.
הרשויות באנקרה מדברות על האסון הקשה ביותר שפקד את המדינה מאז רעש האדמה הקודם שהתרחש בשנת 1939, בערב מלחמת העולם השנייה.
בזמן שאני מתרוצץ בין הבירה איסטנבול לכפרים ההרוסים, הממשלה מפרסמת הערכת מצב הנסמכת על ארגון הבריאות העולמי ולפיה, מספר הקורבנות צפוי להגיע לכעשרים אלף.
למרות הכל וחרף תנאי מזג האוויר פעולות החילוץ נמשכות עכשיו במלוא המרץ. עוד ועוד לכודים נשלפים מבין ההריסות; עוד ועוד גופות נערמות. ופתאום שקט. למישהו נדמה ששמע קול. דממה מוחלטת משתלטת על האזור. הכלים מושבתים, והמחלצים מנסים להטות אוזן. ערפל סמיך שולט במרחב, שלג קל יורד על האדמה הפצועה, ואבק ההריסות ממסך את שדה הראייה. ולפתע, בכי של תינוק פורץ החוצה. ברגע ההוא נדמה שאנטקיה כולה עוצרת את נשימתה. עוד דקת ניסיון לאתר את מקור הבכי ואז, בבת אחת, הרעשה כבדה של כלים הנדסיים מתערבבת עם פקודות המחלצים. שעה וחצי אחרי, תינוק קטן, כבן שנה וחצי, נשלף מתוך עיי החורבות ונשלח בבהילות על אלונקה לניידת הממתינה בסמוך.
אומנם כעת עוד מנסים לסייע לפצועים ולחלץ את הלכודים, אך בעוד מספר ימים נתחיל לראות את התמונות הקשות של עשרות אלפי ארונות הקבורה שיוצבו בערמות או יכסו שטחי ענק, כשרק אז נתחיל להבין את משמעות האסון שכרגע הוא לא נתפס.
הרב חיטריק, שהיה מהראשונים שנפגשו עם הזוועה עין בעין, יודע כבר לומר כעת כי כל ההערכות המוקדמות עדיין לוקות בחסר. "לי עצמי ייקח כמה ימים עד שאעכל את מה שראיתי, ועוד לא ראיתי כלום. זו הזוועה בהתגלמותה", הוא אומר.
מחכים לזק"א
עם הגיעו לאנטקיה, החל הרב חיטריק לארגן את בני הקהילה, לראות למי אפשר לסייע ואיך. "התחלנו למפות, את מי רואים ואת מי לא. כך הגענו לכל בני הקהילה, שאת כולם כבר הוצאנו משם. חלקם נקלטו כבר בבית האבות היהודי, כאן באיסטנבול, והיתר פוזרו בבתיהם של קרובי משפחה. במקביל, הגעתי לבית הכנסת העתיק באנטקיה, והוצאתי משם את ספרי התורה שכן בית הכנסת עצמו ניזוק וקיים היה חשש לגורלם של ספרי התורה. אך כעת אנו מתמקדים בחילוצו של שאול".
שאול, הוא הרב שאול ג'נודי, ראש הקהילה היהודית באנטקיה, שבשעה זו עדיין מוגדר כנעדר. הוא התגורר עם רעייתו בקומה הראשונה בבניין בן חמש קומות. עם פרוץ הרעש, צנחו שלוש קומותיו העליונות של הבניין ומחצו תחתיהן את 2 הקומות התחתונות שנמחקו ואינן.
למרבה הפלא, אלו שהתגוררו בקומות מעל, יצאו משם בחיים. לא כן אלו שהתגוררו בקומות התחתונות. המחלצים הראשונים, הרב חיטריק וחבריו שהגיעו מאיסטנבול, ניסו ליצור קשר עם הכלואים בבניין באמצעות כריזה, אך הם לא שמעו מאומה. אחד מהם שלף במקום את תמונת הבניין המקורי כפי שנראתה בצילומי 'גוגל מפס' כשהוא מנסה לבדוק אולי יש דרך בכל זאת להגיע לאותם כלואים. לשווא. כעת מראה לנו הרב חיטריק את התמונה, והיא גורמת לצמרמורת. מה שברור, שבעליה של הדירה בקומה השלישית בבניין, לא העלה אי פעם על דעתו שהיא תהפוך לקומת קרקע.
מסיבה זו, הרב חיטריק כבר אינו תולה תקוות. אומנם משפחתו של ג'נודי, ראש הקהל היהודי, לא איבדה תקווה, כשבין היתר אנו שומעים את קולו של בנו שהגיע מישראל במטרה להציל את הוריו, שאול ופורטונה, והוא מתחנן בפני ארגוני הסיוע שינסו להגיע לבניין ולחלץ את הוריו מתחת להריסות. אך הרב חיטריק, שלפני ואחרי הכל הוא אדם ריאלי, כבר הסיק את המסקנות והוא פועל כעת בפן המעשי. "אני מכיר את שאול, הוא אדם חברותי ומקושר. אם היה נחלץ, כבר היה דואג ליצור קשר", הוא אומר ומספר כי כבר חשב על כל תרחיש: "בדקתי כבר בבית החולים, בתחנת משטרה המקומית, בעירייה. הוא לא נמצא. הוא היה בבית בשעת הרעש, ואני ראיתי את הבית".
הרשויות מתעלמות. חברי משמר הכבוד של הכנסת, פיקוד העורף, לוחמי האש, צה"ל ומגן דוד אדום משתתפים בתרגיל חירום המדמה רעידת אדמה ליד אשקלון (צילום: פלאש 90)
תוך כדי שיחה עימו, הוא נכנס לשיחת 'זום' עם שר התפוצות, עמיחי שיקלי. לאחר הדיווח על המצב בקהילה, הוא מבקש ממנו בקשה אחת: לדאוג שמשלחת של זק"א שנלוותה למשלחת 'ענפי זית' של צה"ל, תיפרד מהמשלחת עצמה ותגיע בהקדם לאנטקיה, כדי שתוכל לעשות חסד של אמת עם ראש הקהל היהודי ורעייתו. "אנשי זק"א זה מה שנחוץ שם, וגם כלים כבדים שיגיעו לזירה", הוא אומר לשר. "אומנם כשיצאתי מהעיר התחלתי לראות כמה טרקטורים שמגיעים למקום, אבל אם לא נעמוד עליהם שיגיעו לשם, יחלפו שעות עד שהם יגיעו לבניין הזה".
"דווקא זק"א?" שואל השר כשהוא מבין את המשמעות, והרב חיטריק עונה בחיוב "לצערי, זה המצב", הוא מוסיף.
מאוחר יותר, בתפילת מנחה וערבית בבית הכנסת 'בית ישראל' שבאיסטנבול, אני מגלה שגם יתר בני הקהילה לא מחכים להודעה הרשמית. אחר תפילת ערבית אמר החזן תפילת ק-ל מלא רחמים שבה הזכיר את נשמותיהם של 'הקשיש הנכבד', ראש הקהל היהודי ורעייתו.
"אנו, למרבה הצער, יודעים היטב את המשמעות", אומר לי אחד המתפללים בפנים מכורכמות. "הכרתי היטב את שאול, אבל אין לי תקווה. אני רואה מה שקורה באזור האסון ולצערי אני מבין שגם אם ישנם לכודים, הם לא ישרדו. המדינה אינה ערוכה לתת מענה, בוודאי שלא לאסון קטסטרופלי שכזה".
טיפול בחללים וארוחות לתיירים
ככל שהכאוס מחריף כך הולכות ומתרבות הפניות לעזרה. ביתו של הרב חיטריק הופך לחפ"ק. בכל פעם מחדש מדהים לגלות כיצד באירועים של אסונות טבע, גם המדינה וגם האזרחים, כולם מכירים את הכתובות של שלוחי חב"ד ויודעים לפנות דווקא אליהם. כך מוצא את עצמו אדם, שבשגרה משמש כרב, מטפל במאות מקרים שכל אחד מהם דורש מבצע בזכות עצמו. וכל זאת, מבלי שיש לו רגע אחד של חסד. "מה לעשות" הוא אומר, תוך כדי מענה לרשויות המקומיות ולנציגי משרד החוץ שמבקשים לקבל אינפורמציה עבור קרובי משפחה בארץ. "אלו חלק מ'הגדרות התפקיד' שלי", הוא מפטיר במעין התנצלות…
"הנה. יש לנו פצוע ישראלי אחד", הוא מעדכן תוך כדי. ככל שעוברות הדקות כך הולכת התמונה ומתבהרת: האיש, כך מתברר, הגיע לטורקיה בכדי לקבל טיפול רפואי בבית החולים שבגזנטאיפ. מסתבר שבעיר הזו, שעד אתמול לבטח לא שמעתם עליה וגם כעת ספק רב אם תצליחו לאיית את שמה, קיים בית חולים שמספק שירותים רפואיים מעולים במחירים זולים, כשבין היתר מגיעים למקום גם ישראלים רבים לקבל טיפול רפואי זול. אלא שחלק מבית החולים נהרס, כאשר באותו חלק התמזל מזלו של הישראלי לשהות ולהיפצע.
כעת, בעזרתו של הרב חיטריק, הוא כבר עושה את דרכו במונית לבית חולים אחר, בעיר קונוקולו, משם ינסו לחלצו בטיסה לאיסטנבול. יחלפו עוד שעות ארוכות עד שיגיע אל מחוז חפצו, שכן חלק מהדרכים נסגרו בצו הצבא, חלקן נהרסו לאחר שגשרים קרסו וכבישים נשברו, אך העיקר שהוא חולץ בחיים. במקביל, מטפל הרב בישראלי אחר, משגיח כשרות, שאף הוא שהה באזור ולמרבה הנס יצא בלא פגע. עם זאת, בהיעדר אמצעי קשר, בני משפחתו חרדים לגורלו, והשיחות הבהולות מתנקזות לטלפון היחיד של הרב חיטריק, שמצד אחד מרגיע ומצד שני דואג להסדיר נהג שייקח את המשגיח למקום בטוח יותר.
בה בעת, נמצא הרב בקשר עם קבוצת שוחטים אותה שלח הבוקר לאיזמיר, שם בחסד ה' לא הורגש הרעש אך השוחטים זקוקים לפיקוח ישיר מהרב. "לאחר שתסיימו את השחיטה", הוא אומר להם, "צאו לבית העלמין. היום יום היא"צ של הצדיק רבי חיים פלאג'י זי"ע, שנחשב לגדול רבני טורקיה. לכו לציונו ותתפללו שם. זה הכי חשוב. אנחנו זקוקים עכשיו לזכויות ותפילות".
בין לבין, פונים אל הרב מפיקים וכתבים מערוצי התקשורת השונים, בארץ ובחו"ל, שמתחננים לקיים ריאיון קצר עם הרב שנמצא בליבת האסון. הוא דוחה אותם בנימוס, אם כי בנחרצות. "אני עסוק כעת", הוא אומר למתקשרים השונים שאינם מניחים לרגע. כמי שנמצא על ידו, אני יכול בהחלט להעיד עד כמה הוא עסוק בהצלת חיים.
תוך כדי, נכנסת שיחה נוספת: "הרב חיטריק?" נשמע קול צלול מהטלפון.
כן. מה אפשר לעזור?
"שלום הרב. אנחנו כאן, ארבעה ישראלים, הגענו לטיול לטורקיה. שמענו שאצל הרב יש אוכל כשר. נוכל היום להגיע לאכול ארוחת ערב?"
למרבה הפלא, דווקא את השיחה הזו הוא אינו מנתק. הוא לוקח פרטים, ומנסה למצוא להם פתרון. "אם הם לא יאכלו אצלי, הם יאכלו אוכל לא כשר במקום אחר", הוא מסביר כשמתברר שגם כעת, כשליח של הרבי זי"ע, הוא אינו שוכח את סדר העדיפויות. צריך להציל חיים, וכמובן שהוא דואג גם לספק אוכל כשר לצוותי החילוץ שהגיעו מישראל. אבל בד בבד, צריך לדאוג גם לארבעה יהודים שמחפשים ארוחה…
נגד מחוגי השעון
בשעות שבהן אנו שוהים בטורקיה, קשה עוד להעריך את ממדי האסון. נשיא טורקיה, ארדואן, כבר אמר הבוקר כי יותר מעשרה מיליון טורקים ניזוקו כתוצאה מרעידת האדמה, אבל לכולם ברור כי מדובר בהערכה ראשונית. אפילו משלחות הסיוע השונות שהגיעו לכאן מחו"ל לא הגיעו ברובן אל היעד. במרבית האזורים מתרוצצים עדיין הניצולים היחידים ליד ההריסות של מה שהיה פעם ביתם, כשהם רועדים וקופאים מקור, מנסים בכוחות עצמם, בידיים חשופות, לחפור בתוך ערימות שברי הבטון ולהגיע ליקיריהם, שבשעות הראשונות זעקו לעזרה אך עם כל שעה שחולפת כך הם הולכים ומאבדים תקווה, ככל שהקולות שמגיעים מתוך תילי האבנים הולכים ומתפוגגים.
האסון הוא עניין של זמן. תרגיל פינוי (צילום: פלאש 90)
בין משלחות הסיוע הרבות, ישנן כמה משלחות ישראליות: משלחת צה"ל שנושאת את השם 'ענפי זית', משלחת 'איחוד הצלה' ומשלחת מטעם הארגון 'הצלה ללא גבולות'. מבין כל המשלחות, המשלחת הראשונה שהגיעה ראשונה אל השטח, הייתה זו של 'הצלה ללא גבולות'.
"הטורקים משוועים לעזרה", אומר לנו דביר דמרי, מאנשי 'הצלה ללא גבולות', "איך שנחתנו, המשטרה העלתה אותנו על מטוס, וכעת אנו בעיר עדי אמאן, שבה אנו עובדים באתר הראשון, בניין שקרס מול העירייה. גיבשנו כעת את הצוות, ואנו פועלים יחד עם כ-60 מקומיים שמקבלים מאיתנו הנחיות. אנחנו מנסים יחד להגיע ללכודים: שלושה אנשים שנמצאים בתוך גל ההריסות הזה והם עדיין בחיים, המקומיים מעידים שהם שמעו אותם צועקים לעזרה. אנו עושים כל מאמץ להגיע אליהם ולהוציא אותם בחיים".
12 שעות אחרי, אנו תופסים שוב את דימרי. הוא עדיין נשמע נמרץ, אם כי תשוש לחלוטין. "זה הרגע הראשון שאני מתיישב בכלל", הוא מספר לי תוך שהוא רץ בין הפצועים. מתברר שהוא וחבריו השתלטו על בית החולים המקומי ומנהלים מתוכו את המיון כשהם מושיטים את הסיוע הראשוני לפצועים. "לא האמנתי שאני, נהג אמבולנס בהכשרתי, אטפל במקרים כה רבים. אבל זה כאוס אמיתי, לא הייתי בחיי באירוע כזה שבו בכל רגע מגיעים עוד ועוד פצועים. למרות זאת, אנחנו עובדים יחד עם רופאים מכל העולם בשיתוף פעולה מדהים ומצליחים להציל חיים".
אחת המשימות הקשות עימם מתמודדים המחלצים, היא לבשר לניצולים שנשלפים מההריסות כי הם בעצם נותרו יחידים מכל משפחותיהם. "טיפלנו כאן באישה צעירה", מספר דימרי, "היא אומנם ניצלה, אך כל משפחתה לא שרדה. כולם נהרגו תחת ההריסות. לא קל לעמוד בפני אחת כזו שיודעת שגם אם היא שרדה כל עולמה חרב עליה".
ומה עם שלושת הלכודים, בבניין שקרס מול בית העיריה. הצלחתם לחלץ אותם?
"כן", הוא עונה בצער, "אבל כגופות; הם לא שרדו".
לא רחוק משם פועלים אנשי המשלחת הישראלית, 'ענפי זית'. מדובר במשלחת הגדולה ביותר, שכוללת יותר ממאה מחלצים, רופאים, חיילי צה"ל ובעיקר לוחמי פיקוד העורף שנחשבים לבעלי ניסיון רב בחילוץ נפגעים מזירות אסון. אלון לביא, איש משרד החוץ שנלווה למשלחת, אינו מספק לנו פרטים על מיקומה, אם כי אפשר להסיק, לאור החיסיון, שמדובר באזור הסמוך לגבול הסורי. אל האתר הם הגיעו לאחר 8 שעות נסיעה באוטובוסים מנמל התעופה, כשכעת הם מתארגנים ומתחילים במלאכת החילוץ, אם כי גם הם לא תולים תקוות רבות מדי.
"אנו מתמקדים כעת בסיוע לפצועים", אומר לנו אלון, "ובמקביל מנסים לחלץ לכודים. לא איבדנו תקווה. אני עומד כעת ליד הריסות שמשם נשמעו עד לפני כמה שעות זעקות לעזרה. התארגנו כעת עם הכוחות בסיוע של כלים כבדים ואנו מנסים להציל מי שרק אפשר. עוד מעט נסתער על הבניין, נתחיל לקלף ממנו שכבות. זו משימה מורכבת מאוד, והלוואי שנצליח".
גם הוא נשמע סקפטי. הקור העז ששורר באזור, שבו הטמפרטורות מגיעות בלילה לארבע מעלות מתחת לאפס, לא אידיאלי לפצועים שאולי חיים עדיין מתחת להריסות. אך בינתיים, זו המשימה: להילחם נגד מחוגי השעון ולנסות להגיע לעוד אחד שאולי יינצל. רק בעוד יומיים, יוכרז על שינוי כיוון כשאז תתמקד המשימה בחילוץ החללים הרבים.
עם זאת, נראה שהארגון שהגיע כשהוא מצויד יותר מכולם, הוא דווקא ארגון 'איחוד הצלה' שדאג להטיס משלחת מיוחדת שכוללת יותר מ-30 איש, ומורכבת בעיקר מאנשי רפואה וחילוץ, כולל אנשי 'חוסן' שמתמחים בסיוע נפשי. המשלחת, שיצאה בשיתוף עם חברת ארקיע, נשאה עימה יותר מעשרה טון של ציוד שנועד לשמש את המחלצים בשטח.
יוסי עמר, אחד מאנשי המשלחת, הוא זה שמופקד על הציוד הטכנולוגי המתקדם. ל'משפחה' הוא מספר כי "אנו מגיעים לשטח, לעיר האטאי, כשאנו מצוידים עם ציוד משוכלל מאוד, שכולל מערכת תקשורת לוויינית, וזאת משום שכל תשתית התקשורת באזור קרסה. יש לנו גם רחפן עם יכולות זיהוי תרמיות, שמטרתו לזהות הימצאות של אנשים חיים מתחת להריסות, ולדעתי אנו היחידים שמחזיקים ברחפן כזה. אני מופקד על הפעלת הרחפן, ואנו מקווים שנצליח להגיע לשטח כשעוד יהיה את מי להציל".
עם זאת, ההיערכות הלוגיסטית נמשכת, וכך גם בבוקרו של יום רביעי אנו מתבשרים מאנשי 'איחוד הצלה' כי הם טרם הגיעו ליעד, לעיר הטאי שבאזור ההרס. ההגעה למקום, כשהדרכים הרוסות וסגורות, אינה קלה, והמחשבה על כך שבאותו יעד אליו הם אמורים להגיע נמצאים בשעה זו אנשים שמשוועים לעזרה, בעוד שמהעבר השני ישנם יהודים טובים שיצאו מהארץ מתוך מטרה אחת של הצלת חיי אדם אך הם רק מנסים להגיע וטרם הצליחו לחבור, קורעת את הלב.
לכולם ברור שעם כל שעה שעוברת, כך הולכים ופוחתים סיכוייהם של ניצולי הרעש שכלואים מתחת להריסות להישאר בחיים. אך עם כל הצער והרצון הטוב – ההגעה עצמה מתגלה בינתיים כמשימה המורכבת ביותר לביצוע.
קסדה לכל מתפלל
בעוד מבצעי החלוץ בשטח נמשכים, באיסטנבול עצמה, המרוחקת כ-12 שעות נסיעה מאזור האסון, השגרה נמשכת. למרות זאת, אי אפשר שלא להבחין בהלך הרוח הדיכאוני שאופף את התושבים.
"לא שמעתי מאבא שלי מאתמול", אומר לי המוכר הטורקי בחנות המכולת הסמוכה, שיושב לצד הדלפק, בוהה, מתקשה לעבוד. "אני מתקשר אליו ומתקשר ואין מענה. הטלפון לא זמין. אמא ניצלה, אך מאבא אין אות חיים".
למה אתה כאן? אני שואל אותו.
"כי מה אני יכול לעשות? אין דרך להגיע לשם, וגם כשאגיע – לא אוכל לעזור".
המבע בעיניו משדר ייאוש. הוא אומנם שותק, קשה לחלץ מילים מפיו, אך ברגע של זעם הוא מקלל את המדינה שהוא חי בה. "כלום. כלום לא עושים. רק מדברים", הוא אומר בשצף קצף, בעודו מכבה בזעם את המסך. "כל הזמן אומרים: אנו נגיע לכולם. אבל הם לא מגיעים. אמא שלי מספרת שמאתמול מבטיחים להם שיגיעו כוחות – אבל בינתיים איש לא בא אל הכפר. הם מנסים לבד לחלץ, אבל אין להם סיכוי".
גם פקיד הקבלה במלון נשמע מיואש. בכל רגע, הוא בורח לחדר השני, שם הוא מרותק לחדשות שמסקרות ללא הפסקה את זירות האסון השונות. לשמחתו, הוא מתגורר במרכז, שבו לא הכה הרעש. "אבל יש לי שם חברים", הוא אומר. "עם אחד החברים שוחחתי בערב, כמה שעות לפני הרעש. עכשיו אני כבר לא שומע ממנו ומבין שכבר לא אשמע ממנו יותר. לא ממנו, לא מבן דודי, גם לא מדוד של אשתי".
לאותה תחושה שותפים גם המתפללים בבית הכנסת 'בית ישראל' המקומי. בשיחה שאנו עורכים עם אחד ממתפללי בית הכנסת הוא מצביע על פריט מוזר שנמצא מתחת לכל אחד מכיסאות העץ שבבית הכנסת: קסדה. הקסדה, שנתונה בתוך רשת בד וצמודה כחלק אינטגרלי לתחתיתו של כל כיסא, אמורה לסייע לכל אחד מהשוהים בבניין במקרה של רעידת אדמה, כשמדובר בפריט חובה שנמצא, כך מתברר, בכל בניין מוסדי תקני.
"טורקיה רגילה לרעידות אדמה", אומר לנו היהודי, חיים שמו, "כך שכפי שניתן לראות אנו חיים בחרדה מתמדת מפני רעידות אדמה. אומנם, כפי שראית, קיימת גם הסכנה הביטחונית, וזו הסיבה לדלתות הפלדה של בית הכנסת, לעמדת השמירה הפעילה שצמודה לפתח, וכך גם לא התאפשר לך להיכנס לפני שמסרת את הדרכון והוא צולם בידי השומר. אבל בעוד שדווקא מבחינה ביטחונית אנו רגועים, החשש שלנו הוא מפני רעידה נוספת שעשויה להתרחש, ואם היא תתרחש כאן, באיסטנבול, המצב יהיה גרוע בהרבה".
הוא אינו מרחיב, אך מתוך דבריו אני לומד שהתחושה שמקיפה בימים אלו את תושבי הפריפריה של טורקיה, שם סבורים התושבים באזור האסון כי המדינה הפקירה אותם ולא דאגה לחיזוק המבנים, אינה מבוססת. "הם טועים", אומר האיש, "המדינה לא הזניחה את הפריפריה. המדינה לא קיימת בכלל. גם כאן, באיסטנבול, נבנים מבנים מבלי שנותנים את הדעת על חיזוקים, על הקפדה על תקנים,
על חיזוק תשתיות. בונים כאן בלי לחשוב מה יקרה אם האדמה תרעד. ואם חלילה מוקד הרעש היה כאן, אין לי ספק שאותם מראות שנראים היום בגזאנטאיפ, היו נראים גם כאן, ובעוצמות כפולות ומכופלות בשל צפיפות האוכלוסייה כאן בעיר".
"אבל לא נורא", הוא אומר באירוניה, "אם הבניין יקרוס עלינו, לפחות יהיו לנו קסדות…"
