מגזין שמואל פרידמן י"ג טבת התשפ"א

יוסי צמח, התינוק הברזילאי שנלקח לאימוץ על ידי משפחה חרדית מהארץ, ואביו המאמץ ר' שאול צמח, מגוללים את הסיפור המדהים בפעם הראשונה. דרמה אנושית מטלטלת.

הוא נולד בתור אנדיאנו פרננדס באחד מפרברי העוני של בֶּלֶם, עיר ברזילאית ליד האמזונס. מיד עם לידתו החליטו הוריו להשאיר אותו בבית-ילדים מקומי ולוותר על גידולו >>> באותו זמן, באשדוד שבארץ ישראל, החליטה משפחת צמח החרדית לאמץ ילד ולהכניסו תחת כנפי השכינה. בגיל ארבעה חודשים הפך אנדיאנו פרננדס ליוסי צמח, וגדל כילד חרדי >>> בגיל שלושים הוא החליט לפתוח במסע חיפושים רווי תהפוכות בעקבות המשפחה שבה נולד, מה שהוביל אותו לרכבת הרים רגשית שהסתיימה בסמטה מוזנחת בברזיל >>> כעת, יוסי ואביו חושפים את סיפורם בראיון שלא ישאיר אתכם אדישים

 

האב המאמץ ר' שאול צמח ובנו יוסי. צילום: איציק בלניצקי

 

פרולוג: הורים במתנה

שניהם יושבים מולי – האב ובנו – ומבטים של אהבה הדדית נתלים להם בעיניים. קשה להאמין שהשניים הם לא באמת אבא ובן ביולוגיים. הכל ביחסים ביניהם נראה כמו יחסים מושלמים של בן ואביו שאוהבים זה את זה אהבת נפש.

צריך להטות אוזן לסיפורם עוצר הנשימה, כדי לעקוב אחר מסע של שתי נשמות שההשגחה העליונה אספה משני קצוות העולם: הבן, יוסי צֶמַח, נולד בקצה השני של הגלובוס, בעולם אחר ושונה לחלוטין – אי שם בשכונת עוני מצחינה ליד האמזונס. מבין אלפי תינוקות באזור ששיוועו ליד אוהבת – הוא נלקח על ידי מי שיהיו הוריו מאמציו, ר' שאול צמח ורעייתו.

הכל החל כאשר בני הזוג צמח, שהבינו כי בדרך הטבע לא יזכו בפרי בטן – החליטו בעצת רבם לנסוע לברזיל. שם, אמרו להם, תוכלו לאמץ ילד, לגיירו, לגדלו ולהכניסו תחת כנפי השכינה. לאחר דרך לא פשוטה ובירוקרטיה בררנית – חזרו ההורים מברזיל כשבחיקם שני תינוקות קטנים.

יוסי, שמגיל ינקות גדל בבית תורני וספוג יראת שמים – לא ידע במשך שנים שום דבר על אודות עברו הרחוק, זה שממנו נלקח בהיותו תינוק. הוא לא הכיר מציאות אחרת מלבד החינוך היהודי שקיבל מהוריו המאמצים.

לפני מספר שנים, בהסכמתם של ההורים המאמצים, החליט יוסי לצאת למסע חייו ולחפש את משפחתו הביולוגית. עכשיו, כשרואים את הבן והאב המאמץ מספרים יחד את הסיפור המשותף – קשה שלא להתפעם. את המפגש הזה ניתן אולי לתאר במילים – אך התחושות הכל-כך לא רגילות – נותרות ספונות בלב פנימה.

הראיון נקבע לימי החנוכה השנה. מנורת החנוכה העומדת בכניסה לבית, הזכירה לנו את המילים 'להודות ולהלל', שנשמעות מהאב והבן שוב ושוב. שניהם מודים על המפגש ששינה לשניהם את החיים.

 

פרק ראשון: תינוק למסירה

בשנת תשמ"ז, באחת משכונות העוני שבעיר הברזילאית בֶּלם, נולד אנדיאנו פרננדס. אימו – שלא היה לה שום אמצעי כלכלי סביר על מנת לגדלו – בחרה להשאיר אותו בבית הילדים. מחזה נפוץ בברזיל: ילדים מבתים קשי יום מושארים לאחר הלידה בבתי-ילדים, ומשם נשלחים לאימוץ ברחבי העולם.

ההורים, שמשאירים את הילדים לגורלם אינם יודעים מה נעשה עם הילד; לרוב הם אף אינם מתעניינים יותר באשר לגורלו של ילדם. אבל גם אם יחפצו לדעת – כמעט אין להם קצה חוט.

סיפורו של אנדיאנו היה שונה מסיפורם של אלפי תינוקות ברזילאיים עם גורל דומה: הוא נלקח לאימוץ על ידי משפחה חרדית מארץ ישראל, והפך ליהודי חרדי.

"ברזיל מאופיינת בשכונות עוני רבות", מספר יוסי במפגש עם 'משפחה', יחד עם אביו המאמץ. "משפחות מעוטות יכולת רבות מעדיפות להשאיר את ילדיהן בבתי הילדים שנפוצים במדינה, כשהם מקווים עבורם לעתיד טוב יותר".

האבא, ר' שאול צמח, מתערב: "חשוב לומר, שבנושא הזה ברזיל נחלקת לשניים: צפון ודרום. בצפון נעשים תהליכי האימוץ בפיקוח הדוק של הרשויות ובהסכמה מלאה של כל הצדדים. מדובר בהליך חוקי ומסודר. בדרום, המצב שונה לחלוטין: שם, תופעות של חטיפות ילדים ומכירתם לכל המרבה במחיר הן עסק משגשג, וילדים רבים נשלחים לאימוץ למטרות רווח. אנחנו, כמובן, עברנו את תהליך האימוץ בצפון ברזיל, בצורה מסודרת, אנושית וחוקית.

"כשאשתי ואני חשבנו לנסוע לברזיל", מספר ר' שאול, "חששנו מאוד. לא היה לנו מושג איך נסתדר, כיצד נעמוד מול משרדי הממשלה בברזיל כשאיננו מבינים אף לא מילה אחת בפורטוגזית – השפה המדוברת בברזיל. ואז התייצב לצידנו הג"ר שאול דולינגר, אשר פנה לאחיו המתגורר בברזיל. האח דאג שיקבלו אותנו בסבר פנים יפות ואף ליווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא הכיר לנו זוג הורים שסיים תהליך אימוץ דומה והיה בדרכו לארץ. אותם הורים קישרו אותנו עם רופאה יהודייה בשם ד"ר קבצניק שהתגוררה בברזיל. היא סייעה לנו מול הרשויות, ואף הובילה אותנו לבתי הילדים".

כשבני הזוג צמח הגיעו לבית הילדים, כדי לקבל את התינוק המיוחל – המתינה להם אחות חמורת סבר. היא הורתה להם לחכות ליד דלת גדולה. לאחר מספר דקות נפתחה הדלת והאחות יצאה, מגלגלת לפניה עגלה רחבה במיוחד. בני הזוג צמח הביטו לתוך העגלה וגילו שהיא מחולקת לחמש עריסות, שבתוכן שוכבים חמישה תינוקות רכים.

הם הביטו בחמשת התינוקות שנמו את שנתם, מחכים ליד גואלת, אינם יודעים שגורלם – לכל חייהם! – מוכרע בדקות אלו ממש.

בני הזוג צמח הנידו בראשם לשלילה. מה שהם ראו בעריסות, לא מצא חן בעיניהם. הם ביקשו מהאחות שתביא עגלה נוספת. האחות סירבה, והודיעה נחרצות: "יש תור ארוך. או שתיקחו תינוק מהעגלה הזו – או שתפנו את המקום. אין לי זמן".

בדיוק באותו רגע גורלי יצא רופא מחדר התינוקות. ר' שאול ניגש אליו כשהוא תוחב לידו כמה שטרות הגונים. הרופא הביט לעבר האחות ובפורטוגזית מתגלגלת הורה לה להוציא מיטה נוספת עבור ה'לקוחות'. שוב חזר המחזה על עצמו: עגלה רחבה נגררת אל המסדרון. בני הזוג הביט פנימה. הם עברו בעיניהם מתינוק לתינוק. בחנו את הפנים השלוות, האומללות-ללא-ידיעה, של התינוקות שלא זכו לרגע אחד של חסד בחייהם הקצרים.

ופתאום, כאילו סיכמו ביניהם מראש – הצביעו ספונטנית לעברו של התינוק האחרון בעגלה, פעוט בן ארבעה חודשים. גם התינוק הביט בהם, עיניו מתחננות כביכול.

מה שקרה באותו רגע – ישנה לשלושה אנשים את החיים לנצח – – –

 

פרק שני: מעקב צמוד

האחות הברזילאית תפסה את התינוק, עטפה אותו בשמיכה דקיקה ומסרה אותו לידיהם של בני הזוג צמח.

"אשתי ואני לקחנו אותו בידינו", נזכר ר' שאול בהתרגשות, ומיד חשתי יחד עם רעייתי שאנחנו מעוניינים לגדל אותו ולהפוך אותו לבננו. לאחר שבוע נוסף בברזיל", מוסיף ר' שאול, "הגענו למסקנה שיהיה יותר טוב לו יהיה לילדנו החדש אחות נוספת לגדול לצידה. צוות בית הילדים, אשר הספיק להכיר את הזוג המסור, שמח להפקיד בידיהם תינוקת נוספת".

הליך האימוץ דורש שהייה של חודש בברזיל. בזמן הזה עליהם להוכיח כי הם כשירים לגדל ילד ולשמש לו כהורים ראויים. בכל הזמן הזה – הדרכונים של ההורים המאמצים מושארים כפיקדון אצל מנהל בית הילדים, לבל יברחו עם התינוק. השופטת שטיפלה בתיק האימוץ – שלווה משפטית על ידי עורכי דין מקומיים – גבתה עדויות ממכריהם הגרים בארץ, במטרה לוודא כי הם בעלי מקור פרנסה מסודר ובית חם לגדל בו את הילד בתנאים נאותים. כמו כן, בכל אותו הזמן עקבו רשויות הרווחה המקומיות אחרי בני הזוג והתחקו אחר אורח חייהם, כדי לוודא את התאמתם לאמץ. הזוג צמח שכר דירה בברזיל והתכונן לשהייה בת מספר שבועות הרחק מהבית.

הם עברו את המבחן בהצלחה. לכאורה.

"כשהגיע הזמן שלנו לחזור לארץ", מספר שאול, "סירבו להחזיר לנו את הדרכונים. ניסינו להבין מה הבעיה – הרי עמדנו בכל המבדקים בהצלחה יתרה – ואז התברר לנו ששני זוגות ישראליים החזירו באותם ימים שני ילדים שנלקחו על ידם לאימוץ, לאחר שהתברר להם שהילדים סובלים מבעיות בריאותיות.

"הפקיד אמר לנו, שבעקבות המקרים האלה – הוא לא נותן אמון במאמצים מהארץ. הוא הורה לנו להמתין בברזיל לזמן בלתי מוגבל. כמובן שלא היינו ערוכים לכך. האזור שבו שהינו הוא לא תיירותי, ובשונה מהיום כמעט ולא היו שם יהודים. הרב ישראל זגורי, שליח הרבי מליובאוויטש המפעיל את בית חב"ד המקומי – היה אז היהודי היחיד שהכרנו באזור. הוא ליווה אותנו בשעות הקשות וסייע לנו להתמודד מול הבירוקרטיה הברזילאית.

"לאחר מספר שבועות, בסיוע קשרים שהפעיל אחיו של הרב דולינגר – קיבלנו את הדרכונים בחזרה ויכולנו לשוב ארצה כששני התינוקות בחיקנו".

מסע חוצה יבשות: קברניט המטוס בברזיל עם יוסי עם הגעתו ארצו

 

פרק שלישי: הסוד נחשף

את החזרה לארץ עם שני התינוקות – מתארים בני הזוג כ"ימים של שמחה והתרגשות עצומים".

"ערכנו ליוסי ברית מילה כדת וכדין, כאשר הגאון רבי מאיר ברנדסדורפר זצ"ל, מבית הדין של ה'עדה החרדית' בירושלים, שימש כמוהל והכניס את יוסי בבריתו של אברהם אבינו". הסעודה נערכה בהתרגשות גדולה.

כשהגיע יוסי לגיל שלוש – עלו ההורים הנרגשים עם בנם לירושלים, לבית המוהל והפוסק הגר"מ ברנדסדורפר זצ"ל. יוסי מצביע על תמונה שבה נראה הפוסק הירושלמי מחזיק בידו ספר 'המסורת' מרוח בדבש ומלמד את יוסי את אותיות האל"ף בי"ת. יוסי נצפה בתמונה כשהוא מלקק את הדבש בתמימות ילדותית.

"הרב ברנדסדורפר זצ"ל", מספר יוסי, "ליווה אותי לכל אורך שנות ילדותי ונערותי. הייתי בן בית אצלו. בכל חג היינו נוסעים אליו לירושלים, לביקור חג. עם השנים, כשהייתי מגיע לירושלים – הייתי נכנס לביתו, מבקש ברכה ומתייעץ. הייתי בן בית שם".

כשאנחנו מדברים עם יוסי על ילדותו – הוא מתאר ילדות יפה ומאושרת. הערכתו הרבה להוריו-מאמציו ניכרת בכל משפט. בני הזוג צמח לא חסכו מילדיהם דבר, והם אהבו תמכו ועודדו לכל אורך הדרך.

מתי סיפרתם ליוסי על מוצאו האמיתי?

"היה חשוב לנו שהמידע הזה לא יגיע בהפתעה", משיב ר' שאול. "יצאנו מנקודת הנחה, שבמוקדם או במאוחר – המידע הזה יגיע לידיעתו. הרי כשהגענו לארץ – כל השכנים באו לראות את התינוקות החדשים שהובאו מחו"ל והסיפור היה לשיחת היום באזור מגורינו. קשה לשמור את זה כ'סוד'. התייעצנו כמובן רבות, והחלטנו לשתף אותם. כשהם היו ילדים סיפרנו להם רק על האימוץ, בקווים כלליים. כלומר, שהם נולדו במדינה אחרת, להורים אחרים, ואנחנו הפכנו להורים שלהם. על המקום מהם הגיעו – טרם הגיע הזמן לספר".

יוסי נזכר בימי ילדותו: "באחד הימים, כשהייתי בכיתה א' בחיידר, חזרתי הביתה כשאני מאושר ושמח. להפתעתי הבחנתי בהורים שלי יושבים בסלון כשהשולחן שלפניהם עמוס בממתקים. הם ביקשו ממני ומאחותי לשבת ליד השולחן, כי הם רוצים לספר לנו משהו חשוב. זה היה הרגע שבו אבא ואמא סיפרו לנו באופן כללי על האימוץ. כמובן, שהדברים ששמענו היו חסרי משמעות עבורנו ומלבד כמה שאלות ששאלנו בתום ילדותי – לא הבנו דבר".

למחרת שיתף יוסי את חבריו במידע המוזר ששמע. הוא לא ציפה לחיצי הלעג שיופנו כנגדו. לגודל הצער, החל יוסי לחוות מסכת של השפלות והצקות שהיו מנת חלקו, כמעט מדי יום. כדרכם של ילדים – עם הזמן הם שכחו וחזרו לעניינם, אך לא אחת היה חבר שהיה נזכר בפרט החריג הזה בחייו של יוסי, והיה מעורר את המציק התורן. כשיוסי מספר על כך – עווית של כאב ניכרת על פניו.

 

פרק רביעי: החלטה גורלית

מסיבת בר המצווה של יוסי נחגגה ברוב פאר והדר, בשנת תש"ס. לפי ההלכה, היום הזה הוא הקריטי והמשמעותי ביותר לעתידו של ילד שגויר בקטנותו. זה השלב שבו נתונה בידו הבחירה לחרוץ את עתידו – האם ברצונו להיות יהודי או שמא ירצה לחזור לארצו ולמולדתו (כך נפסק ב'שולחן ערוך' יורה דעה, סימן רס"ח סעיף ז': "בין קטן שגיירו אביו, בין שגיירוהו בית דין – יכול למחות משיגדיל. ואין דינו כישראל מומר, אלא כעובד כוכבים").

"היה מתח גדול. היינו נרגשים מאוד. קשה לתאר זאת במילים", מתאר ר' שאול את רגעי ההכנה להצהרה של יוסי – האם ברצונו להמשיך בעם היהודי, או שמא, חלילה, בדעתו לפקפק ולחזור לנכריותו.

כשאנחנו שואלים את יוסי על הרגעים הללו – הוא מספר בחיוך: "הגאון רבי מאיר ברנדסדורפר ניגש אלי לפני סעודת בר המצווה ושאל אותי בנוכחות שני עדים אם אני רוצה להישאר בעם היהודי, ואם כן – האם אני מקבל עלי עול תורה ומצוות ברמ"ח איבריי ושס"ה גידיי.

"האמת היא", אומר יוסי בגילוי לב, "שהרגשתי נבוך ומעט פגוע… מאז שאני זוכר את עצמי – גדלתי בבית חרדי לחלוטין, עם חינוך תורני מלא. אני לומד בתלמוד תורה ולא מכיר שום מציאות אחרת. ופתאום שואלים אותי האם אני רוצה להישאר יהודי… אך בסייעתא דשמיא הבנתי מהר מאוד שאין לי מה להיפגע, ועניתי כמובן על השאלות בחיוב. כשסיימו עם השאלות – אחזה בי התרגשות גדולה. הרגשתי שנולדתי מחדש. הנה, עכשיו זה אמיתי. אני יהודי לכל דבר ועניין. אחראי למעשיי.

"לאחר בר המצווה לקחו אותי לגדולי ישראל, בהם מרנן הגראמ"מ שך והגראי"ל שטיינמן זצ"ל. כשנכנסתי לרב שך", הוא נזכר, "הוא כבר היה זקן מופלג, ממש בסוף ימיו, וסיפרו לו שיש כאן גֵר. הוא הרים את עיניו, הסתכל עלי ובירך אותי שכל מה שאני מתעסק בו בדברי קדושה – יצליח".

בלילות היה יוסי מדמיין את עצמו במציאות אחרת: בברזיל שמעולם לא ראה, בבית ברזילאי רחוק כל כך מכל מה שהוא מכיר כיום, במחיצת הורים שהוא אפילו לא יודע לדמיין איך הם נראים…

****

כשהגיע לגיל שמונה עשרה נתן לו אביו שתי מעטפות גדולות. "באחת", הסביר לו אביו, "מונח תיק האימוץ שלך – למקרה שתרצה לפגוש את משפחתך הביולוגית. במעטפה השנייה", המשיך האב, "יש סכום כסף שיספיק עבורך למסע חיפושים בברזיל, אם תחפוץ בכך".

"תמיד אמרתי לבן ולבת", מוסיף ר' שאול, "שברגע שהם יהיו מעוניינים לנסוע לברזיל כדי לפגוש את הוריהם – אני כמובן אעזור להם ואסע עימם. חיכיתי שזה יגיע מהם, על אף שעניין גם אותי לפגוש את ההורים הביולוגים שלהם".

יוסי לא מיהר לפתוח את המעטפה. הוא הטמין את שתי המעטפות עמוק במגירת חדרו. הוא לא היה מעוניין לדעת מה מחכה לו מעבר לעולם שבו הורגל ושבו הוא מרגיש מאושר. מי יודע מה מצפה לו במעטפה הגדולה: איזו תיבת פנדורה מחכה שם. מבחינתו, הוא גדל כיהודי וחיטוט כזה הוא מיותר לחלוטין. טוב לו. למה לו לחפש הרפתקאות?

כך חלפו להן השנים, כשיוסי נמנע לנבור בעברו הלוט בערפל. "מדי פעם", הוא מספר ל'משפחה', "הייתי שומע על ילד כזה או אחר שהובא מברזיל וגדל כיהודי. התעניינתי קצת, והמשכתי הלאה. לא חקרתי יותר מדי. בשלב זה זכיתי להקים בית נאמן בישראל, כשאני בונה את ביתי בנחת, לא משקיע במחשבות על העבר הרחוק והלא מוכר שלי".

אחותו המאומצת של יוסי העדיפה שלא לפתוח את נושא האימוץ. אף היא בנתה בית חרדי ומגדלת את ילדיה בדרך התורה, בסייעתא דשמיא.

 

פרק חמישי: התיק נפתח

המהפך הגיע בסוף העשור השלישי לחייו. כשהוא נושק לגיל שלושים, סיפר לו חבר על קבוצה של כמה אנשים בני גילו שהובאו אף הם מברזיל לאימוץ בארץ, והם שומרים על קשר ביניהם. כאן ניצתה סקרנותו של יוסי, והוא יצר קשר עם אחד החברים. הוא הזמין אותו להיפגש עם חברי הקבוצה, לשמוע ולהשמיע.

"כשהגעתי למפגש", הוא מתאר, "נדהמתי לחלוטין. הרגשה מוזרה אפפה אותי. לא האמנתי שיש עוד צעירים כמוני. במפגש הם העבירו חוויות מהחיפושים אחר בני משפחותיהם, כשהם מדברים על נסיעה לברזיל שאולי תקרב אותם אל היעד".

יוסי חזר לביתו שקוע במחשבות. הוא החליט לפתוח את תיק האימוץ, וגמר אומר לחבור אל הקבוצה המחפשת את המשפחות האבודות.

איך קיבלתם את ההחלטה? שאלנו את ר' שאול.

"לא אסתיר, כי אלה רגעים מרגשים וכואבים", אומר ר' שאול. "מצד אחד, אנחנו אלה שעודדנו את יוסי לעשות זאת במידה וירצה בכך. מצד שני, ברור שהמשמעות היא פתיחת הפצעים מחדש וחיטוט במקומות צורבים".

בשנת תשע"ז, לאחר דיונים ותכנונים רבים – נסעה הקבוצה לברזיל כשיוסי בן השלושים חלק ממנה.

"על אף שנסענו כולם ביחד, הרגשתי מנותק", מספר יוסי. "הרגשות היכו בי כל כך חזק! חששתי מפני הבאות, ורציתי בעיקר להיות עם עצמי. שאלות רבות הציפו אותי: מי הם הוריי?

"כיצד הם נראים?

"האם הם עדיין בחיים?

"ולמען השם, מאיזו סיבה הם החליטו לא לגדל אותי?"

****

עבור כמה מחבריו לטיסת השורשים המשפחתית – המסע המפרך, המהווה רכבת הרים רגשית – הגיע לסיומו בצורות שונות וקוטביות: מי בסיפוק ובסימון 'וי' על המפגש שמאחוריהם, מי באכזבה, ומי ברגשות מעורבים. בעוד שישנם שמצאו את הוריהם או את אחיהם ששמחו לפגוש אותם – לחלק מהם נכונה הפתעה מאכזבת: כשהגיעו לבית הוריהם מולידיהם כשהם אחוזי התרגשות – הם נתקלו ביחס מנוכר. ההורים המולידים אמרו 'שלום', התנצלו בנימוס על ששלחו אותם לאימוץ, אך בד בבד הבהירו שהם אינם מעוניינים להכיר ולשמור על קשר.

איך הלב מתמודד עם רכבת הרים רגשית והפכפכה שכזו? 

"תראה", הוא אומר, "רוב המקרים שבהם הורים אינם רוצים להכיר את ילדיהם – קורים בדרום ברזיל. כמו שאבא שלי תיאר קודם, שם נפוצים המקרים של מכירת ילדים תמורת כסף. הכל ממוסחר. גם הילדים המחפשים מודעים לכך, ולכן חמישים אחוזים מהרצון שלהם לאתר את הוריהם – אינם כנים. בסתר ליבם הם לא באמת רוצים להיפגש, בטח לא להתחבר ולהתקשר. יש שם גם המון כעס. בחמישים אחוז הנותרים הם לוקחים את הסיכון שמא הוריהם לא ירצו לראות אותם. כך, בציפיות נמוכות ובתחושות מעורבות – הם מוכנים לאפשרות הזאת ולכך האכזבה אינה כל כך גדולה".

יוסי, כמו חבריו, ניסה לגשש גם הוא, בעקבות קצה החוט שהיה בידו, כיצד יוכל לפגוש את הוריו. אחד מחבריו קישר אותו עם עורכת-דין ברזילאית בשם לינדבלה ברבוסה מאטוס, העוסקת בפעילות חברתית לאחר שיצאה לגמלאות. הפרקליטה פעילה רבות במאבק נגד השחיתות שפשתה בחברה הברזילאית ובשלטון המקומי, והיא מקדישה כיום את חייה כדי לסייע לאנשים שנעשה להם עוול.

יוסי פגש אותה וביקש את עזרתה באיתורם של הוריו. כששמעה את הסיפור – היא הסבירה לו שמדובר בתיק מורכב. "כשתגיע חזרה לארץ", אמרה, "תשלח את כל החומר שיש לך בתיק האימוץ, ונתחיל לעבוד".

למה זה כל כך מסובך? הרי היה בידיך תיק אימוץ מפורט.

"אכן יש קצה חוט – אבל הוא אפסי", אומר יוסי בחיוך עגום. "ברזיל היא מדינה גדולה ולא כולה מפותחת, ובאותן שנים של הילדות שלי – הכל תועד בניירת בלבד, לא בצורה ממוחשבת, ודברים יכלו להיעלם בנקל. לעיתים שמרו את תיעוד האימוץ בארכיון, ולפעמים, כשהפקיד התעצל – הוא העדיף להשליך את הדפים לפח. זה כמו לחפש מחט בערמת שחת".

ר' שאול, האב, מוסיף: "כשהיינו בבית-הילדים – שאלנו פרטים רבים על אודות האם היולדת. עשינו זאת מתוך מטרה שבבוא היום יהיו בידיו של יוסי סימנים ברורים שיאפשרו לו לאתר את הוריו אם ירצה בכך. ואכן, בזכות סימנים אלו הוא אכן מצא לבסוף את הוריו הביולוגיים. אבל כמו שיוסי ציין – לאורך הדרך התברר שאלו לא סימנים קלים".

מיד כשחזר לארץ, יוסי שלח את מסמכי תיק האימוץ לפרקליטה הברזילאית. הובהר לו מראש, כי חיפוש שכזה עלול לקחת זמן רב ויש להתאזר בסבלנות רבה. לכן, הוא הדחיק את הנושא מליבו וחזר בינתיים לשגרת חייו.

 

פרק שישי: שיחה בהפתעה

חודש לאחר מכן, בחול המועד פסח, שוב נפגשה חבורת המאומצים מברזיל, כשכל אחד משתף את חבריו בפרטים נוספים שאליהם התוודע במהלך החודש שחלף. כמובן שהנושא שאותו ניסה יוסי צמח להדחיק מהתודעה – צף ועלה במהלך המפגש.

"המפגש בין החברים התקיים בחיפה", הוא מספר. "בדרך חזור, אני נוסע כולי שקוע בהרהורים על הגילוי שאולי יבוא. ואז, כמו בתזמון מושלם, אני מקבל שיחה ממספר לא מזוהה. אני מרים את הטלפון, ושומע בליל של קולות בשפה הפורטוגזית. כמובן שלא הבנתי מילה. ניסיתי לדבר, לומר משהו, אך היה חוסר תקשורת מוחלט. ניתקתי את הטלפון, כשאני אומר לעצמי: כשאגיע הביתה אתקשר ואנסה להבין מה רצה הדובר האלמוני".

לפתע עלה רעיון במוחו. הוא עלה על הכביש המוביל ליבנה, שם התגורר חברו שידע היטב את השפה הפורטוגזית. אולי, חשב, הוא יוכל לתרגם עבורו. בדיוק כשהגיע לבית החבר – הטלפון צלצל שוב. על הצג הופיע אותו מספר שריצד קודם לכן על הצג – – –

יוסי הגיש לחברו את הטלפון, עוקב אחרי הבעות פניו. עיניו של ידידו היו נעוצות בו. מבט של הפתעה היה נסוך על פניו. "זו עורכת הדין, ברבוסה מאטוס, מברזיל", אמר לו החבר, "היא נמצאת בבית הוריך".

התברר, כי במשך חודש שלם התרוצצה הפרקליטה המתנדבת בין הסמטאות של שכונת העוני בבלם שבו אמורים להתגורר הוריו של יוסי. במסמכים ששלח כתוב שהוריו מתגוררים בשכונה האמורה, אולם לאחר שלושה עשורים – רוב הפרטים הללו הופכים ללא רלוונטיים. הרישום בשכונות הללו אינו מסודר, המשפחות נודדות בדרך כלל מבית לבית בתדירות גבוהה, והסיכוי לאתר אנשים לפי מקום מגורים – כמעט שואף לאפס.

הפרקליטה לא התעצלה, והלכה לכתובת שהופיעה אצלה. הדיירים ענו בנימוס שמזה זמן רב המשפחה המבוקשת אינה מתגוררת כאן, כצפוי, ואולי כדאי לנסות ברחובות הסמוכים. היא לא נסוגה: עברה בית-בית כשהיא מבררת פרטים על המשפחה המבוקשת. במשך חודש תמים שלחו אותה מכתובת לכתובת – עד שסוף סוף הגיעה לבית הנכון.

היא פגשה את אימו של יוסי צמח!

כשבעלת הבית שמעה את רצונה של האורחת – היא כמעט והתעלפה מהתרגשות. האם התחננה בפניה כי תתקשר לבנה עכשיו. היא חייבת לשמוע אותו ולדבר עימו. עורכת הדין הייתה מתונה יותר: היא חקרה אותה על ההשתלשלות שהובילה לאימוץ. לאחר שתשובותיה של בעלת הבית הניחו את דעתה ותאמו בדיוק לפרטים הרשומים בתיק האימוץ – היא ניאותה להתקשר.

וכך נרקמה לה שיחה מוזרה בין אישה ברזילאית משכונת עוני בבֶּלֶם – לבן הביולוגי שלה, לאחר שבמשך שלושים שנה מעולם לא ראו ולא שמעו זו את זה. האמא הנרגשת מיהרה להנציח תמונה משפחתית של עצמה ושל ילדיה הנותרים, ולשלוח לבנה האבוד. "אני מסתכל בתמונה, ואני רואה שלושה בנים ושלוש בנות", מספר יוסי. "אני מזהה שהאישה המבוגרת שעומדת בתווך – כלומר אמא שלי – דומה לי מאוד! פניה היו שטופות דמע".

****

כשיוסי משחזר את הרגעים הדרמטיים הללו – הוא נרגש מאוד. הטלפון שהגיע בהפתעה תפס אותו לא מוכן. הוא לא ידע את נפשו. ההתרגשות הגדולה ניכרת בכל מילה שלו. קשה להישאר אדישים כששומעים מפיו את סיפור חייו המרתק.

"השיחה הזאת שינתה לי את החיים", הוא חוזר ואומר שוב ושוב כשהרגש עדיין ניכר בקולו.

לרגע השתעשע יוסי במחשבה לפיה מיד לאחר הפסח הוא ייסע לפגוש את משפחתו הביולוגית. בפועל, נדרשה לו שנה שלמה כדי לאזור אומץ ולנסוע לראות את משפחתו.

כשאני מבקש ממנו לשתף אותנו ברגשות הללו אותם חש באותו רגע – הוא שותק, בורר את מילותיו, ואז אומר: "כאילו הודיעו לי הרגע שזכיתי בלוטו".

ושוב הוא שותק.

"בסוף השיחה הם ביקשו שאבוא לבקר אותם, אבל הרגשתי שאני עדיין לא מסוגל לנסוע. בנוסף, כיצד אוכל לפגוש אותם מבלי שאני יודע את השפה הפורטוגזית? בלתי אפשרי להגיע למפגש כל כך טעון מבלי להבין אחד את השני. כיצד אוכל לשוחח ולהוציא רגשות? רציתי לשאול: למה מסרת אותי לאימוץ? מה חשבת באותו רגע? מה חשבת בהמשך? מתי יצא לך להיזכר בי? ועוד מיליון שאלות" – – –

 

פרק שביעי: הדרך לפגישה

מיד לאחר פסח כבר ישב יוסי צמח מול מורה שהחל ללמד אותו את השפה הפורטוגזית. במשך שנה תמימה הוא שקד על לימוד השפה יום אחר יום – כשהוא מתאמץ לדבר בשפה הפורטוגזית באופן קולח. לאחר שנה הוא הרגיש די בשל למפגש. בשנת תשע"ח, בגיל 31, הוא המריא לברזיל עם כמה מחבריו שנסעו אף הם לפגוש את משפחותיהם.

באותו זמן, כבר היה יוסי בקשר הדוק עם משפחתו הביולוגית. התברר לו שיש לו שלושה אחים, שלוש אחיות וכמה אחיינים. הוא מתכתב איתם רבות. בהתכתבויות, שבה והסבירה אימו הביולוגית כי עשתה את הצעד מחוסר ברירה וליבה היה כבד מאוד. היא הביעה את רצונה לפגוש גם את האם המאמצת, ולשמוע ממנה כיצד טיפלה בבנה כשעוד היה קטן, ואיך היא חוותה איתו את רגעי הקושי ורגעי השמחה.

כששמעה משפחת פרננדס שיוסי מתכונן להגיע לברזיל – בני המשפחה רצו לקבל את פניו בשדה התעופה. "סירבתי", הוא מספר. "רציתי להגיע לברזיל עם עצמי, להירגע קודם, להתכונן, ואז להגיע אליהם כשאני מיושב בדעתי".

מי שקיבל את פניו בשדה התעופה היה שליח חב"ד בבלם, הרב ישראל זגורי. "כמה אירוני", חשבתי לעצמי כשהבחנתי ברב זגורי, "הוא ליווה את הוריי לפני יותר משלושים שנה כדי להוציא אותי מברזיל – ועכשיו הוא מקבל את פני כדי להכניס אותי לברזיל, לעזור לי לפגוש את משפחתי הביולוגית…

"את הטיול לברזיל חילקתי לשלושה חלקים", הוא מסביר. "בשבוע הראשון התאקלמנו. טיילתי עם חבריי שהגיעו איתי, להכיר, להריח ולחוש את המקום. בשבוע השני – התפצלו חבריי כל אחד למקומו, לפגוש את משפחתו. אני רציתי להיות עם עצמי עוד קצת, ודחיתי את הפגישה בשבוע נוסף. בשבוע השלישי הרגשתי שהגיע הזמן לפגוש אותם.

"במשך כל הזמן הזה הסתובבתי בברזיל כשאני מנסה לדמיין את עצמי כאחד המקומיים – מה שהייתי אמור להיות אלמלא גלגלה אותי ההשגחה העליונה למשפחת צמח הנפלאה מהארץ… אבל לא הצלחתי כל כך במשימה: הרגשתי מנותק ולא מקורקע. לא מצאתי את עצמי.

"בוקר אחד יצאתי לבית כנסת לתפילת שחרית, כשאני מתלווה לרב זגורי", נזכר יוסי. "ואז, שמעתי צרור יריות. הספקתי להבחין באופנוע נמלט ובאדם שנפגע באמצע הכביש. כחובש בהכשרתי (יוסי מתנדב כחובש במגן דוד אדום – ש"פ) – האינסטינקט שלי היה לרוץ ולסייע לפצוע, וכך אכן עשיתי. אבל הרב זגורי תפס בידי בחוזקה ומנע ממני להתקדם. 'מה אתה עושה?' שאלתי בפליאה, מתבונן על הפצוע ששותת דם באמצע הכביש. 'תמשיך ללכת רגיל', הוא ענה. 'תתעלם. אלא אם כן אתה רוצה להסתבך. יקשרו אותך לאירוע. כאן אלו מעשים שבכל יום'.

"לפתע חדרה ההכרה לראשי, אם הקב"ה לא היה בוחר בי שייקחו אותי מכאן – להיכן הייתי מגיע היום? אולי הייתי גם אני אחד משני המעורבים בתקרית כזו – או זה שיורה, או זה שנורה… בשכונה כמו זו שהייתי אמור לגדול בה – עתיד מזהיר לא היה צפוי לי…

"במהלך שיטוטיי בעיר ראיתי משפחות שלמות עטות על פחי אשפה ואוכלות את אשר הן מוצאות בין ערמות הזבל. הביוב זורם ברחובות. מים לא זורמים בבתים מלבד חמש שעות ביום. אני פשוט מתרגש מחדש בכל יום כשאני אומר בברכת התורה 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו'. עבורי, יש לכך משמעות נוספת ויקרה".

יוסי מצביע על תמונה בה נראה זוג מבוגר. "האישה בתמונה", הוא מספר, "היא הרופאה שאותה גם פגשתי בברזיל. היא הייתה הרופאה שלי בבית הילדים, כפי שסיפר אבי". כשהרופאה ובעלה שמעו שהגעתי – הם הצמידו לי רכב עם נהג שייקח אותי לכל מקום שאצטרך. לא היה מדובר בנוחות גרידא; מדובר במקום מאוד לא סימפתי וכדאי לדעת היכן הולכים ולקבל ליווי בטוח. מסיבה זאת, אגב, החלפתי את בגדיי לבגדים מקומיים – כדי לא למשוך תשומת לב".

 

פרק שמיני: איחוד מרגש

'שער הכניסה לאמזונס' – נכתב בעלון פרסומי המנחה את התייר המבקש לבקר בבֶּלֶם הברזילאית.

אבל המראה שנגלה ליוסי צמח כשהגיע לעיר הולדתו – היה רחוק מלהיות תיירותי. בתי הפח העלובים שסבבו אותו היוו ניגוד משווע למגדלים שהגיחו מעבר לאופק. הם סימנו קוטביות בין שני עולמות קרובים ושונים כל כך. בין הטבע הטרופי שסביב, למציאות המרופשת במקום.

הרוח הטרופית מהיער נשאה איתה צחנה איומה של ביוב ורפש. אלמלא נשלף מכאן בהשגחה מופלאה – הוא היה אמור להיות חלק בלתי נפרד מהנוף העלוב הזה. אבל לא. הוא יהודי שומר תורה ומצוות שגדל בבית תורני, הרחק מהאמזונס.

"תודה לך השם", נפלטו המילים מפיו, "שבחרת בי מתוך האלפים שמסתובבים כאן".

****

"זה היה יום שישי", מתאר יוסי, "רציתי לפגוש את המשפחה דווקא באותו מקום שבו ההורים שלי הצטלמו איתי לאחר שלקחו אותי כתינוק". אל הפגישה הגיעה כל המשפחה. כשראתה האם את בנה – היא פרצה בבכי. בעקבותיה, גם ששת האחים התייפחו ללא הפוגה.

כשיוסי צמח מספר לנו על כך – הוא שוב מתרגש. הוא מראה לנו תמונות מהרגעים המרגשים שהונצחו במצלמה. "אין לי מה לומר", אומר לנו יוסי, "פשוט תסתכל ותבין". ואכן, הרגעים קשים לתיאור.

לאחר שהצדדים נרגעו – עטו עליהם כלי תקשורת מקומיים שהוזעקו על ידי עורכת הדין ש'שידכה' בין הצדדים. המצלמות החלו לתקתק, וכתבים מקומיים החלו להמטיר שאלות. למחרת הופיעה תמונתו של יוסי צמח מרוחה על עמודי השער של העיתונות המקומית.

"האמת, הם רצו שראשית המפגש תהיה מתוקשרת", הוא נזכר. "אבל לא הסכמתי לכך. אלו רגעים יותר מדי פרטיים עבורי".

שבוע וחצי נותרו ליוסי לשהות בברזיל. משפחתו לא ויתרה, ובכל יום היה יוצא לטייל עמהם. "ההרגשה היא נוראית", הוא מנסה לתאר. "אתה מגיע למקום שבו נולדת, ואתה בעצם לא יודע עליו דבר. זה פשוט מתסכל.

"כשבאתי לבית המשפחה", חוזר צמח לרגעים שאחרי הפגישה, "הם קיבלו אותי בסבר פנים יפות ואף ביקשו שאשאר לתקופה ארוכה יותר. הם שאלו אותי שוב ושוב אם אני לא כועס על אמא. השבתי שלא, כשבליבי אני מודה לה על שמבלי לדעת על כך בכלל – היא גזרה את גורלי לגדול בתור יהודי ושומר תורה ומצוות.

"כשהבאתי להם מתנות – אותן קניתי בארץ – הם היו מופתעים לחלוטין. קניתי להם דברים שבארץ הם פשוטים ונפוצים, אבל שם הם בגדר חלום של עשירים. בכל פעם שבה נכנסתי לחצר שלהם – כולם זזו הצידה ביראת כבוד… בבית הם רצו לכבד אותי בדברי מאכל. הסברתי להם שאני יהודי אורתודוקסי ואני אוכל כשר בלבד. 'מה הבעיה?' הם אמרו, 'נברך את האוכל'…

"גם למים שהגישו לי לשתות – נאלצתי לסרב, חברי הזהירו אותי לבל אעז לשתות מים מהברז, מחשש למלריה. אמנם, כחלק מההכנות לנסיעה התחסנתי נגד מלריה, אך עדיין הוזהרתי כי עלי להיזהר לשתות מים מבקבוק סגור בלבד. לבסוף הם כיבדו אותי בבירה שמצאו בבית.

"כשהסתיים הבקבוק, בני המשפחה התביישו לומר שלא נותר שום דבר מאכל בבית. בסוף, מי שהתגלתה כאחותי – אזרה אומץ והסבירה לי כשהיא מתנצלת שנגמרו הבירות. בהיסח הדעת הוצאתי שטר של חמישים ריאל ונתתי לה, כשאני מבקש ממנה ללכת לקנות דברי מזון. היא הביטה בי באושר מהול בתדהמה. העוני שם כל כך גדול, שעיניה יצאו מחוריהן כשהיא ראתה את השטר. דקה ארוכה היא עמדה על מקומה מבלי לזוז…

"גם כשהלכתי עם אחי הקטן והצעתי לו שאקנה עבורו משחק – הוא סירב. הוא רק הצביע על הפיצרייה הסמוכה. 'יותר יעזור לי', הוא אמר בטבעיות, 'שמחר לא אהיה רעב'.

"רציתי לקנות להם מוצרי מזון, לעזור להם, אך כיוון שידעתי שהם שומרים על כבודם ולא רוצים להרגיש מושפלים מולי – לא העזתי להציע עזרה. בסוף מצאתי פתרון: ביקשתי מאימי שתבוא איתי ותראה לי כיצד נראית המכולת המקומית. כשנכנסתי, לקחתי עגלה גדולה וביקשתי ממנה לשים מוצרים שהיא צריכה. היא הניחה כמה מוצרים, כשהיא אינה מבינה מדוע לקחתי עגלה גדולה כל כך. כשראיתי כיצד הדברים מתגלגלים – הורדתי מהמדף מארז גדול של סוכר ולאחר מכן מארז גדול של קמח והנחתי בעגלה. היא הסתכלה עלי במבט מוזר ולא מבין. מארזים כאלה הם מחוץ לעולם המושגים שלה… 'לא יהיה מקום לשאר הדברים', היא אמרה. הצבעתי על עגלה נוספת"…

 

אפילוג: בחזרה למציאות

"זהו. הגיע הזמן להיפרד ממשפחתי הביולוגית – ולשוב לארץ, למקום האמיתי שלי, למשפחה המציאותית שלי. הפרדה הייתה מלווה ברגשות מעורבים.

"הרגשתי שאני חי בשני עולמות", אומר יוסי. "בני המשפחה ליוו אותי לשדה התעופה בבכיות, כשאחי הקטן אוחז בידי ומבקש ממני בדמעות להישאר. נפרדנו, אך אנחנו שומרים על קשר, כשהם משתפים אותי בחייהם באופן רציף.

"כשחזרתי מהמסע הזה", יוסי מסיים בחיוך, "למדתי להעריך את חיי יותר מתמיד. רק כשהגעתי לשם הבנתי כמה השם ריחם עלי כשלקח אותי משם. אני לא מסיים להודות על המשפחה הנפלאה שבה זכיתי לגדול, וגם על המשפחה שזכיתי להקים.

"בנוסף, העוני הנורא שאותו ראיתי מקרוב למעלה משבוע, לימד אותי דבר או שניים על השפע הגדול שהקדוש ברוך הוא מעניק לנו כבריותיו, וכיהודים".

"להודות ולהלל", אומרים האב והבן יחדיו, ושוב נתלית בחדר הערצה הדדית שאין לה סוף – – –

 

מתוך הלב של יוסי

לפני שאנו נפרדים, משתף אותנו יוסי בסיפור מחריד, דרכו הוא מבקש להעביר מסר חשוב.

"לפני שלוש שנים הלכתי ברחוב, סמוך למקום מגוריי. לפתע, קורא לי אדם לא מוכר בשמי כשהוא מתקרב אלי. הוא שאל אותי אם אני הוא יוסי צמח. הנהנתי בחיוב. ואז זיהיתי אותו. זה היה אחד הילדים שלמד איתי ונהג להציק לי רבות בחיידר. הצקותיו החוזרות ונשנות גרמו לי צער נורא שהשפיע עלי רבות.

"תשמע", הוא אומר לי בלא גינונים מיותרים, "אני נשוי עשר שנים ולא זכיתי להיפקד בילדים. כיוון שכלו כל הקיצין – הלכתי אל מרן הגר"ח קניבסקי, לשאול אותו את אשר עלי לעשות, והוא אמר לי: 'אתה פגעת מאוד במישהו', הוא אמר לי, 'אתה צריך לבקש ממנו סליחה'.

"האיש סיפר לי, כי דברי הרב החרידו אותו, ומיד עלו בזיכרונו העיניים הדומעות שלי כילד שנפגע מהאמירות הקשות שהוטחו לעברו. 'כשיצאתי מביתו של הגר"ח התחלתי מיד לחפש אותך. כבר תקופה ארוכה שאני מחפש אותך, הפכתי את העולם, ורק עכשיו גיליתי שאתה גר כאן'.

"הוא שתק לרגע ואז, בקול שבור, הוא ביקש את סליחתי. כמובן שסלחתי, הרי היינו ילדים ואין לי שום טינה וכעס כלפיו".

את ההמשך, אתם בטח מדמיינים לבד: "אחרי שנה הוא התקשר וסיפר לי שנולד לו בן" – – –

"לא משנה מי עומד לפניך", אומר צמח כשהוא מלווה אותנו אל הדלת, מלווה במבט אוהב של אביו המאמץ; "זה גם לא משנה כיצד הוא נראה ומה הוא עושה – לעולם אל תלעג לאף אדם. לעולם אינך יודע למה אתה עלול לגרום לו ולעצמך, בזה ובבא".

רשמנו.