רפאל וואהל ח' טבת התשפ"ג

 

לפי חלק מהתגובות שקיבלתי השבוע מסתבר שיהודים מסוימים חגגו השבוע חג מיוחד. ואינני מתכוון לחנוכה אלא לחג פנים חרדי חדש 'חג העסק(נ)ים הקטנים'. הנה מה שסיפר לי ידיד: "השתתפתי במוצאי שבת במסיבת חנוכה משפחתית ושמעתי את גיסי מספר לגיס נוסף שאיתו הוא מנהל עסק משותף על הטור האחרון שלך, שבו קראת ללמוד מאחינו האמריקנים ולקנות אצל האחים שלנו, גם אם זה יקר יותר. התגובה של גיסי השני הייתה: 'יאללה, בוא נעלה מחירים'".

לפני שאתייחס לכך עליי לעמוד בהתחייבות משבוע שעבר, ולספר קודם כיצד מסייעת הקהילה החרדית באמריקה לחבריה להקים עסקים עצמאיים.

זהו פתרון מהפכני שיכול להפוך את הכלכלה החרדית בארץ מן הקצה אל הקצה. כדי שנבין את הרעיון לעומק איאלץ להתחיל בהקדמה קצרה, שתעניק גם מענה לאלו שחושבים שמותר להם לבגוד בנאמנות של האחים שלהם כלפיהם ולהעלות מחירים גם שלא לצורך.

אנחנו אלופי העולם בחסד. אין עוד מגזר בעולם שיודע להעניק לכל אדם ובכל מצב כל עזרה שרק אפשר להעלות על הדעת, מרגע לידתו ועד זיבולא בתרייתא. התינוק נולד וצריך עריסה? אפילו לא צריך לקנות, יש גמ"ח; התינוק נולד בערב שבת אחר הצהריים וצריך להכין 'שלום זכר'? יש גמ"ח; התינוק צריך בגד לברית? גמ"ח; הוא גדל, נפל מהאופניים ונקע את הרגל? 'עזר מציון'; צריך כסף לבר מצווה? גמ"ח; כסף לחתונה? ת"ת; שולחנות לשבע ברכות? גמ"ח; החתן דנן קנה סובארו אברכים שנתקעה בנסיעה הראשונה? יש 'ידידים'; צריך לקנות דירה? 'הגמ"ח המרכזי'; הוא לקח את הכסף והשקיע אותו אצל נוכל שעקץ אותו? שורה של ארגוני חסד יהיו שם לעטוף אותו בחום ובאהבה, לשלוח סלי מזון, לכנס את המשפחה, לערב את העסקנים שייכנסו במסירות בעובי הקורה וינסו להחזיר אותו לדרך המלך, ישיגו עבורו גמ"חים, והם בתורם ילוו לו סכומי כסף בשמחה.

ואחרי כל התשבחות מגיע ה'אבל' הגדול.

הצד השווה של הפרגון הבלתי נתפס הזה הוא אם מולנו אדם נזקק או מי שהתרסק לקרשים (מטפורית).

אבל מה קורה אם אדם מצליח יבקש את עזרתנו? כי בינינו זו לא ממש חכמה לבשל אוכל לשכנה שיושבת שבעה על ילד שנהרג בצורה טרגית. אנחנו לא עושים זאת למענה אלא למעננו, כי לא נוכל להשקיט את המצפון שלנו אם נתעלם ולא נבשל. אולי זה בכלל לא חסד אלא סתם פעולה אנוכית?

המבחן האמיתי יהיה לכאורה אם נכין קינוח לשכנה עשירה שעורכת שבע ברכות יוקרתי וברגע האחרון המעדנייה ביטלה לה את ההזמנה של הקינוח. ההיגיון אומר: "למה שאני אעזור לה? שתזמין במעדנייה אחרת. הרי כסף לא חסר לה". אלא שכאן מדובר בחסד אמיתי. האם גם אז נהיה מסוגלים לצאת מאזור הנוחות ולעשות את זה בלב שלם, למרות שהרגש צועק "לא"?

ואחרי ההקדמה הזאת נעבור ברשותכם לאמריקה. אין לנו במה להתבייש במאומה בעולם החסד האמריקני, אך ישנה נקודת שוני אחת שהיא שעושה את ההבדל העצום בינם לבינינו. שנינו מתכוונים לשם שמיים ורק ההבדל במנטליות ובצורת החשיבה משנה את הכל. הם גם עוזרים, הם גם מסייעים, אבל הם רק נמצאים שם שלב אחד קודם, לפני שהחבר או השכן הופכים לנזקקים.

כי הם מ-פ-ר-ג-נ-י-ם!

בוא ננסה להבין מה עובר בראשם של אחינו בארה"ב, שמוכנים לשלם יותר כדי לקנות אצל האחים שלהם. הרי אין ספק שמדובר בסוחרים ממולחים, לפחות כמונו. אז מה ראו הם, שחיים במדינה שמקדשת את הדולר, לשטות זו? הם יותר טובים מאיתנו? לא (גם לא פחות מאיתנו). הם פשוט חושבים אחרת. בוא נעזור לו עכשיו כדי לחסוך לו ולעצמי הרבה סבל בהמשך; בוא נעזור לו עכשיו כי בכסף הזה הוא מפרנס היטב עוד כמה אחים שלי, בכך שהוא משלם להם יותר מהממוצע. וזאת גם התשובה למי שחושב שהתהליך הוא חד סטרי. הסיבה שבחנויות יהודיות מסכימים לשלם יותר היא כי הם משלמים לעובדים היהודיים יותר. ברגע שהם יבינו שעומד מולם אדם לא ישר שמנסה לעשות עליהם סיבוב, הם יוציאו אותו לריקוד סיבובים חסידי מעורר סחרחורת, שבסיומו ימצא את עצמו בלי קונים.

 

***

 

ועכשיו לפתרון. כך מסייעת הקהילה האמריקנית לחרדים להקים עסקים עצמאיים: בארה"ב יש ארגונים מיוחדים, שתפקידים לעשות הכל כדי לעזור לחרדים למצוא עבודה.

אוקיי, עכשיו זה כבר ברור. אמריקה שיגעה את הוואהל הזה לגמרי. עוד אחד שחושב שהוא "גילה את אמריקה". שמישהו יתנדב לספר לו שבארץ יש עשרות ארגונים כאלו כבר שנים.

יפה, עכשיו בוא נשמע איך אותם ארגונים אמריקניים מגדירים את התפקיד שלהם.

"להפוך חרדים לבעלי צדקה". ובמילים פחות מכובסות: להפוך חרדים לעשירים, ובמקרה הפחות טוב: לבעלי עסקים עצמאיים ומצליחים.

כדי להבין יותר לעומק את התהליך המופלא קיימתי שיחה עם אחד ממנהלי אותם ארגונים, יהודי יקר בשם ר' אהרן גרוסמן, מארגון 'וחי אחיך עימך' ו-Staffing NYS. ר' אהרן עצמו הוא איש עסקים מצליח ששם לו למטרה לעזור לעוד חרדים להצליח גם הם, שלא על מנת לקבל פרס. את התשלום, הוא טוען, "אני מקבל ישירות מהקב"ה בכפל כפליים בעסקים הפרטיים שלי.

"התהליך הראשוני זהה על פניו לתהליך בארץ: כשיהודי פונה אלינו הוא עובר אבחון שמזהה לפי תכונות האופי שהוא ניחן בהן איזה משלח יד יתאים בעבורו".

בשלב הזה הארגון בעצמו פונה לבעלי עסקים כדי להשיג ליהודי עבודה בתחום המדובר. אבל כאן זה רק מתחיל. כי גם לאחר שהוא התחיל לעבוד, הארגון עוקב אחרי ההתקדמות שלו, מלווה אותו מקצועית, וכעבור שנה אף מדריך אותו כיצד לבקש העלאה במשכורת. מקסים, נכון?

עוד לא התחלנו. כאן מגיעה הנקודה שהממה אותי, ולו נשכיל בארצנו הקדושה לאמץ אותה, ולא רק אותה, אלא את הלב הענק שעומד מאחוריה, נוכל לפעול את השינוי המיוחל.

ברגע שמזהים שהאיש בשל לצאת לדרך עצמאית, עוזרים לו במה שהוא הכי צריך: כסף. מעניקים לו הלוואה בהחזר תשלומים נמוך במיוחד, ללא שום ריבית או היתר עסקה, כדי שיוכל להקים את העסק או להתחיל לסחור ולעשות כסף. יש כמה גמ"חים וקרנות מיוחדים רק לנושא הזה.

"עכשיו אתה מבין למה היהודים בארה"ב מצליחים עוד יותר מהאזרחים האחרים שסביבם?" שואל ר' אהרן. "לא כי בארה"ב קל יותר לעשות עסקים כפי שרבים מאחיך בארץ חושבים, אלא כי יש להם משהו שאין לאף אחד אחר: יש להם אחים שיעניקו להם מכספם, בלי שום רווח, מתוך פרגון אמיתי שגם האחר יצליח ויתעשר. מי יכול להתמודד עם דבר כזה?"

ברגע ששמעתי את זה כמעט "עפתי" מהכיסא לתקרה. אבל אז נחתתי חזרה בעודי ממלמל בייאוש: "אוקיי, באמריקה זה יכול לעבוד, כי ברוך השם יש לגמ"חים הרבה כסף. בארץ אין סיכוי שזה יקרה".

בן שיחי שמעבר לקו התחיל לצחוק בקול ואמר לי: "איי רפאל, רפאל. חשבתי שאמריקה השפיעה עליך והתחלת לחשוב בגדול. אתה מאכזב אותי. לנו יש גמ"חים? עולם הגמ"חים האמריקני לא מתקרב לגודל של עולם הגמ"חים המפואר בארץ הקודש.

"יש רק הבדל אחד: בארץ ילוו לך כסף רק לאחר שכבר קרסת. אנחנו פשוט עושים את זה צעד לפני".

ר' אהרן ממשיך להכות על הברזל החם: "בעצם אתה צודק. לגמ"חים בארה"ב אין מספיק כסף כדי להעניק הלוואות גדולות בסדר גודל שגמ"חים בארץ מסוגלים להעניק. אז מה עשינו במשך השנים? מכיר את המגביות שעושים בארץ כשמישהו מבני המשפחה קורס רח"ל? אוספים את כל המשפחה המורחבת או חברים ומבקשים מכל אחד לחתום הוראת קבע או להשיג הלוואה. אני עושה בדיוק אותו דבר אבל לפני שזה קורה. אנחנו מכנסים את המשפחה המורחבת. מספרים להם שהבן יקיר שלהם הגיע למצב שהוא יכול להקים ביזנס עצמאי שיפרנס אותו בכבוד, והוא זקוק לתמיכה של קרובי המשפחה כדי להצליח.

"לא מדובר בתהליך קל", הוא ממהר להדגיש. "כי כדי להצליח להקים עסק צריך להתחיל מלמטה".

כשאני מבקש דוגמאות הוא מתחיל לספר בשטף: "לפני כמה שנים הגיע אליי יהודי שאובחן כמי שמתאים לקטגוריית עבודת כפיים. ביקשתי ממנו לקחת ספר טלפונים ולמצוא בקטגוריה זו תחום שהוא מתחבר אליו. אחרי כמה דקות הוא חזר אלי עם תשובה: ריצוף פרקט.

"גם הוא וגם אני הבנו שכשהוא אומר את זה הוא בעצם מתכוון להקמת ביזנס של ריצוף פרקט, אבל שנינו גם ידענו שתהליך ארוך לפנינו".

וכאן מגלה ר' אהרן את שני הסודות המרכזיים להצלחת כל התהליך שבלעדיהם כל הרעיון המדהים הזה לא יכול היה להצליח: "הרמתי טלפון ליהודי ממונסי שיש לו כבר ביזנס בתחום, הסברתי לו במה מדובר וביקשתי שייקח את היהודי לעבודה וילמד אותו את רזי המקצוע מלמטה למעלה".

בשלב הזה אני מסרב להאמין: שאדם ישלם מכספו לעובד שבא ללמוד את המקצוע ולהפוך בהמשך לסוג של מתחרה?

כשהוא רואה שאני מסרב להאמין, הוא מביא לי עוד דוגמה: "הגיע אליי יהודי מבורו פארק, שאחרי אבחון הגיע למסקנה שהוא רוצה להקים ביזנס בתחום הדגים. הרמתי טלפון לחנות דגים בוויליאמסבורג, הסברתי להם במה מדובר והם קיבלו אותו לעבודה".

לאיזו עבודה? וכאן מגיע הסוד השני שמקפל בתוכו נקודה יסודית לרבים מאיתנו שמוכנים להואיל בטוב ליבם לצאת ולפרנס את משפחתם, רק אם יציעו להם משרת מנהל כיאה למעמדם. אם לא, הם מאיימים, ימשיכו לגלגל גמ"חים.

כאן בארה"ב בעל העסק לעתיד הלך לעבוד במטבח הדגים הנודף עם הגויים המקסיקנים, לסחוב ארגזים, לחתוך סלמון, ובעיקר ללמוד איך עסק לממכר דגים עובד. כיצד מפלטים דג, כיצד אורזים, כמה זמן מותר להחזיק אותו במקרר כדי שייחשב לטרי, איך משרתים לקוחות. ורק אחרי שר' אהרן הגיע למסקנה שהוא כבר בשל לדרך עצמאית, הוא ילווה אותו לשלב הבא.

"אגב, שני היהודים הללו בעלי צדקה גדולים היום", הוא חייב להוסיף.

אבל אני עדיין לא נרגע ממה ששמעתי. יהודים מוכנים להסתכן ולהלוות למישהו כסף כדי להקים עסק? ועוד יותר מזה: מוכנים להכניס מתחרה לעסק שלהם וללמד אותו את רזי המקצוע? ראו נא מה בכוחו של פרגון לעשות!

לסיום אני שואל את ר' אהרן: לכמה יהודים עזר הארגון שלך אישית?

"לאלפים. אבל אם אתה מתכוון לכאלו שעברו את כל התהליך הארוך שתיארתי, יותר מ־1,200 בלי עין הרע".

הנה לכם, אחיי היקרים, תוכנית מהפכנית ישימה, שמעמידה אתכם בנקודת פתיחה הרבה יותר טובה מכל אדם אחר בארץ שצריך לפתוח עסק. הרי אף אדם מחוץ למגזר החרדי לא יכול להשיג הלוואה בלי שקל ריבית כדי להקים עסק.

כל מה שצריך הוא קבוצת בעלי עסקים עם ניסיון ושאר רוח, שאינם צריכים לתרום שקל מכיסם אלא לתרום מזמנם כדי להכשיר את האחים שלהם, ללוות אותם, ובעיקר להיות מי שהמילה המקצועית שלו תעניק את היכולת לגמ"חים, לחברים או לבני משפחה להעניק להם כסף להקמת העסק. זה אומנם גדול מדי לארגון אחד אבל בכל עיר או חוג בוודאי אפשר להקים מיזם שכזה, אם רק ייזהרו שלא להפוך אותו לקהילתי וסקטוריאלי, מה שימנע את היכולת לשיתוף פעולה מצד אנשי עסקים ובעלי מקצוע מחוץ לקהילה, שהם קריטיים להצלחת המיזם.

כדי שזה יקרה יש צורך במילת קסם אחת: פרגון.

 

***

 

ולסיום: רבים מהמגיבים שאלו אותי בעקבות הטור שפורסם בשבוע שעבר אילו פתרונות מעשיים יש כדי לקדם את הנושא של "וחי אחיך עימך". האמת היא שאחרי התשובה האחרונה זה כבר לא משנה. קודם אנחנו צריכים לשנות את ההסתכלות שלנו ולהתחיל לרצות באמת שכולם מסביבנו ירוויחו טוב. לאחר מכן תמצאו דרכים הרבה יותר יצירתיות ממני כיצד לעשות זאת.

הנה כמה: אפשר ליזום תערוכות ייעודיות שבהן יציגו נותני שירות בכל תחום, החל בבנייה וכלה בהייטק, את השירותים שלהם ליזמים ובעלי חברות ועסקים גדולים הן מהמגזר החרדי והן מחוצה לו; אפשר לאגד את כל העסקים ונותני השירותים החרדיים לפי קטגוריות בספר טלפונים, קו טלפון להזמנות לפי קטגוריות, כי נכון להיום רובנו לא יודעים בכלל אילו אנשי מקצוע חרדים יש בכל תחום; היה גם מי שהציע להשיק כרטיס אשראי שמעניק הטבות לקונים בעסקים חרדיים. תמשיכו מכאן לבד.

ולכם, אנשי העסקים ונותני השירותים החרדיים: אם אתם רוצים להצליח תהיו אמינים ובעיקר תעניקו שירות טוב. כי מעשרות תגובות שקיבלתי גיליתי שהסיבה העיקרית לסירוב להשתמש בנותני שירות משלנו הוא השירות שאינו עומד בסטנדרט הרצוי. בהצלחה.