א צענטער בדיסני

גלות בשעון זר
הטור הזה נכתב באישון לילה בתחנת דלק שניצבת בשוליו של כביש בין-עירוני, שרק ניאון של שלט ישן שמתנדנד מהרוח, מבליח מעט אור לעבר החושך הסמיך שמסביב.
הסליחה מהקוראים אם הדברים יוצאים משובשים מעט.
בימים אלו, כאמור, אני נמצא במסע בארה"ב. עניין הקשור בהסדרת אזרחות מקומית לילדיי, העלה אותי עם משפחתי למסע תלאות של עשרה ימים בארץ זרה.
זה נכתב כאן כבר בשבוע שעבר, אבל חי נפשי שכעת אני משוכנע בזה אפילו עוד יותר. אמריקה היא מקום נחמד, אבל את המיטה שלכם ואת הפינה שלכם, לא תשיגו כאן עבור כל הון. מכאן, מטלטלות הדרכים, מתחדדות לא מעט תובנות, מה אנחנו צריכים באמת.
אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו צריכים כל מיני דברים, משוכנעים שנשיג אושר מבית כזו או אחר. בפועל, אנחנו צריכים לא יותר מפינה בטוחה של שקט ושלווה.
השהייה במדינה שפער השעות בה כה גדול ממדינת המוצא, היא עינוי בפני עצמו. לעיתים אתה שואל את עצמך איך המקומיים חיים כך, הם הרי ממש הופכים לילה ליום. איך בזמן שבבני ברק מסיימים את המניינים האחרונים של שחרית באיצקוביץ', כאן עדיין אף אחד לא חושב לקום.
בימים הראשונים אתה מוצא את עצמך ערני להפליא בשעה שלוש לפנות בוקר. מנגד, בשעה שש בערב, אתה על סף איבוד הכרה.
מלבד ההזדמנות הייחודית לחוות את שעון הזמן מנקודת מבטו של תינוק בן שנה, זהו שיגעון מוחלט.
למעשה, לולא תקנות הקורונה המקומיות שמחייבות בידוד ארוך למגיעים מארץ זרה לפני כניסה למתקן ממשלתי, היינו נמצאים כאן יממה או שתיים. אלא שכאמור, נגזר עלינו להיות כאן עשרה ימים.

תקלה סטטיסטית
את הימים הללו אנחנו ממלאים עבור הילדים בבילוי בפארקים שונים, ובין היתר, בדרכנו למיאמי, שם אנחנו מקבלים את האזרחות שלנו, חלפנו בפארקים הגדולים של אורלנדו.
מה אומר ומה אדבר, אם יש עינוי בעולם, הוא המשימה הבלתי-מתגמלת, להתרוצץ עם הילדים בין מתקני שעשועים.
הם מאושרים, ואתה בוכה וסופר את הדקות לאחור.
מה שמתסכל הוא, שבן-דודך ממודיעין עילית, שאמש לקח את זאטוטיו לקניון הסמוך, העלה אותם על מתקן שמופעל באמצעות מטבעות של שקל, וקנה להם חטיפים בקיוסק – פוגש את ילדיו בסיום הערב כשהם אסירי תודה שמרגישים שעשו להם את החג.
וכאן, בפארקים הנחשקים בתבל, אתה ניצב עם ילדים אבודים וממררים בבכי. נער אחד דחף אותם קודם בגסות. ובכלל, אין כאן אוכל בכלל. וכמה אפשר לאכול ביסקוויטים. רוצים הביתה עכשיו.
ואתה שואל את עצמך לאיזו פנייה לא נכונה פנית בחיים, שהביאה אותך לאבד את שפיותך ואת כספך בפינה נידחת בעולמו של הקב"ה.
אלא שכמו תמיד אצל יהודים, דווקא ברגעים הקשים, הפציעה נקודת אור.
בשיאה של שעת צהריים לוהטת, כאשר אני על סף איבוד עשתונות, אני שומע קול מעולם אחר: "מינחע?"
כמו כל יהודי טוב, פעמים רבות לוהקתי וזכיתי ללהק אחרים, למניינים בשוליהם של פארקים. אבל כאן, באורלנדו, זה היה כמים קרים על נפש עייפה, כפשוטו ממש.
לעמוד לתפילת מנחה, להקדיש כמה רגעים בחברת יהודים אחרים, לעצמך, לתפילה, היה מתנה משמים.
אין לזה הסבר סטטיסטי. 350 מיליון איש מתגוררים בארה"ב, מתוכם כמה מאות אלפים בלבד הם יהודים חרדים. בפארק העצום בגודלו, שהו באותו זמן 300 אלף בני אדם מכל העולם.
ואתה שואל את עצמך, איך למען השם, גם כאן, יש יהודים שמחפשים מניין לתפילות מנחה וערבית.
ולא מניין אחד נעמד שם לתפילה, חמישה מניינים בזה אחר זה. אלו לא ימי בין הזמנים, ושום ארגון לא הביא לכאן מאות משפחות חרדיות. עוד יהודים שזוכרים להתפלל מנחה ומחפשים מניין גם בקצה העולם.
וזה לא רק כאן. שיטוט בארה"ב מגלה את ממדי התקלה הסטטיסטית. בכל חור במדינה העצומה הזו יש נקודות יהודיות. אם אלה ארגוני חסד מקומיים בבתי חולים, מרכולים ידידותיים לצרכן הכשר, במתקנים ממשלתיים, במרכזי קניות. אנחנו אמנם גרגיר אבק, אבל המציאות היא שאנחנו בכל מקום.
במהלך הנסיעה שלי עשיתי כמה פעמים ניסוי. נכנסתי לגרוסריז, חנויות מכולת, בכל מיני פינות נידחות בערים מרוחקות, ושאלתי את המוכר, בדרך כלל אפרו-אמריקאי, אם יש לו משהו כשר.
הסיכוי שאותו מוכר ידע מה הכוונה 'כשר', אמור להיות אפסי. הרגלי צריכה של אוכלוסייה מזערית בארה"ב אמורים להיות זרים לגמרי לרוב המוחלט של האוכלוסייה. אלא שלא נתקלתי במוכר אחד שלא הבין בדיוק במה מדובר.

טיפ הזהב היהודי
אבל זה רק חלק מהסיפור.
אנחנו יודעים בישראל שבמקומות שבהם מתגוררת אוכלוסייה חרדית, מחירי הנדל"ן גבוהים יותר. המקומות קטנים, והביקושים יוצרים לחץ על השוק. אבל במקום כמו ארה"ב, עם ערים שכל אחת מהם גדולה כמו ישראל כולה, קשה יותר להסביר את התופעה.
בכל ארה"ב, היהודים יושבים בפריים לוקיישן.
אם נפלתם בעיר כלשהי בארה"ב ואתם צריכים בית כנסת, מחפשים מסעדה יהודית, אל תתאמצו. תבררו היכן הרובע העשיר ביותר בעיר, שם תמצאו בית כנסת מפואר ויהודים עם לב חם.
לא רק שיהודים הצליחו להטמיע את הערכים שלהם בקיוסקים בתחנות הדלק הנידחות ביותר במדינה, הם גם מיצבו את עצמם בחוד החנית של הכלכלה המקומית.
ואתה שואל את עצמך איך דבר כזה קורה, מה הסוד של ההצלחה היהודית והיכולת של יהודים להשפיע ולהצליח בכל מקום שהם נמצאים בו.
את התשובה על זה מקבלים כשפוגשים את הקהילה החלַבּית המפוארת במדינה. אין עוד מאה שנה מאז שיהודי סוריה הגיעו בהמוניהם לארה"ב. המקסיקנים היו כאן קודם, האיטלקים היו כאן קודם, שלא לדבר על הקהילה האפרו-אמריקנית שנמצאת כאן שנים רבות קודם.
אלא שההצלחה של הקהילה הסורית – שנכתבה כאן רק לשם ההדגמה – היא ללא השוואה לקהילות מהגרים אחרות שאינן יהודיות.
הגישה של הערבות ההדדית, העזרה, מתגלה כסוד הגדול של היהודים כאן.
בקהילות יהודיות רבות במדינה, אם אחד מחברי הקהילה רוצה להיכנס לביזנס מסוים ויש יהודי אחר בענף, הוא מייד ישתף אותו בכל הסודות ויכניס אותו לעניינים. פרגון ורוחב לב שקשה שלא להתרגש ממנו. תרבות של נתינה, אחווה וערבות יהודית.
וזה מכפיל כוח שנותן המון עוצמה לקהילה היהודית, הן כלכלית והן חברתית.
לא מדובר בשיחת מוסר בישיבה על 'מידעס'. מדובר בטיפ הזהב שמבטיח שגשוג קהילתי וכלכלי מנצח. אם אתה מושיט יד לזולת, כל הקהילה מתפתחת. במקום להיות ראש לשועלים, אתה נהיה ראש לאריות.
את הגישה הזו אפשר לראות גם ביחסים שבין יהודים שאינם מכירים זה את זה. אם תלכו בשיקגו בליל שבת, או במיאמי, ותראו יהודי שמגיע מולכם וחוזר גם הוא מהתפילה, הוא יאמר לכם גוט שבת, תמיד בחיוך גדול. בדרך כלל הוא גם יתעניין אם אתם מסודרים, והכל כשורה.
וזה יכול להיות יהודי מקהילת יאנג יזרעאל שפוגש חסיד סאטמר. העניין הזה מתגבר מעל כל סקטור ומגזר. התחושה היא של אנחנו, היהודים, מול העולם. אנחנו, יחד.
מתברר שכשאנחנו מול העולם – אנחנו מצליחים להיות אור לגויים, וכשזה יהודי מול יהודי, כמו בארץ, זה קצת פחות מצליח.
ואולי אנחנו בארץ ישראל צריכים קצת יותר להתחזק בזה. לראות באמת בכל יהודי אח, לעזור ליהודי אחר מכל הלב, להבין שאמנם אנחנו כאן יחד, אבל בסוף יש לנו ערבות הדדית.
השכן שלכם, או בן-הדוד, פותח עסק, הוא עושה את צעדיו הראשונים – נהיה שם לצידו. בואו נשתחרר מהראייה הצרה ומהחשבונאות. אף אחד לא יכול להתחרות בנו כשאנחנו יחד. לקב"ה יש מידו הפתוחה והרחבה מספיק לכולם.
זה עובד, זה מתגמל, זה הסוד שלנו.