בודד בברלין

דמע ושחוק בין שני בניינים ענקיים

תן גז, אני מפציר בנהג ה'אובר' החולמני. הוא מעוות את פניו הנורדיות. מציץ בי דרך המראה הקטנה, לא מבין. קול מתוכי רוצה לצרוח: 'אני מתכוון לגז ציקלון בה'. וקול אחר לוחש לי: 'הס! הס!'

אני יודע, זה מטורלל לגמרי. אבל מהרגע שבו גלגלי המטוס נשקו לאספלט של ברלין, משהו בתוכי התחיל לייצר הומור גרדומים שחור. בדיחות-שואה, תמיד עוררו בי צמרמורות של אימה והתפעלות. ככל שזה מעצבן, בעיניי זו צורת התמודדות הכי יהודית שיש. הם הציקו לנו, רצחו אותנו, אנחנו לפחות נצחק עליהם בחזרה.

להם יש גז, לנו יש כישרון.

זה מתחיל כבר בתור הארוך להחתמת דרכונים. יהודי רעב וצמא, עם תיק שבו יש רק צרכים בסיסיים, טלית ותפילין וכמה בגדים, מגיע ממסע ארוך, ומולו ניצב שוטר-חייל בלונדיני, מטר שמונים עם עיני פלדה, שמכוון את התנועה. ואם חסר משהו הוא עושה סלקציה, בין הפספורטים האירופיים לכל היתר. אלו פונים ימינה, רכט'ס, ואלו פונים שמאלה, לינק'ס.

אין סיכוי שלא תיזכר באותו רגע בחיידר, שבו ניגש אליך ילד דור-שלישי ושאל "רוצה לשמוע בדיחה?" ואתה רצית. והוא אמר: "יהודי אחד מגיע לאושוויץ, יורד מהרכבת ומסתכל על דוקטור מנגלה. 'אתה ימינה', אומר מנגלה. והיהודי הפולני שואל: 'רגע, אתה מתכוון ימינה שלי או ימינה שלך?'"

חייכתי, אף על פי שאז זה לא כל כך הצחיק אותי. בעיקר בגלל שלא ידעתי מי זה דוקטור מנגלה ומה זה בדיוק הימינה שלו. אבל עכשיו, בתור הארוך והשקט, נראה לי שזאת דווקא בדיחה לא רעה. הרבה יותר מאותה בדיחה על הילד שבא להלשין לאבא שלו על ילד אחר שהרביץ לו, והאבא שאל: רשמת את המספר שלו?

בינתיים התור מתקדם. עוד מישהו במדים מגוהצים ושפם שחור מטופח, נועץ מבט בדרכון ואז בפנים שלי, רגעים של דומייה, ופתאום 'בום', הוא חותם בחבטה, ומכריז: "דאנקה".

ברוכים הבאים לגרמניה.

אני יודע, הומור-שואה הוא סוגיה מאוד נפיצה. יש נושאים שלא מתבדחים עליהם. אבל לנו היהודים, מותר. ספרים מרתקים נכתבו על העניין הזה. מסתבר שהיו יהודים טובים שהמציאו בדיחות בזמן אמת, על הדרגשים ובדרך למשרפות. (תראה איזה קוסמים אנחנו, נכנסים דרך הדלת ועוד רגע יוצאים מהארובה.)

בריאיון שקראתי פעם עם פסיכולוג יהודי שבעצמו שרד מהתופת, שמעתי אותו מסביר באריכות איך המנגנון של הצחוק עוזר לאנשים לשרוד דווקא במצבים כאלו נוראים. וכמו יהודי טוב, הוא סיכם זאת בשורה על חשבון הנאצים: "צחוק", הוא אמר, "היה הנשק היחיד שהיה לנו בגטו. זה היה הדבר היחיד שהנאצים לא יכלו להבין".

בקיצור, ביממה הקרובה בברלין, כמעט כל משפט מקבל משמעות כפולה. כשמישהו לוחש "בואו נמהר, שלא נאחר את הרכבת", אתה רק שומע קול בתוך הבטן עונה: דווקא אח של סבתא היה מאוד רוצה לאחר את הרכבת. אבל אתה מתגבר.

וגם למחרת, כשאתה יושב נוטף עם עוד מאתיים יהודים בתוך אולם דחוס וחסר אוויר, שבגלל כמה פעילי סביבה גרמנים אין בו מזגן, קשה לך שלא לחשוב על הפעם ההיא שבה קרה משהו דומה.

אין מה לומר, יש מצבים ש'הבדיחה משחררת'.

כשטנדר המרצדס (נחסוך מכם את ה"יש שישה מיליון סיבות לא לנסוע בו") נכנס אל תוך שכונת שרלוטנברוג בברלין, כבר אפשר להבחין בהמולה קדחתנית. הרבה ג'יפים של פוליציי, סביבם לגיונות של שוטרים גבוהים, שעומדים ליד מחסומים וגדרות, מווסתים את התנועה ימינה ושמאלה, ומייצרים לך במוח עוד שורה של בדיחות אפלות.

מרחוק אפשר לשמוע צלילים. לא, זו לא יצירה פשיסטית של וגנר (תגידו, זה רק אני שמוטרד כבר שבוע אם יש קשר בין 'כוח וגנר' הרוסי שהסעיר את העולם השבוע, לבין האנטישמי הזה?) אלא מוזיקה הכי חסידית שיש. קולו של אברמל פריד המפורסם, ששר "הושיעה את עמך".

רגע לפני שחוצים את הגדר, המבט נתקל בבניין אבן ענק. אחד הבודדים ששרד מההפגזות של בעלות הברית בשלהי אותה מלחמה. באותן שנים אפלות, שכן כאן 'משרד המזון והחקלאות של הרייך'. נכון שזה נשמע כמו משרד תמים, אבל בגרמניה ההיא, שום דבר לא היה תמים.

מי שניהל את המשרד היה מפלצת אנטישמית בשם ריכרד דרה, אידיאולוג נאצי מטורף שניסח את תאוריית 'דם ואדמה'. לפי התאוריה הזו, חקלאות היא לא רק שדות שמגדלים בהם כרוב שיהפוך לכבוש, או שעורים שיהפכו לבירה. חקלאות נאצית היא עסק שקשור ל'דם'. העם הגרמני קשור לאדמה הגרמנית בקשר מיסטי. כל מי שלא גרמני, לא יכול לגעת באדמה הזו. הוא חייב להסתלק ממנה, ואפילו את גופו אין לקבור באדמה הזו.

איכשהו, מול הבניין המדמם הזה – שעכשיו נראה סתם אפור ומשעמם – אין לי שום בדיחה לספר. רק מחשבות נוגות, על כמה מילים בלשון הקודש: אדם, אדמה, דם. איזה דמיון מפתיע.

אבל עכשיו אין זמן. הקולות מרחוק מספרים שהאירוע שלשמו טסנו כל הדרך לכאן כבר עומד להתחיל.

ושוב עומדים בתור. עוד בידוק ביטחוני קפדני. יש כאן יותר מדי אנשי ממשל בכירים ויותר מדי יהודים. למרות הזמן שחלף, למרות השילומים והפיצויים, גרמניה של זמננו היא לא מקום בטוח לריכוז גבוה של יהודים.

הרחוב כולו סגור לתנועה. בשעות הקרובות יש כאן פסטיבל יהודי. דוכני 'ג'ואיש פוד' (לא, לא געפילטע פיש אלא חומוס, פלאפל ושווארמה), עוד דוכנים של שתייה (בירה כמובן); מתנפחים ענקיים לילדים וכמובן-כמובן דוכנים של תפילין.

יהודים מכל רחבי המדינה הגיעו לכאן היום. חלק גדול מהם ישראלים 'יורדים', חלק גדול יותר אוקראינים 'בורחים', ויש גם עשרות משפחות של שלוחים 'עולים'. לכל אדם פה יש סיפור. כמעט כל כיפה או כיסוי ראש פה, קשורים לבית חב"ד שפועל כאן בעשורים האחרונים.

אבל עכשיו, בדיוק כשהמחוג על 12, האירוע מתחיל.

בשש השורות הראשונות, מתחת לשמש הקופחת, יושבת שורה של אנשי ממשל בכירים. בברלין כמו בברלין, מדובר בשורה צבעונית במיוחד. שחומי עור, מוסלמים, לצד קשישים מעונבים מהגזע ההוא שמנופפים בנימוס במניפות מקושטות.

ואז, נדלק חשמל באוויר. יהודי אחד צעיר עולה על הבמה. לבוש בסירטוק חב"די, חמוש באנרגייה סוחפת – פותח בצעקה נרגשת: "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

"היום הזה", הוא קורא וקולו מהדהד עד לבניין המפחיד בקצה הרחוב, "הוא יום של היסטוריה ליהדות גרמניה ('דויטשע'ס יודענטום'), יום של היסטוריה לברלין, ויום של היסטוריה ליהדות העולמית".

קוראים לו הרב יהודה טייכטל. יהודי אחד שהדליק את אור היהדות בברלין. עכשיו, מול עשרות ראשי הממשל, הוא מבקש לספר על סבא שלו, רבה המפורסם של פישטאן. "סבא", זועק הנכד, "עבר את השואה. הוא ראה את כל אחיו מושפלים, מוכים ונטבחים. אבל הוא לא הסכים להיכנע. הוא כבר שרד את המלחמה, אבל אז הוא ראה קצין גוזל מיהודי את הלחם שלו. סבא לא הסכים לשתוק. הוא קם והשיב מכה. הקצין ההמום רצח אותו. סבא נפל מתבוסס בדמו, אבל את המסר הוא העביר לנו: 'ליהודי אסור להתכופף מול שנאה'".

והנה שבעים וחמש שנים חלפו. נכדו של אותו סבא עומד פה על במה. מאחוריו מבצבץ קמפוס מודרני ומפואר, מבנה חדיש וחריג, שמיועד להכיל יותר מ-500 תלמידים יהודים במרכז ברלין. "והנה אני אומר לסבא: אנחנו ממשיכים בדרכך! היהדות העולמית מתחדשת. כאן בברלין, מרחק מאות מטרים ממקום שבו דיברו על 'דם ואדמה', אנחנו זוקפים את הראש היהודי וזועקים: מול השנאה והאפלה הגרמנית, אנחנו מדליקים היום שלהבת של אור, שלהבת של אהבה, שלהבת של יהדות!"

הקהל מוחא כפיים בהיסטריה, והרב טייכטל ממשיך. הוא מספר להם מי שלח אותו למקום הזה. "ראבינער שניאורסון". כך הוא מכנה את הרבי המפורסם שכבר חמישים שנה לא מפסיק להחיות ולשלוח זרקורים של טוב יהודי אל כל הגלובוס.

ואז, רגע לפני שהוא יורד, הוא קורא לעוד עשרה רבנים. כולם שליחים חב"דיים שעומדים בחצי גורן וקוראים פסוק בפסוק את אותו 'מזמור שיר חנוכת הבית שבתהילים'. ופתאום כל מילה מקבלת משמעות מיוחדת. "העלית מן שאול נפשי, חייתני מיורדי בור. זמרו… חסידיו והודו לזכר קודשו".

ולפעמים צריך להגיע עד לרחוב גרמני, כדי להבין את האוצרות שמסתתרים כאן לידנו. הקהל נעמד על רגליו כאשר ה'אורח' פון יזראל עולה על הבמה. יהודים שולחים נשיקות לאוויר כשגלימת הזהב של מרן הגאון רבי יצחק יוסף נראית על הבמה.

דמות דיוקנו מזכירה לכל השגרירים כאן את "אביו הגדול, הרב עובדיה". אבל הראשל"צ מנצל את דרשתו הקצרה, כדי לעורר את יהודי ברלין לא להסתפק ביהדות של 'הבה נגילה' ומסיבות חנוכה. "הניצחון של העם שלנו", הוא אומר, "הוא רק באמצעות התורה".

האטלס של הראשל"צ בנוי קצת אחרת. מבחינתו, עיר כמו 'ברלין' נמדדת בגאונים שחיו בה. בגאונות למדנית והיסטורית הוא מתחיל לסקור רשימה של רבנים שחיו כאן. את כולם הוא מכיר מהספרים. "ספר 'נחלת בנימין' – ספר מיוחד; 'קורבן העדה' – איזה פירוש; הרד"צ הופמן – ספר 'מלמד להועיל' ו'השרידי אש'".

בטיסה, מספר הרב, הוא קרא ב'מדריך תיירים' משלו: "הביאו לי את הספר 'מנהגי ברלין' של הרב גוראריה". הוא מפציר ביהודים המקומיים – "אל תסתפקו בהדלקת נר חנוכה. עכשיו בנו לכם פה בית מדרש. תיכנסו, תקבעו שיעורים. רק ככה מנצחים את החושך".

ואז עולה לבמה השליח החב"די הכי מפורסם בעולם. אברהם פריד. הוא מתחיל לשיר. מה אומר לכם, מאות פעמים בחיי שמעתי ושרתי את השיר הזה. בהפגנות, באירועים ובעיקר נגד אנשים אחרים.

אבל הפעם, במרכז ברלין, שמעתי את השיר הסוער הזה, והעיניים זלגו דמעות.

"אוי עוצו עצה ותופר, אוי דברו דבר ולא יקום, כי עמנו ק-ל".