בחירות פנימיות

המפלגות שלוחמות על הגוש של כולנו

האוויר היה דווקא בסדר. המקצוענים קוראים לזה 'בריזה ירושלמית'. ככה זה כשאתה יושב במרפסת של קומה שבע (כמובן שיש מעלית שבת שאף אחד לא נכשל בה). פתאום אתה הופך לסוחר נדל"ן ממולח. יושב מול המארח, חבר נעורים יקר, ומוצא את עצמך סופר בלטות ומנסה להכפיל כל מטר בחמישים אלף שקל.

אין מה לומר, חתיכת 'גביר' צמח לנו פה.

"מה אתה מסתכל", הוא קולט את המבט, "הכל פה של הבנק. בתוספת ריבית והצמדה". דווקא יפה, אני מגמגם, והוא מכריז: "שוין, בוא נצא ל'דירת עראי', זה הדבר היחיד שיש לי" (אל תבכו, לפי מספר הבלטות, העראי הזה שווה כמו ארבעה חדרים בפריפריה. בלי ריבית).

התיישבנו, מזגנו, בירכנו ובכוס השלישית כבר שכחנו את פערי המעמדות. שקענו בשיחת חג מרתקת. וכל אותו הזמן לא ידעתי מה מתכננים לי ממש מעל הראש. האמת שהייתי צריך לחשוד לפי הריח. 'על-האש' מהסוג הכי מגרה שיש. בלוטות הרוק נכנסו לפעולה, מיהרתי לספוג אותן בעוד כוס (שיהיה ברור, מדברים על מקס-לימון) – ואז פרצה המלחמה.

שני פיצוצים דוקטור, זה מה שאני זוכר. היום אני יודע שזה היה באס אורגנית. אבל אז זינקתי בבהלה. ואז מקהלה חסידית שלמה שצווחת "אך-אך-שמייח". הבטתי באיש שיחי, הוא המשיך לדבר כאילו לא קרה כלום. "אה", הוא לחש, "ככה זה כל לילה. יש פה איזה 'נוגיד' מאמריקה. יהודי שמהדר במצוות. כשהתורה אומרת 'ושמחת', אצלו זה עד הסוף. כמו אתרוג. הכי מהודר. לא משנה כמה יעלה. אח, מי כעמך ישראל".

ומצווה גוררת מצווה. ה'הידור' הזה, כך הבנתי בתוך דקות אחדות, הדביק את כל השכונה. אם בסוויטה למעלה עומדת מקהלה שלמה עם שטריימלים ומיקרופונים שבאמצעם ריבוע מעוצב, במרפסת של הנגיד בקומה שמונה – עושים משהו הרבה יותר חכם: משמיעים את אותה מקהלה עצמה, מתוך נגן קטן שמחובר לבוקסה אדירה. ומי רואה אותם מוציאים ואינו מוציא, גם בקומה חמש רוצים לשמוח. וגם להם יש בוקסה.

ופתאום אתה שומע את אהרלה סמט מתחרה באותו אהרלה סמט, שניהם מתיישבים לך על הצדעיים וצורחים "אך-אך שמייח", ושוב, בקצב של מיגרנה חגיגית במיוחד, "אוי אך-אך שמייח". ושוב. ושוב.

תוך כדי ייסורים של שמחה, נכנסים אל החדר בניו החמודים של איש שיחי. עוללים מתוקים עם פיג'מה שרק רצו קצת לישון. אבל המקהלה מכה על קודקודם, שלוחי המצווה של הנגיד שרכש בכסף מלא חבילת 'מאצעב' חסידית סוערת. עכשיו הם נרגעים קצת, שרים לחן נוגה עם מילים בעברית: "אבא-אבא-אבא מלך העולם". מתרגמים את עצמם לאידיש. והופכים לאושפיזין בכל סוכות האזור. ליהודי יש כסף, ואין שום סיבה שלא יתרום קצת שמחה לשכנים.

ה'מצטער', פוסק איש שיחי לילדיו, פטור מן הסוכה. "תנסו לישון בממ"ד (4 מ"ר – שהם 200,000 ש"ח לפני מע"מ) הוא מציע. בהמשך הלילה, נעביר אתכם לסוכה". מתי השמחה הזאת נגמרת? אני מברר. "קשה לדעת. תלוי כמה 'שמחה' הגביר צריך".

אז לפחות אתה ישן קצת בבוקר? אני מוודא. איש שיחי מחניק פיהוק ושוב מחייך. מצביע על סוויטה ממול ומסביר: "יש לאחרונה חומרה חדשה. יהודים שמקפידים להגיד הלל מתוך שמחה עצומה, עם כלי שיר. לא-לא-לא. לא רק גיטרות. זה היה פעם. היום מקפידים על תזמורת שלמה. בצלצלי תרועה. אדוני, זה שכונת יוקרה פה".

רגע לפני שאני בורח לי לאיזו דירת עראי זולה שלשם שינוי גם אפשר להניח בה את הראש ולהסתפק בשיעולים של השכן, אני נזכר באיש הכי חכם שפגשתי בעיצומו של חג הסוכות. קהלת. 'פשט' חדש נופל לי בפסוק "מתוקה שנת העובד".

"והשובע לעשיר", זועק שלמה המלך, "איננו מניח לו לישון". לא רק לו, אלא לכל השכונה.

גם זה הבל.

נכון, הכל עניין של הסתכלות. עם קצת 'עין טובה' אפשר לצייר את אותה תמונה בגוני היופי שהדור שלנו זכה אחרי השואה (בלי להציץ, תרשו לי להאמין שהשכן הטוב שלי מהטור ליד, יעשה זאת בחן ובטוב לב, כדרכו). ועוד דבר נכון, מאוד לא נעים להפוך לזקן הנרגן שצועק ששש לילדי השכנים.

אלא שלדעתי מדובר במשהו הרבה יותר רחב ומעניין.

לא צריך להיות סוציולוג גדול, כדי לחוש ולזהות התגבשות של נורמות. החברה החרדית מעצבת בתקופה הזו את זהותה. כור ההיתוך פועל במלוא העוצמה. איש לא חומק. כולם דומים זה לזה. תחפשו בבקשה את ההבדל בין 'נעילת החג' בפוניבז', לבין 'באטע' ויזניצאית, או שמחת בית שואבה מרוקאית. (מובן שהמקהלה בשלוש המקומות היא חסידית. כי בואו, עם כל הכבוד, כולם יודעים מי באמת יודע להרים פארנצ'עס…)

וזה מתבטא בכל תחום. מתחיל בפוליטיקה. נכון שיש שני מטות נפרדים, עם שתי אסטרטגיות שונות. אבל ככל שהתאמצתי, ההבדל היחיד שמצאתי נגע לשאלה הקריטית איך הוגים "ז' חשוון", בפתח או בשווא. כמו שנהוג לומר בימים אלו: לא משנה מה אתה בוחר, העיקר שזה בתוך הגוש.

השאלה הגדולה שצריכה להטריד את כולנו, היא מה יהיו בסופו של דבר הנורמות שיתקבעו בכל ה'גוש'. וזה לא פשוט. הכל מתערבב, השאלה מה ינצח. עד לא לפני הרבה שנים, סמל ליהודי חרדי היה חרדה מעניינים כמו 'גזל שינה', הפרעה לזולת, בקשת סליחה. לפחות מבחינה היסטורית, זה היה כאן כמה שנים לפני הישועות של קופות הצדקה, או הסטייקים של קרעסטיר.

אז כן, בימים אלו יש בחירות. המגזר החרדי נדרש לבחור את עתידו. שתי מפלגות מתקוטטות על השליטה. מצד אחד יש את מפלגות ה'שכל' – זה שבמשך שנים התפארנו בו, ושקדנו לשייף אותו בסוגיות ובשיטות ראשונים, ומהצד השני יש את מפלגת ה'רגש'. גם אותה הערכנו. היא יודעת לעשות עבודה. לתת טעם בחגים, בתפילות ובלימוד.

ובכן, מוריי ורבותיי, אחרי שנים של שלטון 'השכל' – מהפך! לפי מיטב ידיעתי, לא חתום עליו אף גדול בישראל. קיבלנו אותו ביבוא אישי מאמריקה. זה התחיל ב'רבי מרקד' עם גיטרה ושיער מגודל, ואחריו להקות של חסידים צעירים מבורו-פארק ומאנסי.

פתאום מעמד הסליחות הנורא שבמשך שנים 'שכל' הסביר לנו שהוא מיועד לבקש מחילה ממלך העולם, הפך לפסטיבל רועש של 'רגש' סוער. אנשים שקופצים מסביב לבימה ולא שמים לב שהמילים שיוצאות להם מהפה הן "זוחלים ורועדים מיום בואך". וזה רק הולך ומקצין.

אם להשתמש בשפה הפוליטית – המלחמה שלנו היא כבר מול מפלגות ה'רגש הקיצוני'. הרגש הקיצוני כבר שולף אקדחים ויורה באוויר. מחזות הזויים כמו 'ריקוד' מסביב לסיר טשולנט בהכנה, כבר הפכו לשגרה. אבירי ה'שכל' זועקים, מנסים לחתום על 'קול קורא', להזכיר לנו מי אנחנו – אבל 'רגש' מתעלם. ככה מרגיש לו.

בשנים האחרונות 'רגש' עלה רמה. הוא 'התיר' לכמה זמרים מחו"ל לשיר בתוך מיקרופונים ביום טוב שני. הוא לא היה צריך שום רב עם 'שכל', מספיק כמה אנשים עם גיטרה שהרגיש להם נכון.

והיה גם מחזה יותר מטומטם ש'רגש' חידש השנה: עשרות מעמדי 'הקפות' שנחגגו בבוקר 'יום טוב שני של גלויות'. מדובר במניינים מיוחדים לבני חו"ל שאצלם היום הזה הוא חג לכל דבר ואסור בעשיית מלאכה – ושם, במרכז המעגל, עומדים גם נגנים ישראלים עם מיקרופונים ואורגנים ועשו שמח. 'שכל' צרח: זו הרי סתירה מובנית – אם יום טוב היום, אסור לנגן; ואם לא יום טוב, אז מה פתאום לעשות הקפות?! – אבל 'רגש' קפץ בהתלהבות. "לכבוד התורה".

לילה לפני אותן 'הקפות' מוזרות, סערה הארץ על הח"כ הרפורמי גלעד קריב, שלקח ספר תורה בידו ועיוות פסוק להכעיס, כששר 'וראה בנות לבנותיך שלום על ישראל'. (אם כבר, לי הקטן מאוד צרמה העובדה שקריב השוביניסט בחר לשיר 'וראה בנות' ולא 'וראי בנות'. גם הסיפא צורמת: מה רע ב'שלומית על ישראלה'?)

אבל להתלוצץ על רפורמי מבולבל, זה ספורט קל. הבדיחה נהיית הרבה יותר עצובה כשמלבישים לה שטריימל עם קצוות (בחסות 'עטרת הזנבות' כמובן) ונועצים עליה שמות של אדמו"רים ורבנים, ובוזקים עליה סגולות חדשות ומרוויחות.

אז בבחירות הקרובות, כשאתם עומדים שם לבדכם, תנסו גם להקשיב ל'שכל'. אין לו כריזמה, ברוב המקרים קשה לו להתנסח. אבל כשמקשיבים לו ברצינות, לפעמים אפשר להשתכנע.

האחריות מחייבת.

אם שאלתם את עצמכם איך אני מעז לא להתייחס לעניין החשוב של 'אחרי החגים', קבלו זריקת הרגעה – השנה בחסדי שמיים דחו את 'אחרי החגים' בשבועיים. אין שום צורך לחזור לשגרה. שבועיים של ערב בחירות, כידוע, יש בהם מדין חול המועד. רק העיתונים ממשיכים לצאת, ועכשיו ביתר שאת. בלי הקובייה החשובה של "מפני קדושת המועד".

אבל בבקשה תישארו איתנו, כי הכל ממשיך הלאה.

הנגידים אומנם חזרו לביזנעס, אבל אנחנו נשארים פה עם אהרלה סמט שממשיך איתנו גם לקליפים המוצלחים של גימ"ל. המבצעים, הוויכוחים ואפילו המקס-לימון. הכל נמשך. מהסוכה יוצאים למטות ההסברה. לפעול ולהפעיל, בכל המרץ.

ואגב, אם אתם בעניין של בשורות טובות, קבלו בשורה שגרמה לי פריחה בכל הגוף.

מצאתי את הנתון הזה בטורו של הפרשן הפוליטי עמית סגל, טיפוס שבדרך כלל יודע על מה הוא מדבר. עכשיו תקראו את הקטע הבא, ותנסו לשיר אותו בניגון 'ושמחת'. כל מילה חשובה. ואני מצטט:

"70 אחוז בערך מתקציב הבחירות של ארבע הרשימות הגדולות מופנים לשבועיים האחרונים של הקמפיין, שיחלו למחרת שמחת תורה". אוי, אך-אך שמייח.

ואם כבר מספרים, אז עוד מספר קטן שממתין לנו מייד במוצאי החול-מועד הזה. בזמן שהפוליטיקאים מפיקים לנו קליפים מצחיקים וגורמים לנו לדבר על אסדות גז בלבנון, החלב שלנו ואפילו נייר הטואלט עומד להתייקר בעוד 5 אחוזים.

אבל אנחנו חוגגים. ואם אין נייר טואלט, אפשר לקנח את האף בפתקי בחירות.

חג דמוקרטיה שמח.