שמעון ברייטקופף י"ח שבט התשפ"ד

 

אחדות עם ישראל

עכשיו לא הזמן לקטרג על עם ישראל, בטח בימים שצריך כל כך הרבה זכויות, אבל אני רוצה לשתף אתכם בשני סיפורים קטנים שהם תמונת מראה זה של זה, ואולי נמצא בהם קצת מוסר השכל.

את הסיפור הראשון סיפרה לי מנהלת סמינר ידוע וחשוב בירושלים.

התקופה הזו היא כידוע ה'פיק' הכי משמעותי בסמינרים. יש רישום, יש מבחנים, ראיונות, טלפונים ולחצים. אין שנייה לנשום.

באחד הערבים המנהלת מקבלת שיחת טלפון ממספר חסוי. מהעבר השני מציגה את עצמה אישה שאומרת שהיא לא מוכנה להזדהות בשמה, אבל היא נוקבת בשמה של בת שהגיעה לראיונות קבלה ומועמדת לקבלה לסמינר.

האלמונית מבקשת למסור "מידע חשוב מאוד" למנהלת. היא מתארת באוזניה שהבית של הנערה המדוברת הוא "בית מודרני", ומספרת סיפורים שבעיניה הם חמורים מאוד וצריכים להגיע לידיעת ההנהלה. "מודרני זה לא מילה. אני לא יודעת איך הם קוראים לעצמם חרדים בכלל", התפייטה האלמונית החסודה.

הבת שלך לומדת בכתה המיועדת? – מבררת המנהלת בניסיון להבין את המניע להלשנה.

לא, משיבה האלמונית.

הבת שלך לומדת אצלנו בסמינר אולי? גם לא.

אז במחילה, מה זה עניינך? שאלה המנהלת שראתה כבר דבר אחד או שניים בחיים.

"הרגשתי חובה ושליחות לעדכן אתכם במידע הזה לטובת החינוך של בנות ישראל", היא ממהרת להסביר, "ואני בהלם שאת שואלת אותי מה זה ענייני. זו התגובה שלך למי שרוצה להציל לך את הסמינר?" שאלה בתדהמה בלתי מסותרת וניתקה את השיחה.

אפשר להתווכח ולתת מוסר להרבה אנשים, לא לנשים שדואגות לחינוך של בנות ישראל באמצעות מסע השחרה אנונימי.

הסיפור הזה תפס אותי כמה שעות אחרי ששמעתי מעשה שהוא תמונת מראה לו. בשבוע שעבר כתבתי על כ"ק האדמו"ר מאמשינוב שליט"א ולפי התגובות שקיבלתי יש צימאון ציבורי אדיר להכיר את הדמות הפלאית הזו קצת יותר, אז הנה עוד סיפור אחד קטן:

לפני כמה שנים התארגנה קבוצת הורים בעיר חרדית גדולה, במטרה לפרוש מבית הספר השכונתי ולחבור לבית ספר פרטי אחר שנחשב חסידי יותר. כידוע האדמו"ר מאמשינוב תומך נלהב של אחדות במערכת החינוך, ספרדים, חסידים וליטאים, וסולד מהכיתתיות שהובילה לפתיחת מוסד לכל תת-קהילה, מה שגורם למוסדות קטנים, לא יעילים, שלא נותנים את המינימום הנדרש לילדים.

ההורים שלחו משלחת, שנכנסה לרבי עם סיפור מצמרר על ילדה באותו בית ספר שדיברה עם ילדה אחרת בעניינים שבנות גילה לא אמורים לעסוק בהם. כמובן את הסיפור הם תיארו עם כל הגישמאק, עם תוספות משמעותיות שנתנו לכל הסיפור נפח משמעותי ומזעזע.

משלחת ההורים קיוותה מאוד שהרבי יבין מייד את חומרת הדברים ויורה על עזיבת המוסדות. להפתעתם, במקום להזדעזע, הרבי הגיב באדישות."הדברים שהילדה אמרה לחברתה – שלא ראוי לדבר בהם בגיל הזה – הם אכן לא בסדר וצריך לטפל בזה. אבל צריך לזכור שבסופו של דבר, בגיל הנכון, הילדה הרי תדע מכך", אמר הרבי. "אולם הפרישה מבית הספר היא פגיעה נצחית באחדות ואהבת ישראל, וכיצד אפשר בכלל להשוות בין חומרת הדברים? אנחנו נשארים במוסד הוותיק".

 

בבופה הגדול בעולם

קפיצה לרגע לפרשת השבוע.

פרשות השבוע שמלוות אותנו בשבועות האחרונים, הן מדרש פליאה.

בני ישראל שקועים בגלות מצרים יותר מ־200 שנה. הופכים אותם לעבדי-עולם, מתעללים בהם בכל סוגי ההתעללויות האפשריות. זורקים את הבנים שלהם לים, מטילים עליהם עבודות פרך חסרות תועלת, רוצחים אותם בלי לתת דין וחשבון, מרביצים להם ומשפילים אותם. דורות שלמים גדלים לתוך מציאות של דיכוי ופחד.

אבל ביום בהיר אחד, הם יוצאים לגאולת עולם.

מעניים מרודים הם הופכים לעשירים מופלגים. רואים ניסים מופלאים בחוש, מתנקמים בקלגסים שרדפו אותם; רואים עולמם בחייהם. הם מגיעים למצב ששפחה ראתה על הים מה שלא ראו יחזקאל בן בוזי ושאר נביאים.

הציפייה הפשוטה היא לקבל אומה אסירת תודה שעסוקה בלהודות על מה שיש. אומה שלא גומרת להודות על החסדים שמורעפים עליה, בבחינת "יצאתי ממצרים? כל השאר בונוס". אבל במקום זה – ההפך הגמור.

כל שלוש דקות הם מגיעים למשה רבנו ומבקשים ממנו לחזור למצרים. המבלי אין קברים במצרים, הם צועקים לו. וגם אחרי קריעת ים סוף, שהם נגאלים בניגוד לכל סיכוי אפשרי, הם ממשיכים להתלונן. גם כשיש מן – הם מתגעגעים לאבטיחים המצריים. חסר לרגע מים – הם כבר צועקים: תן לנו לשוב מצריימה.

הקב"ה מוריד עליהם מן. אוכל פלאי שיש בו כל הטעמים כולם. למעשה מדובר היה בבופה הגדול בעולם. כל טעם אפשר למצוא במן. אבל יש הוראות ברורות. בני ישראל צוו ללקוט עבור כל יום וביום שישי כמות כפולה. אבל עם ישראל הוא לא עם של פראיירים. וככה אנשים מנסים לאגור כפול ביום חול, ול"ע הולכים לאסוף בעיצומה של השבת בניגוד לכל ההוראות והמצוות, ובעיצומה של שרשרת ניסים גלויים בלתי נתפסים – הם נופלים שוב ושוב ושוב.

לצד העובדה שבני ישראל לא קיימו את הציווי בנוגע למן, הם עצמם לא מפסיקים להתלונן עליו. חסר להם הקרעכץ של המלפפון החמוץ, את הקראסט של הסטייק, את העצם של הפולקע, את מעמד שליפת העצם מהאסאדו ועוד כהנה וכהנה. מוצאים תלונות מתחת לאדמה, הופכים את החיים של משה רבנו לבלתי אפשריים.

ואתה שואל את עצמך: למען השם, מה הם רוצים? באמת הייתם רוצים להישאר כמו עבדים מושפלים? בלי זכויות? בלי עצמאות? בלי רוחניות? בלי אלוקות? על מי אתם מתלוננים? על מי שהוציא אתכם ביד רמה ובזרוע נטויה מהמצב הכי גרוע שיכול להיות?

וברוך השם, אכשר דרא ואנחנו זוכים לראות שוב את דור יציאת מצרים.

רק לפני שלושה חודשים עמנו נטבח פה. הגרועים שבמעשים נעשו לאחינו ואחיותינו. כבודו של עם ישראל הושפל, דמו נשפך כמים, ובאוויר הייתה תחושה שזהו. מה שהיה לא יהא עוד. אנחנו קודם כל נתאחד, ואחר כך נילחם בכל הכוח עד הניצחון.

אבל עברו כמה ימים, ובדיוק כמו ביציאת מצרים, התחילו הקולות המחלישים. אולי נעצור, אולי לא נילחם, אולי נדיח את ראש הממשלה, אולי נעשה בחירות. וככל שנוקפים הימים הקולות האלה הולכים ומתגברים. פרשנים מלהגים בקול הולך וגובר על ה"דשדוש" ומלינים על השקיעה ב"בוץ העזתי".

פרשנים בתקשורת המיינסטרים מתחרים ביניהם מי יחליש יותר את רוח העם. אחד כותב שההפסד הוא בלתי נמנע, השני מתחרה בו וטוען שאין לנו בכלל סיכוי. וכל אלו הם פעמונים באוזני האויב, ומחלחלים כארס של עכנאי בגוף האומה.

ואתה שואל את עצמך: הדם של הנרצחים עוד רותח, אחינו הגיבורים והקדושים מחרפים את נפשם בסמטאות הארורות של עזה, מה אתם רוצים?

מתנהלת פה מערכה על עצם הקיום של העם היהודי. זה לא על התופינים ולא על המגדנות ולא על איכות החיים, אלא על החיים עצמם. אומות העולם נושאים עיניים לראות אם היהודי מתפורר, אם תאוריית קורי העכביש של נסראללה וסנוואר הולכת ומתממשת או לא, ואנחנו במקום להתנער מהעפר, נוקטים בגישה של דור המדבר: מבקשים לחזור למצרים. מבקשים לחזור לימים של לפני המלחמה. הימים של המחלוקות והימים שבהם משנאינו נשאו ראש.

 

דבר – וייסעו!

גם הרגעים האלו, שבהם נראה שאנחנו לכאורה בדרך ללא מוצא, הם לא חדשים בתולדות העם הזה.

גם כשעם ישראל עמד לפני ים סוף, הוא היה במצב שנראה בלתי אפשרי. מלפניו ים סוער, מאחוריו רבבות מצרים שטופי מוח, מצוידים בנשק הכי חדיש וקטלני שיש.

המדרש מספר שעם ישראל התחלק, איך לא, לארבע מפלגות: היו שאמרו: בואו ניכנע. נניף דגל לבן ונחזור למצרים. ניסינו לצאת, לא הלך, עדיף לחזור בראש מורכן; המפלגה השנייה אמרה: בואו נתאבד. למצרים לא נחזור, להילחם אין לנו סיכוי, אם נגזר גורלנו עדיף שניקח את חיינו בידינו; מפלגה שלישית אמרה: בואו נילחם. אין לנו הרבה סיכוי, אבל לפחות נמות כמו גיבורים ואולי על הדרך נהרוג כמה מצרים רשעים; המפלגה רביעית אמרה: בואו נצעק חזק. נתפלל לקדוש ברוך הוא שיציל אותנו, אולי יחוס אולי ירחם.

בעוד הם מתווכחים, והוויכוחים עד לב השמיים, משה רבנו הולך לקבל הוראות מלמעלה. הקדוש ברוך הוא אומר לו משהו מפתיע: דבר אל בני ישראל וייסעו.

איך ייסעו, הרי יש ים מלפניהם?!

סעו!

הקב"ה אומר להם: נתתי לכם משימה. לא סתם הוצאתי אתכם ממצרים. אתם צריכים לקבל את התורה ולהפיץ את האור בכל העולם. בחרתי מכם מכל העמים לא סתם.

ביום שתבינו את השליחות שלכם ותפנימו שאין איך לברוח ממנה, אתם תראו שכל המכשולים ייעלמו. יש ים? לא נורא. סעו! הים כבר יתאים את עצמו אליכם.

אם הים לא נקרע, סימן שאתם לא מאמינים מספיק בשליחות שלכם. שאתם לא חושבים שיש לכם ייעוד, ושהעולם הוא רק פלטפורמה להגשמת הייעוד האלוקי ויתאים את עצמו לכל דרישה שתהיה לכם.

ביום שתאמינו בזה, הכל יסתדר.

מאז ועד היום, באוויר יש קריאה של הקדוש ברוך הוא: סעו! אל תפחדו, אל תיראו, רק תממשו את החובה שלכם. את השליחות.

אבל אנחנו עם קשה עורף. במקום לנסוע, ולבצע את השליחות שלנו, אנחנו מתבוססים בבוץ, בוויכוחים, בהפגנות, בפוליטיקה.

זה אולי יישמע מיסטי, אבל אני אישית מאמין בזה.

יש מתאם נוראי בין התפוררות האחדות לכישלונות בזירה הצבאית. בכל פעם שאנחנו נגררים חזרה למריבות ולפלגנות, משהו נחלש בנו מבפנים, ואת המחיר הנורא משלמים החיילים בחזית.

המלך אחאב ניצח במלחמותיו למרות שדורו היה דור של עובדי עבודה זרה שחטא בשלוש עבירות חמורות. מדרש רבה תוהה על העניין הזה ומסביר מדוע: בגלל שלא הייתה בהם שנאת חינם. והמדרש מפרט, שלא היו ביניהם מלשנים.

מנגד, בית שני נחרב בתור זהב מופלא של עם ישראל. בתקופה של צדיקים, כהנים ותלמידי חכמים. בתקופה של פריחה היסטורית בלימוד התורה. אבל הבית נחרב בגלל שהשנאה פעפעה בעם וכילתה אותו מבפנים. העבודה של האויב הייתה קלה.

ביום שמנהלות סמינרים יקבלו טלפונים אנונימיים על משפחות שנמצאות בשולי המחנה, וישמעו שהמשפחות האלה נהדרות וטובות, ושראוי לקבל את הילדות שלהן למוסדות – אנחנו ננצח את כולם. ביום שנעדיף את אחדות העם, על הפיינשמקעריות הקהילתית, בדרכו של הרב'ה מאמשינוב, אף אחד לא יוכל לנו.

וגם אם זה קלישתי, זה כל כך נכון: רק ביחד ננצח.