בית הדין הבינלאומי במוקדון

איך צריך העם היהודי לעמוד מול אישומים שמעורבת בהם אנטישמיות וחוסר הבנה?

כאשר עיניים רבות בעולם מופנות אל בית הדין בהאג, מעניין להיזכר בשלושה סיפורים שמופיעים בגמרא (מסכת סנהדרין) על וויכוחים משפטיים שפרצו בין עם ישראל לאומות העולם. מי שהתבקש להכריע היה בית דינו של אלכסנדר מוקדון, הקיסר שנחשב נציג של הצדק האוניברסלי. ההיסטוריה חוזרת. גם שם, אומות העולם באו לתבוע את עם ישראל בשם הצדק.

בואו נתבונן באחד משלושת הסיפורים, כדוגמה, וננסה לחשוב על משמעותו לזמננו:

"באו בני אפריקה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו: 'ארץ כנען שלנו, ככתוב: 'ארץ כנען לגבולותיה'; וכנען הוא אביהן של אומות אלו'".

אותה טענה: ארץ ישראל שלנו. בירושה מכנען. חכמים לא ידעו כיצד לפעול עד שבא גביהא בן פסיסא וביקש רשות להשיב. הטיעון שלו היה ש"אם הם ינצחו – יאמרו 'הדיוט שבנו ניצחתם'". נתנו לו רשות והלך ודן עמהם.

"אמר להם: 'מהיכן אתם מביאים ראיה?' אמרו לו: 'מן התורה'. אמר להן: 'אף אני לא אביא לכם ראיה אלא מן התורה, שנאמר: 'ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו'". הדין הוא שנכסיו של עבד שייכים לאדון. ויתרה מזו, במקרה של כנען, אתם חייבים לנו – כי אתם לא משרתים אותנו, למרות שאתם עבדים.

"אמר להם אלכסנדרוס: 'החזירו לו תשובה!' אמרו לו: 'תנו לנו זמן שלושה ימים'. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה, מייד ברחו".

הסיפור כפי שהוא מזכיר לנו מייד את דברי רש"י המפורסמים בתחילת התורה: "שאם יאמרו אומות העולם – ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים; הם אומרים להם: 'כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'".

מדוע לא השיבו חכמי ישראל את התשובה הזו לאלכסנדר? מכאן נראה שלא בכל שעה אפשר להביא דברי אמונה לזירה הבינלאומית. כשנזקקים לדיון עם אומות העולם, חייבים להשתמש בשפה המתאימה.

מהגמרא נראה שחכמי ישראל חששו מדיון בפני אלכסנדר. הם הבינו שזהו רגע מסוכן, ולא בטוח שהאמונה שלהם בצדקת הדרך ובתורת ישראל, דיה כדי לפתור את המבוכה הדיפלומטית. גביהא בן פסיסא, שכנראה לא היה אחד מהחכמים הידועים בישראל, מציע הצעה עקרונית: "תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס מוקדון, אם ינצחוני יאמרו הדיוט שבנו ניצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם תורת משה נצחתכם".

מתוך הדברים למדנו שעיקר מעלתו של גביהא היא דווקא החיסרון שלו. תשובה של חכם גדול ומפורסם עלולה לסבך את עם ישראל – אם היא לא תתקבל. דווקא לכן נשלח גביהא, כדי שאם ייכשל יאמרו 'הדיוט ניצחתם'.

חכמים ידעו שיש סיכון במשפט הבינלאומי. ההיגיון הצח לא תמיד מתקבל ומובן בהיכלי הצדק הבינלאומי. מדוע? אנטישמיות איננה תופעה חדשה, וכבר אז הכירו אותה. האם זה אומר שאין מה לעשות, ותמיד תתקבלנה החלטות רעות ומעוותות? לא.

חכמים הבינו שיש טעם וצורך בדיון מול אלכסנדר מוקדון, וחוץ מתפילה וחיזוק הם מצאו לנכון לאשר את לכתו של גביהא לדיון. ואכן הייתה הצלחה גדולה, וגביהא הצליח לתקשר בשפת המשפט הבינלאומי, ולהשיב את פני הכנענים בבושת פנים. אבל כל זה בתנאי שמי שיבוא לא יהיה נציג רשמי ומחייב של חכמי ישראל. גביהא גם מגיע לדיון עם איזושהי קריצה, שהרי הוא כשלעצמו בוודאי מקבל את הארץ כמתנה אלוקית.

אפשר לומר שהבעיה של עם ישראל בדיון הזה איננה רק אנטישמיות. כי ההיסטוריה של עם ישראל לא מיוסדת על ההיגיון הטבעי והנורמלי. יש לעם ישראל ייחודיות שלא מתאימה לכללים הרגילים של העולם. באותו דיון, אלכסנדר מוקדון בעצם ניסה להכניס אותם לתוך מערכת הכללים המוכרת שעל פיה פועל העולם. אין להתלונן עליו על כך. זהו בעצם תפקידו של שופט בינלאומי.

אבל החיים של עם ישראל מיוסדים על הופעה אלוקית, שגם אם בגלות היא נסתרת ונעלמת, עדיין היא משפיעה על האירועים. עם ישראל ייחודי ושונה במה שעובר עליו, ולכן קשה להכניס אותנו לתוך הכללים המקובלים בעולם. קשה להעמיד בפני האומות את הטענה על יד השם שמנהלת את ההיסטוריה.

הסיפור הזה מלמד משהו בנוגע ליחסים שלנו עם האומות. מחד, אין מקום להיתממות. לצפות שרשויות עולמיות יפעלו לפי הצדק המדויק, וידעו כיצד לכלול בו את המקרה הספציפי שלנו, זו תמימות שעלולה לעלות לנו ביוקר. כדאי שנזכור שאנחנו מייצגים סיפור אלוקי, חד פעמי ובלתי נורמלי לחלוטין, והתאמתו לחוקים האוניברסליים היא בעייתית.

עם זאת, אין מקום לקיצוניות. עלינו לחפש דרך לתקשר עם הגויים בשפתם שלהם. אין צורך ואין היתר לחדד את הפער בין המציאות שלנו לבין עולמם שלהם, ועלינו גם לתת כבוד מסוים לצדק שלהם. לא ברצינות. אל תתנו אמון מוחלט בהיגיון הפנימי שלהם; אל תשלחו לשם את הנציג הרשמי שלנו, אלא מישהו לא מייצג, שמסוגל לדבר איתם בקריצה.

החידוש המפתיע הוא, שגם מדינת ישראל החילונית עונה להגדרות המהותיות האלו. ברור לכולנו שבית הדין הבינלאומי לא מסוגל להבין את המציאות שבה אנו מתמודדים ולהכריע הכרעה צודקת. נס שלא נאלצנו לעמוד שם ולדון בשאלה – האם חמאס צדקו באירועי שמחת תורה? אפילו את פשרה של המלחמה הצודקת ביותר שאפשר להעלות על הדעת מסובך להבהיר שם.

שני יסודות עומדים מאחורי המציאות הזו. האחד, האנטישמיות. התופעה המוזרה והמעוותת הזו עדיין מוצאת מקום בכל מיני במות בינלאומיות. והשני, המוזרות שלנו. עם כל המאמץ של הציונות להפוך את העם היהודי לעם נורמלי ולהכריז: 'לא עוד עם לבדד ישכון' – חלילה, עדיין משהו במציאות הישראלית לא מצליח להיכנס לתוך הכללים הנורמליים. כשאני שומע שר בכיר מכריז ברוב פאתוס: "עם ישראל כולו מאוחד במלחמה נגד חמאס, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים", אני מבין שההגדרה 'עם ישראל' איננה פשוטה, והיא מובילה לאבסורדים.

האם הערבים שותפים בכל ליבם למאבק בחמאס?

האם זה אומר שאין טעם וצורך לחשוב על תשובה לבית הדין הבינלאומי בהאג? לאו דווקא. חז"ל מצאו לנכון להשתדל להיכנס לתוך המערכת הזו, ולתקשר איתה לפי מידתה. האם אהרן ברק הוא השליח המתאים? אני רוצה להאמין שאין רצונו אלא לפעול למען עם ישראל ומדינתו, וכל מה שעשה היה ממגמה זו, אבל קשה לראות בו מישהו לא מחייב כמו גביהא בן פסיסא. המעמד החשוב שלו מחייב אותנו לגמרי. נוסף על כך, ההכרה בצדק האוניברסלי היא מהנחות היסוד של ברק בתוך עצמו, מה שמגביל את יכולתו להתמודד מולם.

בתפילה שנצליח להתמודד עם אויבינו הממשיים, ועם גורמים אחרים – שאומנם לא מאיימים עלינו בחרב ובחנית, אבל שופטים אותנו בעוינות ובניכור.