גבול הוויכוח

לא כל דמות עם שטריימל מייצגת 'חסידות'

א.

ככה זה החיים.

מבקש לו יהודי חסידי לישב בשלווה ולהתענג על כוס תה אדמו"רי, ופתאום מתברר לו שהשכן הליטאי משמאל החליט בדיוק בערב חנוכה לקדוח בקומפרסור.

הקוראים בצמד הטורים כאן כבר מכירים את מערכת היחסים המורכבת שלי ושל השכן מהטור בשמאל. שכנות היא עסק מורכב. על שכנים טובים צריך להתפלל. זה חשוב יותר מאח רחוק.

כנראה התפילות החסידיות שלי, עם כוס קפה ענקית וטלית עם עטרה ופאות רטובות – עשו את שלהן. אבא שבשמיים חנן אותי בשכן הכי טוב שיש. אצילי, חריף, טוב לב. הוא אמנם ליטוואק, אבל ככה זה, אי אפשר לבקש הכל…

בקיצור, כמו שאתם מבינים, יש בינינו מתח לא פשוט. כמו שכן טוב, לא פעם אני מצטנף בשקט-בשקט מאחורי הקוקר ומציץ אל מה שקורה בדלת ממול. יש שלט צנוע 'שמעון ברייטקופף' ויהודי שמחייך בחום.

הבעיה מתחילה כשהדלת נפתחת. ומה אומר לכם רבותיי, הפתגם העממי לא טועה: הדשא של השכן, ירוק ויפה. הכל עובד שם כמו שצריך. המילים תמיד מסתדרות בשורות קצרות. נכנסות לאנשים היישר אל תוך הלב.

בכלל, הכל שם מתוקתק ושמח. נוטף סנגוריה גאונית. כל היהודים טובים, כל הילדים קדושים, וכולם מצחיקים וחכמים. המאורות הגדולים מברסלב, ברדיטשוב וקרעסטיר פורטים על גיטרה אחת עם ר' שלוימ'לה קרליבך, והדמעות זולגות בנהרות דבש של 'מי כעמך ישראל'.

ובכל פעם אני נסוג מהקוקר, חוזר לארון הספרים, ורגע לפני שמתיישב לשרבט את המילים שלי, עושה כמו דורות של יהודים: יורק על הרצפה ולוחש: "קיין עין הרע", ומייד מקנח בציטוט חז"לי על קנאת סופרים שתרבה חכמה. הלוואי.

אבל כמו שכבר התרשמתם, פעם בכמה שנים יש קצת צעקות. נראה לי ששוב הגיעה הפעם הזאת.

אין כאן חלילה פירוד לבבות, להפך, חילוקי דעות שנראה לי חשוב להביאם בפומבי.

ב.

אחד הז'אנרים הכי חביבים בספרות הפולמוס היהודי, נקרא 'ספרות הוויכוח'. מי שהצטיינו בכתיבה הזו היו בעיקר גדולי איטליה. המפורסם שבהם הוא רמח"ל (המפורסם ביותר בז'אנר הוא ללא ספק 'ספר הכוזרי' הקדום).

כדי לכתוב ויכוח, חוץ מהמון ידע תורני, צריך גם כשרון המחזה ויכולת טיעון.

בונים שתי דמויות, קוראים לכל אחת שם שמאפיין את עמדתה: 'ידעוני' מול 'מוסרי', או 'חוקר' מול 'מקובל' וכדומה. כל דמות אמורה לייצג עולם תוכן שלם ועשיר. בשלב הבא נותנים לשתי הדמויות להתווכח ביניהן. זה מרתק ממש. ובעיקר מחכים.

לפעמים, אתה ממש מרגיש נוכח בחדר שבו שני יהודים חשובים מתווכחים. כל אחד נותן כבוד לרעהו ובעיקר מקשיב עד הסוף ומנסה לענות לו בצורה עניינית, בלי להתעצבן ובלי לתקוף אישית.

מטבע הדברים, כל אדם שקורא את הספרים הללו, מגיע עם נטייה לכיוון אחד הצדדים. אבל הקריאה בספר, מאלצת התמודדות רצינית גם עם הצד שכנגד. אין ברירה. אחרת אין טעם לקרוא. ומה שהכי חשוב, בעיניי, שגם אחרי שקמים מן הספר, אפשר להבין שגם בצד השני יש היגיון וטעם.

ועכשיו נעזוב לרגע את ארון הספרים, ונחזור אל דפי העיתון. בשבוע האחרון, ידידי הטוב ערך מחזה שכזה. זירת ההתרחשות גלתה למונסי, שם עפעס יותר קל לטפל באנשים בלי שהם יתעצבנו. זה מול זה הוצבו שתי דמויות. שתי תפיסות בעבודת השם. האחת של 'חסיד' והאחת של 'ליטאי'.

הכשרון הקריקטוריסטי נדף מכל שורה.

החסיד, יהודי חביב. קם מתי שבא לו, צועד עם מגבת לבנה, ומענג את השבת במאכל ובמשתה. כשעומדות לפניו שתי מצוות האחת 'קריאת התורה' והשנייה 'צלחת טשולנט', הוא בוחר בשנייה מדין 'תדיר'. הליטאי לעומת זאת, טיפוס שממש לא נעים להיתקל בו. אדם עם רגליים קופצניות, שמשכים קום לשחרית ועוד רגע יוצא מדעתו מרוב זעם.

וכמו בדור שלנו, מאחורי כל הנהגה יש תפיסה פילוסופית שלמה. את העמדה הליטאית קצת מורכב להסביר, צריך ללמוד בשביל זה ארבעה חלקי שולחן ערוך. אבל את התפיסה ה'חסידית', אפשר ללמוד על רגל אחת: 'אבא אוהב שהילדים שלו אוכלים'. ויש מסקנה – כל הדרכים צודקות. אלו ואלו דברי יהודים טובים. וביחד ננצח.

ג.

האמת שאילו זה היה רק טור בעיתון, הייתי שותק. אבל לא פעם כשמתיישבים לשיחה עם יהודים, בעיקר בוגרי ישיבות מסוימות, אפשר לחוש שהסטריאוטיפ הזה רווח למדי בכמה אזורים במחוזותינו.

יש לא מעט אנשים – גם כאלו שנקראים 'חסידים' – שחושבים שחסידות היא באמת עסק של שטריימל עם שפיצים, ניגוני נשמה וסגולות. או במילה אחת, שניסח ידידי: פולקלור (אנחנו החסידים שכן דוברים יידיש, יודעים ש'פולק' זה עם. ופולקלור זו מסורת עממית).

ומנגד יש לא מעט – כולל כאלו שנקראים 'ליטאים' – שרואים בעולמם הפנימי משהו עצבני 'נערוויניסטי' צו"לניקי שלא באמת מניח לחיות. ומכאן השאיפה ליום שבו כל אחד יעתיק קצת מהשני. וגם הליטאים יזכו לצלחת עם שיריים אובר-נייט.

אלא שעם כל האהבה הגדולה, אפיון שתי הדמויות הללו לוקה בחוסר הבנה עמוק!

לא רוצה להאשים, אבל בלי ידיעה, מי שאשם באפיונים הללו, הם דורות של סופרים משכילים. אלו כתבו סיפורים ביידיש ובעברית מליצית, שערבבו את ההבנה של כולנו. זה לא תמיד נבע מ'שנאה' כמו שנוטים לחשוב. לפעמים היו כאן תסבוכי נפש שרווחו במאה התשע עשרה. בעולם שגילה את הקומוניזם וניהל מלחמת מעמדות מול ה'ממסד', היה נחמד לחשוב שהבעש"ט ותלמידיו הם אוסף של פעילים חברתיים שדואגים לשכבות החלשות ומצילים אותם מידי ה'למדנים'.

ולא, זה לא אומר שאין הבדל בין חסידים לליטאים. יש ויש! הוויכוח בין השיטות הללו עמוק, נוקב וגם מרתק. יש בידנו ספרות ענפה של ויכוחים בין חסידים לשאינם. יש כאן שאלות חשובות: לימוד תורה לשמה, דבקות בצדיקים ועוד. ספרים שלמים חוברו על כך. (אחד המעניינים שבהם נקרא 'ויכוחא רבה', וכל מי שרק ינסה להתחיל לקרוא בו, יבין עד כמה הוויכוח הזה עמוק ועד כמה אין לו מושג.)

לקחת את כל עולם התוכן האדיר של החסידות, ובראשו דורות של פוסקים מובהקים שכל העולם ההלכה נשען עליהם – רשימה חלקית ממש: 'שולחן ערוך הרב'; 'אשל אברהם', 'צמח צדק', 'דרכי תשובה', 'דברי חיים', 'חידושי הרי"ם' – ולייצג אותו במישהו שעובר על סעיף קטן משולחן ערוך, זה עלבון לאינטליגנציה.

ובמקביל לקחת עולם מידות עשיר (די עם נסתפק בכמה דמויות מדורנו: מרנן הגרש"ז אויערבאך, הגראי"ל שטיינמן, הגרי"ג אדלשטיין) ולייצג אותו בדמות עצבנית עם רגליים רועדות, זה עלבון נוסף.

וזה לא רק ה'גדולים', אלא גם העם שבשטח. לאורך רוב השנים דווקא עולם הישיבות החסידי התמקד בלימוד הלכה ובקיומה, לעומת הישיבות הליטאיות שהתחדדו בעיון למדני. בוא נאמר, שלא הייתי מציע לבחור ליטאי לנהל תחרות ידע ב'משנה ברורה' עם בחור גוראי ממוצע…

אם מחפשים את הבעל שם טוב, אין צורך לטוס עד למונסי, אפשר פשוט לצאת מהכולל. להיכנס אל השכן החסידי בדלת ממול. לראות למשל איך הוא מדליק נר חנוכה. איך הוא אומר את הברכות. איך העיניים שלו זולגות דמעות. שם נמצא הבעל שם טוב, בברען, בהתלהבות, באור הגדול. (ויש גם לאטקעס, בהכשר הרב לנדא).

ואם קשה בחנוכה, אפשר גם בליל שבת. לראות איך נראה 'קידוש'. אגב, אם כבר רואים יהודי עם מגבת, לא נורא גם לקפוץ לטבילת תוספת טהרה…

ד.

נכון, במשך דורות, היו חסידים עובדי השם בני עלייה שסברו שלא ראוי לעמוד להתפלל לפני מלך העולם, לפני כמה שעות של הכנה גדולה בלימוד, בהתבוננות ובתפילה שקודם התפילה. (אגב, ככל הידוע לנו, הבעל שם טוב עצמו הקפיד על תפילה בזמנה.) היהודים הללו תמכו את עמדתם במקורות הלכתיים מובהקים.

ועוד דבר נכון: חלק משמעותי מאוד מתורתם של צדיקי החסידות – היה שבדורותינו האחרונים אפשר וגם צריך לעבוד את השם מתוך שמחה, מתוך שובע וטוב לבב. המסר שעבר היה 'ראו חיבתכם לפני המקום'. הקב"ה הוא הנותן לנו לאכול ולשבוע.

ועוד נקודה חסידית מפורסמת – שאולי יצרה את הבלבול: צדיקי החסידות עשו פלפולים מיוחדים כדי להמליץ טוב על יהודים. לראות את נקודת האור שבכל יהודי, ובעיקר להזכיר גם למי שנכשל בסעיף קטן שבשולחן ערוך, שיש לו אבא בשמיים שאוהב אותו. ומרוב שהוא אוהב אותו, הוא ממש לא מרשה לו לאכול בזמן ובמקום שהשולחן ערוך לא מאשר.

(אגב, מקורו של הסיפור החסידי שממנו נלקח הפתגם ממונסי – אירע עם האדמו"ר רבי משה מרדכי מלעלוב זצ"ל. פעם ביקר הרבי בקבר רחל, וראה כמה יהודים רעבים חוטפים 'מזונות' כדי להשביע את נפשם, בשנים שבהן האוכל לא היה מצוי. החוטפים שראו פתאום את הרבי, נבוכו. והרבי המפורסם באהבת ישראל הביט בהם בעינו הטובות ופייסם: 'א מאמע האט ליב זעהן אז די קינדר עסן' – אמא אוהבת לראות שיהודים אוכלים.)

אבל שכן יקר, אין שום צורך להישבר מטור שכבר פורסם. תמיד אפשר להתעורר ולכתוב מחדש. להזכיר ליהודים שאין שום שיטה בעולם שתאפשר להם לחצות את גבולות השולחן ערוך. ולהודיע שמי שגוער ביהודים אחרים הוא לא עצבני, אלא מקיים מצוות תוכחה.

בשבוע הזה אני חייב להשתמש בפתגם שיצא פעם מפיו של הרבי ה'בית ישראל' זי"ע. "א יוד קען זעך שטעניד צוריק כאפן". יהודי יכול תמיד לתפוס את עצמו. ואז הוסיף הרבי בחיוך, "אפילו קיסינג'ר". כן, הנרי, שנפטר השבוע, גם הוא היה יהודי שתנועת החסידות לא התייאשה ממנו.

עכשיו זה הזמן. אפשר להדליק את הניצוץ ולהאיר את כל חשכת העולם.

א גוט חנוכה שכן יקר. חנוכה שמח כלל ישראל.