גלגל מתגלגל

כשהרכב מרוסק במצב טוטאל-לוס, יש זמן לתובנות

א.

פתאום שמעתי 'בום'. חושך אפלה, חיים שלמים רצים מול העיניים, היקרים מכל עולים בדמיון וברקע זעקת 'שמע ישראל'. והזעקה הזו, מגרוני היא בוקעת.

כבר חודש שאני שומר את זה בסוד. מעמיד פנים כאילו הכל בסדר. מפטפט פה עם השכן מהדלת ממול על סמינרים וּועדות קבלה, מקשקש על שכל ורגש ומסיט את האש לכיוונים הרבה יותר צפויים. אבל עכשיו נראה לי שכבר אין ברירה, כשל כוח הסבל, הגיע הזמן למה שקוראים אצלנו בעיתונות "חשיפה ראשונה".

זה קרה כאמור לפני חודש אי שם באחד הרחובות של תלפיות הירושלמית. הכביש היה שקט. התנועה דלילה. הרמזור ירוק וה'ווייז' מורה שבעוד 7 דקות תגיע ליעד. מישהו – שאני מכיר אישית – ממהר מאוד לתפוס את הירוק.

המשך הסיפור תלוי במחלוקת היסטוריונים ובוחני התנועה. מה שברור ללא שום ספק: היה בום רציני. שתי כריות אוויר התפוצצו ברעש, השמשה הקדמית נקרעה, ערפילי עשן היתמרו, ניידות משטרה ייללו, אופנועי הצלה ואמבולנסים חרקו, פקקי תנועה נוצרו – ומישהו עם ציצית מתבדרת ופוסט-טראומה התיישב על הגדר ו… צחק (הכל הפוך אצלנו, אני יודע).

כבר בשלב החלפת הפרטים, התברר שיש כאן עוד סיפור מורכב של דו-קיום אזורי. ברישיון אחד כתוב 'אלטר' לצד תמונה עם זקן וכיפה. גם ברישיון השני יש תמונה וזקן, רק השם קצת שונה. 'מוסטפה'. אחד צועק 'שמע ישראל', השני עוד מעט אמור לפרוש שטיח בצד ולכרוע. עכשיו שנינו יחד, טמבון בתוך פגוש. והפרמדיק מבקש לא לזוז.

בשלב זה אני אמור להרגיע אתכם ולהגיד ש'לא קרה כלום', אלא שאצלנו בעדה לא ממהרים להרגיע. תסבלו עוד כמה שורות בשקט.

ככל שנוקפות הדקות, ההמולה מתרבה. עוד ועוד נשמות טובות עוצרות בצד. מתנדב הצלה חמישי עוצר בחריקה. שואל באמפתיה "אתה ב'סדר", ומיד בוגד בי וחובר לצד שכנגדי, גם אותו הוא שואל אם הוא ב'סדר. אחריו עוצרים חברים, שוטרים, וכל היופי שהאזור שלנו יודע לייצר.

תוך עשר דקות כבר מתגבשים שני מחנות. בקבוצת דוברי ערבית כבר יודעים בדיוק מה קרה: "זה מג'נון, מדבר בֶּלֶפוֹן". בצד השני כמה יהודים עם כיפות שמשוכנעים ש"הבחור בלם מאוחר מדי". וככל שאתה מתבונן, אתה למד ששני הצדדים לא משקרים. הם פשוט משוכנעים שכנוע פנימי עמוק.

למה אני כותב את כל זה? שלוש סיבות: א. כי אין שום סיבה שאסבול לבד. ב. כי אני מחפש רכב חדש 'בהזדמנות' והטור הזה נראה לי פלטפורמה פרסומית די טובה. ג'. כי ככל שחולפים הימים, נראה לי שבאותם רגעי אימה, למדתי משהו עלינו, היצורים התבוניים.

מסתבר שאנחנו הרבה יותר פרימיטיביים ממה שמקובל לחשוב.

ב.

תזכירו לי לדבר פעם על 'השיבה לאוטובוס'.

אחרי שנתיים של התפנקות על כיסא קבוע משלך עם מוזיקה החביבה עליך (אקדמות של ר' יענקל תלמוד) וחיוך של 'תודה-לא' בכל פעם שאתה חולף על פני תחנת אוטובוס עמוסה, קשה מאוד לחזור אל ההסדר הזה של רב-קווים, איחורים ונסיעה בעמידה.

מי שמקל על הנפילה, היו החברים הוותיקים מלפני שנתיים שקיבלו את פניי בשמחה. הם נשארו בדיוק כמו שהיו. עם אותם נגנים, שיחות פלאפון, ארוחות בוקר, השלמת פסוקי דזמרה וכמובן קריאת העיתון היומי הענק בתנועה שמכסה את פני היושב בכיסא ליד. רק הבדל אחד, מסכה כחולה מתחת לסנטר.

אבל לפני כן חייבים לנקות קצת משקעים. לחזור אל הדקות הטראומטיות, בין שני המחנות הניצים בכביש התאונה. במקום לחקור את התאונה, אני לא מפסיק לחשוב על מחקר פסיכולוגי שמישהו חייב לברר:

כמה שניות לוקח לנו, מאז שראינו אירוע ועד שגיבשנו עליו עמדה נחרצת?

אינני חוקר מוסמך, אבל מאז אותה תאונה, אני כל הזמן רואה שידורים-חוזרים שלה. ולדעתי התשובה המחקרית היא משהו כמו: בין שליש-שנייה לחמש-שניות.

נשמע מופרך? תנסו להיזכר בכל הוויכוחים העומדים על הפרק: ימין ושמאל, לקח שוחד או לא, הייתה אלימות מחוץ לבית המשפט? מה קורה בישיבה ההיא? ומי אשם בסכסוך ההוא? נכון, כולנו יודעים שאין לנו שום מידע מוצק, אבל זה לא מפריע לנו לבחור צד.

בשנתיים האחרונות, ידיד אמריקאי שולח לי מדי שבוע קונטרס 'נתיבות יושר' מתורותיו של הרבי שלו, ראש ישיבת 'שערי יושר', הגה"צ רבי אברהם יוסף רוזנבלום זצ"ל, דמות חד פעמית שמשום מה כאן בארץ פחות שמעו עליה, אבל בניו יורק וגלילותיה מתהלכים מאות תלמידים שעד היום חושבים לפני כל צעד, מה הוא היה אומר להם לעשות.

באחד משיעוריו – לצערי הספקתי לשכוח איזה – מדבר הרב רוזנבלום על ה'נגיעה' האנושית. אם אני זוכר היטב, המסקנה שלו – שאפילו אם ניקלע לג'ונגל ונראה קרב בין שני בעלי חיים שמתקוטטים על טריטוריה, תוך כמה רגעים נתפוס צד. כאלו אנחנו. וחשוב שנדע את זה בכל פעם לפני שנראה לנו שאנחנו שופטים איזה עניין ב'אובייקטיביות'.

זה אולי לא נעים, אבל עוד פחות נעים, לא להיות מודע לזה.

ג.

להבדיל בין אדם גדול, לבין יצורים נחותים. התכונה הזו שלנו, ל'תפוס צד' בכל אירוע, מזינה את אחת התעשיות הכי מוזרות בעולם. אני יודע שרוב קוראיי לא בעניין, אבל השמועות אומרות שיש יותר ממיליארד אנשים בעולמנו, שתופסים את עצמם אוהדים של קבוצות ספורט.

זה לא סתם 'אהדה' לעת פנאי. בשנת 1996 (תשנ"ו למנייננו) דיווחו הרופאים בהולנד על יום אחד שבו שיעור מקרי המוות כתוצאה מהתקף לב, זינק ב-50 אחוזים. מה קרה באותו יום? לא נחרב בית המקדש, וגם לא נפלו המניות הלאומיות. כן קרה משהו אחר. להלן ציטוט מילים שאינני בטוח שאני מבין: "בו ביום הפסידה נבחרת הולנד בכדורגל לנבחרת צרפת, והודחה מהמשך משחקי אליפות אירופה".

רופא בריטי ציניקן שקרא את המחקר הסתפק האם זה קרה בגלל מתח מהמשחק עצמו, או שמא בגלל התזונה שמלווה את הצופים בו – אלכוהול, פיצוחים וחטיפים וכל הסוכר הזה שר' יענקל ליצמן לא מרשה.

כשמתבוננים בתופעה הזו, היא בלתי נתפסת. יושב אדם בקצה המזרח-התיכון וצופה במגרש דשא שעליו מתרוצצות שתי קבוצות מספרד ובריטניה. קשה למצוא הבדלים מהותיים בין השתיים. בכל קבוצה יש נוכחות בולטת לטיפוסים גבוהים ושריריים עם צבע עור שיכול לסבך אותם עם ועדות קבלה מסוימות. ההבדל היחיד הוא צבע החולצה.

מישהו מרשים נותן שריקה והטיפוסים מכל הכיוונים מתחילים לרוץ, לקפוץ, להתפתל ולבעוט באוויר. מילא הם, שטופים באדרנלין וחווים סוג של קרב קדמון. אבל מה עובר על המיליונים שצופים בהם? למה הם כל כך מושקעים בעניין? מדוע הלב שלהם מפרפר עד מוות ועד בכלל?

יותר מדי תאוריות פסיכולוגיות נכתבו על העסק הזה. יש תאוריות שמדברות על חומרים כימיים שמתפזרים במוח בשעת הצפייה, יש תאורטיקנים שסבורים שמדובר באותו צורך שגרם לאנשים בימי קדם לצאת לציד. מדברים גם על תחושת ה'שייכות' – להיות חלק ממשהו הרבה יותר גדול.

אבל מה שברור שמתחת לכל העסק הזה, רוחשת התכונה ההיא שלנו. לתפוס צד בעניין שלא קשור אלינו, ולהתקשר אליו ברמה נפשית כל כך עמוקה עד ש'יחלה עצמו עליו' כלשון חז"ל?

לכאורה, אתם אומרים לעצמכם, כל העניין הזה לא קשור אלינו. אנחנו לא מתעניינים בכדורים ובאפרו-אירופים. אבל אם תנסו להתבונן בעניינים שהסעירו ומסעירים את כולנו בתקופות האחרונות, ייתכן שאולי הנטייה הזו לתפוס צד, מצליחה גם לחלחל אלינו.

כן, אני יודע, גם במילים הללו, יש ניסיון לתפוס צד. אבל לפחות יש גם מודעות.

אה כן, רגע לפני שנפרדים, אני נזכר שהבטחתי לעדכן. בחסדי שמים, לא היו נפגעים רציניים בתאונה. שפך חמתו על פחונים וגלגלים. 'ברוך הגומל לחייבים טובות'.

ד.

אני קוטע את דבריי ממש באמצע. ההמשך עוד יפורסם. אבל את הסיפור הבא, שמגיע רגע לפני סגירת הגיליון אתם חייבים לקרוא.

את השם 'רבי שלום איידלמן' שמעתי לפני כמה שנים בשיחת חג שערכתי עם רבה של ירושלים הראשל"צ הגאון רבי שלמה עמאר. בתוך סיפורו של הרב על ילדותו במרוקו, הוא ציין את האיש הזה, חסיד חב"ד שחולל מהפכה תורנית אדירה וקירב אלפי משפחות ליהדות. "תראה מה זה שליח", אמר הרב, "כולנו עזבנו את מרוקו, אבל הוא נשאר שם במצבים הכי קשים".

כמעט שכחתי מהסיפור, עד שלפני כשנה וחצי, בחודש ניסן תש"פ, בשיא ימי הקורונה, הגיעה ידיעה שהרב שלום איידלמן זצ"ל נפטר ממחלת הקורונה.

היום הגיע החלק האחרון והמרטיט. מסתבר שבגלל בהלת הקורונה, נקבר הרב איידלמן במרוקו בתנאי, שכאשר יוכלו, יעבירו את ארונו לקבורה בארץ הקודש. אתמול, כשהגיעו אנשי החברה קדישא להוציאו מן הקבר, איש לא חלם שהם עומדים לפגוש את הגוף שלו שלם לגמרי. אחרי שנה וחצי(!) באקלים המדברי של מרוקו.

אתמול נפתח הארון, והתמונה המצולמת כאן – ראויה להיזכר לדורות.

בפירושו למשנה באבות (ג, א) כותב רבנו ה'שפת אמת': "הגם כי יש כמה צדיקים שלא נעשים רימה … אבל בני עלייה הללו מועטים המה וצריך להיות צדיק גדול … גם בימינו נשמע כזה שבעיר בריסק חפרו במקום קברים ומצאו ב' אנשים שלמים, אך מועטים הם אנשים אלו".

ובכן, זכרו זאת יהודים יקרים. גם בזמננו היו וישנם בני עלייה מועטים. זכותם תגן עלינו.