דור שכולו וי-איי-פי

…

לפעול מהבית

ברוך ה', עם ישראל עבר את ל"ג בעומר בשמחה עילאית. היום הקדוש הזה הוכיח שנציגים חרדים יודעים לנהל אירוע לא פחות משום אדם אחר ואף הרבה יותר, ומגיע הרבה יותר ממילה טובה גם לשר הרב מאיר פרוש ולפרויקטור הרב יוסי דייטש שעשו את הבלתי ייאמן והצליחו להפיק אירוע שמשלב שמחה ובטיחות, שני ערכים מנוגדים, שהשנה באופן כמעט ניסי השלימו זה את זה.

בשבוע שעבר נגענו במה שהפך היום הזה להיות עבור קומץ אנשים: 'יום הדין של החניות' – שבו מעמדם של רבים נקבע על פי סמיכות החניה שהצליחו להשיג באזור ציון רשב"י. ויש אומרים שבאותו היום נגזר גורל החניות של הבן אדם לכל השנה – ובסוד קדושים מי יעמוד.

אבל נראה כי השנה האירו הישועות יותר מכל שנה.

הוועדה המיוחדת שהוקמה בחודשים האחרונים להסדיר את מקבלי החניות, פרסמה את רשימת הזהב לציבור, מה שלמעשה חסך מהרבה אנשים את הנסיעה עצמה. אם כבר ה'עוילם' יודע שיש להם חניה, ובבית כנסת אנשים מתלחשים מאחורי גבם, לא צריך להיטלטל בדרכים ואפשר לפעול ישועות בנוחות של הבית.

וכצפוי, הטור האחרון גרר לא-מעט תגובות, שהמכנה המשותף שלהן היה ההקלה שחשו רבים מהקוראים נוכח האתגרים שעימם מתמודדים מקומבני החניה, בבחינת בשורה טובה תדשן עצם.

נכון, הם אמרו, אני לא עולה למירון במכונית ואני לא בשום רשימה, אבל קראתי והשתכנעתי שהם סובלים לפחות כמוני, ומבחינתי זה מספיק. שכל הזחוחים האלה יבלו קצת במחסומים ובמריבות עם השוטרים, ושלפחות ירד להם החיוך מהשפתיים.

מספיקה המחשבה על מריבה הגונה של בעלי האישורים או על אגלי הזיעה שנוטפים מהם שעה שהם ממתינים לאישור הסופי – להקהות ולטשטש את קשיי טלטולי הדרך.

בכל עצירה בדרך המתישה, כשהוא בתור לשירותים בתחנת הדלק, וכשהוא רואה את הרכבים השועטים בכביש עוקפים את האוטובוס האיטי בקלילות, הוא מחזיק את עצמו במחשבה על מה שהם עומדים לפגוש. הנה עוד מעט הם יתחילו את המריבות והוויכוחים והצעקות והעצבים עם השוטרים – ורק אז, כשהתמונה כולה מצטיירת בדמיונו, הוא מצליח קצת להתרווח במקום.

גם לבן הגדול שלו שהצטרף אליו לנסיעה – הוא משנן את המסרים: להשיג אישור? מה הבעיה? באמת. זוכר את חבר שלי שוקי מהשיעור? הוא היום היועץ הסודי של הממ"ז. היו לי שלושה אישורים עד הציון עצמו. אבל אמרתי לשוקי, לא צריך. אין כמו אוטובוס.

תראה אותנו – הוא מחווה על שורת הנוסעים הצפופה שהם דחוסים בה, נוסעים כמו מלכים. יש נהג, יש מזגן. אמריקה.

ובכלל, מי נוסע היום במרצדס, אה? – הוא מוסיף בקריצה כשהוא מכוון ליצרנית האוטובוסים שפעם הייתה מרצדס, ומזמן החליפה אותה חברה סינית.

אז עוצרים פעמיים, מה קרה? תאמין לי, ככה הכי טוב. אפשר לנשום, למתוח את העצמות. ותאמין לי מויש'לה, הכי טוב לנסוע בנחת. אפשר להגיד את כל התהילים ולהספיק קצת דף היומי. לא ככה?

והבן שלו רוצה להאמין שלאבא שלו היו שלושה אישורים, אבל הוא לא באמת מצליח, במיוחד אחרי שאוזניו היו עדות לכמה שיחות כושלות למאכער השכונתי. אבל נס שיש את רשב"י עצמו שמשכיח את כל הצרות וכל הייסורים.

…

תורת היחסות

אלא שהחניה היא רק קצה הקרחון לתופעה חברתית ענפה. דומה שהגיע הזמן להפנות אליה את הזרקור: הרעב הבלתי נשלט בציבור היראים למה שמכונה וי-איי-פי.

כל נותני השירותים במגזר למדו שבכל אחד מאיתנו – גדול כקטן – מתחבא צרכן-חניה-במירון.

קחו שירות קיים, תנו לו ארומה נכונה וסמל מוזהב מסתלסל – ויש לכם מהלך שיווקי מבריק שיפיל את כל המתחרים שלכם.

בשורות הבאות ניתן בווי-איי-פי הנכסף סימנים ונחלק אותם לשלוש קטגוריות, למען ידע הציבור בדיוק איזה שירות וי-איי-פי הוא דורש בכל פעם.

יש מה שנקרא בז'רגון הישיבתי וי-איי-פי בחפצא. במוצר עצמו.

לדוגמה? יש דרייבר רגיל ויש 'דרייבר-וי-איי-פי'. לאחרון יש רכב יותר מפואר, נהג שמצחצח את האוטו ואת השיניים פעמיים בשבוע, וילונות עבים ושידת עץ מבריקה, והטרנד החדש: בישום של לובי מלון 'וולדרוף-אסטוריה' בחלל הטויוטה סיינה.

האמת, אני מתקשה להבין את הרציונל שיש ליהודי שנוסע לעשות 'שנור' בארצות הברית, וצריך להתנייד מבית שמש לנתב"ג – נסיעה של עשרים דקות, לפשפש אחרי רכב סיינה גדול עם בקבוקי מים קרים, משל היה שגריר האיחוד האירופי. אבל נו, לפחות אפשר להבין איפה פה הווי-איי-פי.

יש עוד מקומות שאפשר להסביר בדוחק. טשולנט וי-איי-פי. אפשר להבין מדוע תוספת בשר והגשה בצלחת זכוכית הופכות אותו לראוי לתואר הנכסף.

אבל זו כאמור הדרגה הכי נמוכה של הווי-איי-פי. זה לאלה שעדיין לא הבינו את החיים. הווי-איי-פי האמיתי, הוא בגברא. לא שהמוצר יותר טוב אלא שהאדם מקבל שירות יותר טוב, או ליתר דיוק – שהאחרים שנמצאים סביבו מקבלים שירות יותר גרוע.

אם תמצי לומר: לקבל שירות בינוני, בשעה שאחרים מקבלים שירות זוועה. זה שיא השיאים. על זה אנשים מוכנים לשלם כל הון עולם. זה לא שדרוג במוצר, זה משדרג את כל הסטטוס שלך.

אולי זה על פי סוד, אבל הדברים נפוצים למשל במסעות קברי צדיקים במזרח אירופה.

התנאים במרבית אתרי הציונים הקדושים – ירודים. צריך קצת מסירות לנסוע לצדיק. אבל בעוד הציבור הרחב ישן באולמות כמו לינת שטח צבאית ומתרחץ במעיין סמוך, ישנו מתחם הווי-איי-פי שבו ישנים שלושה בחדר עם מקלחת בלי זרם.

האם זה וי-איי-פי? ממש לא. בעולם מתוקן הוא היה תובע תביעת נזיקין חמורה את מי שהיה שולח אותו לחדר כזה, אבל פה? פה הוא משלם עוד 500 דולר ללילה בשמחה ובששון. למה? לא על מה שהוא מקבל, כי הלא הוא לא מקבל כלום. הוא משלם – ובשמחה – על זה שהחברים שלו מקבלים פחות. הוא היה מוכן לשלם אלף דולר, לישון באורוות סוסים, ובלבד שה'עוילם' יישן בדיר חזירים.

חברות התעופה היו הראשונות שקלטו את הטבע האנושי ומתפרנסות בעיקר מלתת שירות גרוע וגרוע יותר. הבסיס הוא ישיבת-עונש בכיסא צר ולא נוח שלא זז לשום מקום ועם מרווח רגליים של 70 ס"מ. אם אתה רוצה לשבת במושב 'אקזיט' תוסיף עוד מאה וחמישים דולר. לא שיהיה לך יותר טוב, אבל לפחות אחרים יקבלו שירות ומקום גרוע ממך. אבל אז למעשה יהיה לך יותר טוב.

וזו, על רגל אחת, תורת היחסות הכללית של הווי-איי-פי.

…

לשלם ביוקר

ויש גם סוג שלישי.

הווי-איי-פי הטהור. הנקי. המדרגה העליונה שאין למעלה הימנה.

האמת שמי שניסח את זה הכי טוב היה המשגיח שלנו, שביקש באחד מימי אלול להסביר לנו נקודה מוסרית חשובה.

אני זוכר את הדוגמה:

בחור מתעורר בסייעתא דשמיא בבוקר. הגיע זמן שחרית. יום של התעלות לפניו. אבל היצר הרע לא מוותר. אין לו כוח. הוא עייף. הוא רוצה להמשיך לישון. השמיכה קורצת לו יותר מהעולם הגשום והאפרורי. הוא רוצה להישאב לעוד כמה שעות שינה, רחמנא ליצלן ולשיזבן.

אבל פה יש בעיה. בעיה קשה.

לא ברור איך קרה המחדל הזה, אבל התריס מעל המיטה שלו – לא סגור עד הסוף. ודווקא מהחרך המקולל הזה מציצה קרן שמש אלימה שמסנוורת אותו ולא נותנת לו לשקוע בשינה.

והדילמה אכזרית: אם הוא יקום לסגור את התריס עד הסוף – הוא כבר לא יחזור לישון. בדברים האלה אין משחקים. גוף שקם מהמיטה, כבר לא יצליח לחזור לישון באותו 'ברען' כמו קודם. מהצד השני, לישון עם קרן השמש הזו גם אי אפשר.

מה עושים ריבונו של עולם?

אותו בחור שמקפיד על עיניים עצומות בשביל שלא 'תעבור' לו השינה, מנסה באמצעות הרגל לסגור את התריס. וזה כמובן נידון לכישלון. בעיניים מעורפלות ותוך שרגליו מגששות באפלה, הוא מבין שזה עובד יפה בתאוריה. עד לשטח.

התרגיל האקרובטי הזה, שנעשה בערפול חושים ובהליכה על חבל דק מאוד בין ערות לשינה, הוא התשלום הגדול ביותר על התאוות. ובסוף, אחרי חצי שעה של מלחמה מתישה עם קרן השמש, הוא קם בעצבים לסגור את התריס, ועם החושך הגמור שנופל על החדר – השינה עוברת כלא הייתה.

אם לא היית נלחם על תשלום התנאים, והיית שועה לעצת היצר הטוב, כבר היית בתפילה, שמח וטוב לב, אבל רצית את כל התנאים, ולזה יש תשלום. והתשלום יקר ומתיש.

את חטאיי אני מזכיר היום. בתור בחור צעיר, שמעתי את המשלים הללו, והם מצאו חן בעיניי יותר מהנמשל. ככה למדתי לזכור לסגור מראש את התריס חזק, שלא יהיו בעיות שינה בבוקר, אבל במרוץ השנים הבנתי איזה מחיר גובה המרדף הבלתי נגמר אחרי העולם הזה בתשלום כל תנאיו.

מרוץ העכברים הזה אחרי הפינוק הבא, אחרי החופשה שעוד לא הייתה, הרכב הכי מפנק, הבית הכי גדול, הוא מרוץ שגובה את המחירים הכי גבוהים. אולי מבחוץ נראה שיש פה אהבת העידונים, אבל בפועל האהבה הזו מביאה לתוצאה שאין לא עידונים ולא תענוגים ונותר רק התשלום של כל התנאים.

בדיוק כמו החניה במירון והסבל הנלווה אליו, כך כל תענוגי העולם: קורצים מבחוץ ועצובים מבפנים. אם לוקחים משהו מר' שימען, כדאי לקחת את זה שאפשר להיות לבד במערה ולהיות הכי מאושרים בעולם. אם זה מגיע מבפנים, אם הוא מבוסס על תורה וקרבת אלוקים.

כן, תאמינו או לא, גם אם המערה היא אפילו לא מערת וי-איי-פי אלא מערה צפופה בדמדומי ל"ג בעומר עם עוד יהודים פשוטים שאפילו לא שמעו על המושג הזה.

מי ייתן והיה.