ישיבה לצעירים בעיר מפורסמת אחת במרכז הארץ. יום חמישי שעבר. השעה שש ורבע בבוקר.
כמעט ארבעים נערים עומדים למרגלות אוטובוס צבוע בפסים תכולים ולבנים. רובם עטופים כהוגן במעילים וצעיפים מחממים, עיניהם בורקות ברעננות, הם 'עובדים' על הנסיעה הזו כמעט חודשיים במבצע מורכב של שבועות שובבי"ם.
המבצע כלל השכמת בוקר ולימוד לפני התפילה, השתתפות בשלושה מבחנים בשבוע ועמידה בציון מינימלי שנקבע, שעתיים רצופות ביום של לימוד בתענית דיבור ומילוי פנקס על שיעור קבוע ב'חובת הלבבות'. חולקו פרסים מדורגים, הוענקו תעודות הצטיינות מפוארות ועכשיו עומדת להתקיים גולת הכותרת, נסיעה ארוכה, מבוקר עד חצות לילה: תפילת שחרית בכותל המערבי, ארוחת בוקר במתחם ססגוני ולאחר מכן סדר יום עמוס בסיורים וביקורים, תפילות ולימודים, ובלילה סדר 'ליל שישי' תחת כיפת השמיים בחצר גדולה בביתר עילית.
הבחורים האלה סגורים ומסוגרים בישיבה. מאז ששבו ללימודים לא יצאו להפוגה, הנסיעה הזו היא להם פרס גדול ומשמעותי. ההתרגשות בלולה בשקט ובאוויר הקריר של שעת בוקר והם להם כגן עדן.
המשגיח מופיע במרוצה, מתחבר לעוד איש צוות, מסתודד עימו בלחץ מורה לנהג לפתוח את הדלתות ומצווה על כולם להזדרז לעלות ולתפוס מקומות. יוצאים עכשיו.
הבחורים, רובם בני שלוש עשרה עד חמש עשרה, נענים בחפץ לב ומסתדרים במהירות וברעש גדול. הנהג מתניע, סוגר דלתות ואז נשמעת צעקה מתקרבת: "רגע, רגע, חכו רגע".
כולם מפנים ראש, מנסים לאתר את מקור הצעקה ולא צריכים לטרוח הרבה מדי. היא מגיעה אליהם מתנשפת, אמא של מאיר עם הבחור שלה, שרץ ותיק גב עמוס לכתפיו. היא מסתכלת על הנהג ומבקש שיפתח את הדלת.
"לא רציתי להגיע לזה, ביקשתי להזדרז כדי שהוא לא ימצא אותנו", ממלמל המשגיח ויוצא אליהם. הבחורים עוקבים בדריכות. המשגיח מנהל עם האם המסכנה ויכוח נוקב ומאיר מתבונן מהצד. לא על אימו ועל המשגיח שמנהלים מאבק מילולי ארוך מדי, הוא מסתכל אל תוך המיניבוס, מנסה לחשב אפוא הוא ישב עוד מעט.
"אמרתי לכם אתמול, מאיר לא ייסע עימנו. זה לא שהוא לא עמד ביעדים של המבצע, זה בוודאי שלא, הוא כל הזמן רק הפריע והתחצף וצפצף על הזמנים והכללים, פשוט חיבל בסדרים ובמשמעת של הישיבה. על מה בדיוק מגיעה לו נסיעה?!"
והאמא מנסה: "כבר הסברתי אתמול שלא עושים כזה דבר לילד שכולם נוסעים ורק הוא לא. זה פוגע לו בנפש. גם ככה קשה ואתם עכשיו מבודדים אותו, מצערים אותו. הוא יזכור את זה תמיד וחבל".
זה נכון. היא באמת 'הסבירה' אתמול למשגיח שלא מתנהגים ככה. זה לא חינוכי. שיחת הטלפון הזו מאוחר בלילה הייתה כשמאיר בכה בדמעות שליש כשהבין שהוא לא ברשימת הנוסעים מחר בבוקר. אמא ריחמה עליו והיא באמת חושבת שזה עוול להתנהג ככה לבחור צעיר.
"אבל איך הוא ילמד לשלם מחיר על הזלזול המופגן שלו בסדרי הישיבה? הוא מתנהג כאילו הוא מתגורר ברחוב ואין לאף אחד רשות לומר לו מתי ללכת ומתי לבוא ומה לעשות. הוא מגיב בגיחוך לכל הערה ופשוט עושה מה שבא לו. כשהכרזנו על המבצע הזה קראתי לו והבטחתי שאם יעמוד רק בחלק מהיעדים ישתתף בסוף. אבל למעשה הוא לא הטריח את עצמו בכמה גרם אפילו. ההתנהגות שלו מתריסה ואני חושב שאין צורך לפרט לכם סיפורים ישנים ועדכניים. איך הוא ידע שיש דין ויש דיין וההתנהגות של בן אדם קובעת את התוצאות?"
"אולי תוותרו לו אך הפעם?" היא מציעה. "הוא יראה שאתם אוהבים אותו וישתפר".
"כבר עשינו את זה בכמה הזדמנויות וזה רק הגביר בו את ההבנה שבסוף מרחמים עליו, וההתנהגות שלו לא 'עולה' לו. אם אנחנו עכשיו לוקחים אותו, אנחנו מזמינים את ההתנהגות משולחת הרסן הבאה. הוא גם אמר לחבריו: 'אתם תראו שאני אסע בסוף' ואין לנו למעשה כל כלי שישפיע עליו וירתיע אותו".
ההסברים האלו עמוקים מדי לאמא שמגוננת על גוזליה. עבורה הם פילוסופיה. מבחינתה יש כאן ילד מתוק שרוצה לצאת לטיול עם החברים והצוות מתאנה לו בגלל זוטות.
***
ובתוך האוטובוס דיון תוסס. רוב הבחורים מביעים דעה. חלקם סבורים שאסור לוותר למאיר. לא ייתכן שאנו עמלנו בפרך והוא יקבל מתנת חינם. לעומתם מתקוממים בחורים רחמנים שנפשם העדינה לא מסוגלת להכיל את צערו של מאיר, הם שוכחים את ההתנהגות החצופה שלו ופשוט מרחמים עליו.
שלושה מהם יורדים מהאוטובוס ומתקרבים אל המשגיח, מוכנים להיות עַרֵבִים למאיר שישתנה לטובה, העיקר שלא יחוש את הטעם המר שכולם נוסעים והוא נשאר.
אתם מבקשים לדעת מה היה בסוף?
ובכן, בסוף המשגיח לא לקח אותו, למרות שכשהאוטובוס יצא הטיחה בו האם שהוא רשע.
כל היום היה מצפונו מייסר אותו והוא ניסה לערוך לעצמו סדר ולדעת אם הייתה מטרתו חינוך ואם תאוות הניצחון הובילה אותו אל ההחלטה.
"לא הייתה לי ברירה", הסביר את עצמו ב'זיץ' של ליל שישי לחבריו אנשי הצוות. "אם הייתי מרחם עליו הייתי מזיק לו. מי יחנך אותו לסיבה ותוצאה אם לא אנחנו?!"
***
ואתם, קוראים נבונים, מה תאמרו?! עם מי הצדק?! עם המשגיח או עם האמא? אתם מבינים לרגע עם אילו דילמות מתמודדים מחנכים בישראל?
לאלוקים פתרונים!
