הג'יהאד הנאור

לא יודע למה זה כל כך תפס אותי. כנראה משהו בשנאה היוקדת, הכל-כך לא מודעת לעצמה, עלה גבוה יותר מכל הצעקות האלימות שמסתובבות בשבועות האחרונים: "לא משנה מי ישב ראשון בבלפור. קודם כל מזמינים הדברה".

את המשפט הזה כתב יועץ תקשורת בכיר ברשת חברתית פופולרית. כל החברים הנאורים שלו התמוגגו מקריאת הג'יהאד המבחילה הזו והמשיכו להפיץ את התועבה הזו במרחב הווירטואלי.

הסאבטקסט ברור: נתניהו ומשפחתו הם אנשים מזוהמים. גם אם נגרש אותו מבית ראש הממשלה, הזוהמה תישאר. חייבים לנקות. לא סתם לנקות, להדביר.

עיינתי קצת בטקסטים שכתב אותו אדם, כדי להבין איפה צמחה השנאה.

והופ, הפתעה.

כל הגיגיו עסקו בצורך הבהול של מדינת ישראל לחזור לימי האהבה והתום. רק נפנה את המסית והמשסע, המפלג והמחריב מלשכת ראש הממשלה, וכמובן את מחצית העם שתומכת בו – ונחזור לאהוב כמו פעם. את עצמנו.

את גוש תומכי נתניהו הוא מכנסה גוש השיסוי, הפשיזם והגזענות. את גוש מתנגדי נתניהו הוא מכנה גוש הריפוי והאיחוי, גוש האהבה והשלום, ועוד כינויים כאלו שכל כך רחוקים מהמציאות. כל כך מנותקים משיח השנאה שהוא וחבריו מובילים.

דווקא מי שרודפים את החרדים, את המתנחלים, את הליכודניקים, את המסורת ואת כל מי שלא בא להם טוב בעין, מסיתים לאלימות וקוראים להדביר את מתנגדיהם. הם מתעטפים ברוך מעושה, פיהם ידבר שווא, וימינם ימין שקר.

והגמלים האלה שמסתובבים עם דבשות ענק, אנשים שמפיצים שנאה טהורה, מזוקקת, נגד מי שלא חושב כמוהם בדיוק, לא מבינים איך העם לא חובר אליהם. איך הוא ממשיך להתכנס סביב נתניהו, לחזק אותו, להרעיף עליו גילויי חיבה.

עם ישראל מתגלה כעם חכם ונבון. הוא עודנו יודע להבדיל בין יריב פוליטי שרוצה לנצח בכל מחיר כמו נתניהו, לבין הררי צביעות שמתכסים בערכים ליברליים שמפיצים שנאה יוקדת, גזענות ותיעוב האחר ועטופים במילים יפות.

ברית השנאה

בתקופה האחרונה מדברים המון על הנדסת תודעה.

אנשים חושבים בתבניות.

למשל: במקום לקרוא להכשרת התנחלויות מבודדות, קוראים להסדרת ההתיישבות הצעירה. לצמד המילים התנחלות והכשרה יש קונוטציה שלילית, אבל מי יכול להגיד לא להסדרת התיישבות צעירה? שתי מילים שמעוררות תקווה גדולה. גם מתיישבים וגם צעירים.

או למשל כשאחד מאנשי התקשורת רוצה להעביר מסר לחבריו שיש להגן על נציג ציבור מושחת כי הוא מקדם אג'נדות שמאל, הוא לעולם לא יגיד 'הבה נגן על המושחת'. זה נשמע לא טוב. הוא יגיד: 'הגיע הזמן לאתרג אותו'. אתרוג. מילה חמודה. מזכירה את החג האהוב סוכות.

מי דיבר על שחיתות? מי דיבר על חשיפת פרשיות שליליות? כולה ארבעה מינים במדינה יהודית.

דוגמה נוספת מפרעות הימים האלו: ערבים מכים יהודים באכזריות בלתי נתפסת ומבקשים לרצוח יהודי בלינץ' אכזרי ברחובות ירושלים. יצאו אנשים ויקראו "להרגעת הרוחות משני הצדדים". כאילו מדובר בקטטת רחוב בשולי שכונת פשע. כאילו יש סימטריה בין הרוצחים השפלים, שהתמכרו לטרנד משעשע של הצקה ליהודים, לבין מי שיצאו להפגין נגד האלימות הזו. ככה מהנדסים תודעה.

אלו דברים שאנחנו מכירים, פרקטיקה שמנוצלת על ידי שני המחנות הפוליטיים.

אבל בשבועות האחרונים – הנדסת התודעה עלתה רמה.

זה כבר לא מה שהכרנו עד היום.

כינוי חבורת אנשים שאין ביניהם שום קשר – לא אידיאולוגי, לא ערכי, לא תרבותי, אלא רק שנאה טהורה לאיש אחד – בשם 'גוש הריפוי', מצריך דיפלומה בהנדסה. ריפוי ממה? את מה ירפא ליברמן המסית? את מה תרפא מיכאלי שהכריזה מלחמת חורמה בערכי המשפחה? על איזה ריפוי הם מדברים?

ואיך לכל הרוחות, ליברמן, שכינה עד אתמול את נפתלי בנט "משיחי והזוי" ישב איתו סביב אותו שולחן. וכיצד מיכאלי, שמשוכנעת בכל ליבה שליברמן הוא פשיסט מסוכן שמעודד טרנספר לערביי ישראל ולא נופל מהגזענים הגרועים שבמזרח אירופה, מתכוונת לכרות עימו ברית פוליטית?

רק משהו אחד יכול לחבר בין כולם: ברית השנאה.

שנאה למזרחים, שנאה לנתניהו שמייצג אותם, שנאה לחרדים שחברו לקואליציה של אותו מתועב, שנאה, שנאה, שנאה.

ואתה רואה את השנאה היוקדת, את האיבה בעיניים, ושואל על איזה שינוי ועל איזה איחוי הם מדברים? איך חולי ושטופי השנאה האלה יכולים לרפא משהו?

פרשת משפטים בושה

ומה שהכי כואב הוא שההנדסה הזו עובדת.

קורה כאן משהו לא ייאמן.

מדינת ישראל חיה בנס. העולם כולו סגור ומסוגר. בהודו מתים אלפים ביום, אירופה סגורה, אמריקה לא מצליחה להתמודד עם חיסון האוכלוסייה, וכאן – הכל פתוח. 86 מאומתים בלבד בכל מדינת ישראל בשבוע האחרון. האבטלה כבר ירדה מתחת לעשרה אחוזים, ולכו תנסו לתפוס פה מקום במסעדה.

נתניהו היה אמור להיות כעת בשיא הפופולריות שלו.

מי שהצליח איפה שכל העולם כשל, היה אמור להינשא כאן על כפיים.

מול משימה בלתי אפשרית, במדינה של עם קשה עורף שמורכב מקבוצות שהתקשו לקבל את גזירות הסגרים, במדינה שרגילה למדיניות של פרטאץ' וכאוס ואסטרטגית "סמוך" – הצליח נתניהו למרות הכל, גם להביא את החיסונים, גם להילחם בפייק ניוז של מתנגדי החיסונים, גם להשלים את המבצע במהירות, וגם לפתוח את המשק ולחזור לשגרה מלאה.

אבל חצי מהמדינה באבל.

ממש.

פנים מכורכמות.

למה?

אין שר משפטים! מה יהיה? הורסים לנו את המדינה! לוקחים אותה בלי שוב! חייבים להעיף את נתניהו.

לך!!!

על מה? מה האזרח קשור לשר המשפטים? מה אווירת הנהי הזו? איך מצליחה חבורה קטנה כל כך להנדס טרור מחשבתי על מיליוני אזרחים טובים, שמאמינים באמת ובתמים שסוף המדינה קרב כי גנץ ונתניהו מושכים אחד לשני בקוקיות.

איך אפשר להיות עיוורים כל כך וכפויי טובה כל כך?

נתניהו והאפסים

אמת, יש פעמים שגם גדולי אוהדיו של נתניהו אומרים לעצמם: די.

את הזכויות שיש לו איש לא ייקח. מי שהיה אחד מראשי הממשלה במשך התקופה הארוכה ביותר והביא את ישראל ללא מעט פסגות ושיאים, יכול וצריך ללכת הביתה. יש לעיתים תחושת מיצוי. אנשים אוהבים שינויים. רוצים לרענן.

אבל אז אתה רואה את החלופות, את השיח העיוור של השנאה, של הבוז, של מילים גדולות ומפוצצות שאין מאחוריהן דבר, ואתה אומר לעצמך: רק שלא ילך וישאיר אותנו עם חבורת האפסים הזו.

ומה שמדהים הוא שלמרות השנאה היוקדת והדיבורים הגבוהים, המידות האלה מתגברות על הכל. הם בפעם הרביעית לא מצליחים להקים ממשלה. הגוש הזה, של השנאה, יכול לדבר על שלטון, אבל כנראה לא להביא שלטון.

כי כשהאג'נדה היחידה היא שנאה, אין באמת דבק מאחד. אין באמת סיכוי להתחבר.

וגם אם יתמזל מזלם והם יצליחו להרכיב מהחומרים האלה ממשלה מקרטעת, השנאה תגבר. השנאה שקידשו נגד נתניהו, תופנה מהר מאוד אל תוך המועדון.

הדי-אן-איי של הדיבורים, של הקיטורים, של יצירת אווירת נכאים בסביבה שלהם במשך שנים, חזק מהם ומהיצר השלטוני שלהם. וזה הנס שלנו. ובעיקר של המדינה.

שמעו ותחי נפשכם

ואם כבר מדברים על מילים, הנה המלצת שמיעה.

השם עדי, שאם מישהו היה אומר לי לפני חצי שנה שיבוא יום ואני אמליץ על פודקאסט שאותו אני שומע תוך כדי הליכה – הייתי שולח אותו להסתכלות פסיכיאטרית.

לא יודע מה היה יותר רחוק ממני: הליכה רגלית או שמיעת פודקאסטים, אבל הצד השווה שבהן הוא שהן נראו לי כשני מושגים ששייכים לפנסיונריות תל אביביות.

זכיתי ושניהם התקבצו על שולחני.

זה כמה חודשים אני יוצא מדי יום להליכה – אולי אכתוב על כך בהזדמנות, לא הפעם. בשביל למלא את זמן ההליכה, התחלתי לשמוע פודקאסטים. לא קלה היא מלאכת בחירת הפודקאסט: אם הוא תורני מדי – הוא דורש ריכוז ומקשה על ההליכה; כלכלי מדי – מוציא את החשק ללכת; קולינרי – מרעיב. בקיצור, הבנתם את הבעיה.

ובאזור פסח – אאוריקה.

קורת רוח. פודקאסט חדש.

את שני המגישים – האחד שכני הטוב לטור, אלטר גרובייס, והשני, שכן לחדר עד לא מכבר, הרב אפרים זלמן גלינסקי – אני מכיר היטב לא מעט שנים.

האמת? לא האמנתי שאשרוד איתם יותר מעשר דקות. את שניהם אני אוהב מאוד, אבל כמה אפשר לשמוע רכילויות מזמן החפץ החיים וציטוטים מהקדמות של ספרים היסטוריים בזמן ההליכה – שאלתי את עצמי.

וטעיתי. אוהו טעיתי.

שניהם מעיינות נובעים ואוצרות בלומים של ידע היסטורי ותורני מעורר קנאה עזה. גם החיבור בין הפולניות הקרה לליטאיות האמריקנית שעודה מתלהבת מכל סיפור – מוסיף המון לדינמיקה ולעניין.

בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי – אולי לראשונה – פשוט מחכה שיצא עוד פרק. וזה הולך ומשתבח.

אז בינתיים יש ארבעה פרקים, ואתם מקבלים שלוש המלצות רותחות:

תתחילו לעשות הליכות. זה טוב לבריאות, לגוף ולנפש.

תשמעו פודקאסטים שירחיבו לכם את הידע.

תספגו קורת רוח.

אתם תודו לי.