ישראל יוסקוביץ ו' תשרי התשפ"ב

תבנית נוף מולדת: על המלכוד של הכותבים שזקוקים לרצות את קהל קוראיהם • בין שיתוף פעולה לבין הערצה: מה חושבים אנשי החינוך על בנימין נתניהו? • השתיקה כאופציה: על האפשרות להתעלם מדעות שלא מוצאות חן בעינינו • וגם, על איש השנה שלימד אותי מוטיבציה

 

1.

האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, כתב פעם משורר יהודי. הבית שבו גדלנו, החינוך שספגנו, תחומי העניין של הורינו, מבטם על החיים, וגם הריחות, המאכלים, כל אלו מלווים אותנו הלאה לאורך ציר חיינו. וכן, גם הרגעים הקטנים אצל סבא וסבתא, זמירות השבת מהשכן למעלה, ושיחות הילדים עם החברים מהשכונה למטה.

מיקס מגוון של אירועים. רגעי אושר ועצב שנספגים בנו, ויהפכו לכפתור ההפעלה של תאי העצב במוחנו. כושר השיפוט, מצב הרוח, עיבוד המידע וכל פעולה שנידרש לעשות, יבקשו לפני כן מתת המודע הוראות ביצוע.

צריך להעמיק – או שלא- בתורת ההכרה של הפילוסוף האנגלי, ג'ון לוק, כדי להבין שהאדם, באשר הוא, אולי נולד כטאבולה ראסה, אבל הערכים, תפיסת העולם, המבט על החיים והפרשנות הניתנת לצבע הפרח או לריח האדמה, תינתן באופן שונה מזה שייתן חבירו העומד על ידו.

פעם סיפר לי מישהו שבכל פעם שהוא מקבל מכה, פיזית או נפשית, הוא חש צורך מיידי לשוקולד. הצורך הזה סיקרן אותו, אז הוא ביקר וחקר ולבסוף גילה שכילד, בכל פעם שנפל ובכה, אמא הביאה לו שוקולד.  זה הסבר פשוט להבנה. אבל תפיסותיו של האדם מורכבות לא רק מתמונה אחת שאוצר תת המודע, אלא מתמונות רבות של תגובות מגוונות.

ההקדמה המתפלספת הזאת נועדה בעצם לומר לכם מילה אחת: מתנצל. מדי שבוע אני מקבל תגובות רבות לדברים הנכתבים בטוריי. הפוזיטיביים שביניכם תמיד מקבלים משוב; קצר או ארוך, הכל לפי העניין. אולם הביקורתיים, לרוב נתקלים בחוסר תגובה. כוונתי לאלו שמעלים דברים מנומקים, שבהחלט נותנים מכה הגונה להיגיון, ובכל זאת, טיעונם הסדור והברור נותר ללא מענה.
אז אליכם נועדו השורות הבאות.

אינני יכול להתחייב לכך שמעתה ואילך אגיב לכל מייל, אך חשוב לומר בכנות: לא עניין של מצוקת זמן יש כאן, אלא שכנוע עמוק, שבנושאים מהסוג שעולים בכתיבתי, לעולם לא יהיה ניתן להפוך דעתו של מישהו.

המבקרים הנבונים יביאו מראי מקומות ברורים, והתשובה שיקבלו תהיה: כן, אבל. וכן ההפך: לא יעזרו ארכיונים וזיכרון מדוקדק של פרטים ותאריכים שיוצגו לפניהם, גם המנומקים והידענים שבהם אולי יסכימו נקודתית, אך לא ישנו את השקפתם. ובצדק.

להם התנצלותי הכנה. גם אם אמשיך להחריש, אין זה אומר שהצדק נעדר מכתיבתכם. בסך הכל חס אני על האנרגיות שלכם ושלי. שכן, אין טעם בהתפלמסות פינג-פונג שמכלה זמן יקר ואף פעם לא תסתיים בכך שמישהו בצד השני יהפוך את הלך מחשבתו.

אירועי השנה החולפת הציפו וחידדו את הפוזיציות. עד כדי כך, שלפעמים בשגגה נדמה שהקטבים השונים חדלו מלראות צבע אחיד לתמונה הנשקפת למולם; כביכול, לא האינטרפרטציה שונה אלא העובדות עצמן. ולא כך הוא.

 

2.

עד כמה עלינו להודות על כך, שרוב מניין ובניין של הציבור החרדי אינו חלק מהמרחב הווירטואלי. כמה זמן יקר של אנשים מוכשרים מתכלה על התקוטטות ציוצים יומית. ההוא צייץ, מישהו משיב ופוצח בתגרה וירטואלית שלאחריה כל צד חוזר בדיוק לנקודת הפוזיציה בה עמד לפני כן. ולמחרת שוב חוזר הניגון.

כשמסיטים לצד את הסטריאוטיפים שעליהם גדלנו, מבינים שאין כמעט הבדל היום בין הימין המתון לשמאל המתון. אם תכניסו לחדר אחד את בוז'י הרצוג, מפא"יניק בן מפא"יניק, ואת בנימין נתניהו, בנו של ההיסטוריון הרוויזיוניסט, פרופ' בנציון נתניהו, תגלו שדעה אחת להם כלפי יכולתו של אבו מאזן למשל, להביא להסכם שלום בר קיימא. אז האחד יטען אמנם שהוא לחלוטין לא פרטנר והשני יגרוס שהוא אינו בשל לקבל הכרעות היסטוריות. בשורה התחתונה, שניהם יסכימו שהסכם שלום בין ישראל לפלסטינים לא נראה באופק העשורים הבאים. ואף על פי כן, העובדות הללו לא יצננו, אפילו במעט, את טמפרטורות הניצים בפלטפורמות השונות.

הבעיה הגדולה, שיותר ויותר נראה שהחיים האמיתיים נתונים בסכנת הצפה מכמויות הרפש שזורמות במרחב המציאות המדומה. לצערי, השיח הזה משפיע גם על חלק מהתגובות. מדובר אמנם במיעוט, אבל נראה שחלקו שכח שגם אם מופיעה כתובת מייל בראש העמוד, זה עדיין לא מזמין השתלחות לא נאותה.

יש כאלו שלוקחים יותר מדי אמוציונלית את העובדה שמישהו חושב אחרת מהם. וזה חבל מאוד. בדברים שאינם נוגעים במהותה של הלכה והשקפה אמונית, מותר להיות חלוקים. מי שקשה לו להכיל, הפתרון במקרים האלו פשוט לדלג. אם מישהו לוקח ללב עמדה נגטיבית ואין הוא מסוגל להכילה, שיוותר על התענוג המזוכיסטי הזה. ברצינות. עיתון איננו רשת חברתית. מובעים בין דפיו עמדות ודעות שונות.

אני למשל, אגוצנטרי שכמותי, נמנע מלקרוא תוכן שאינו תואם את השקפת עולמי. אני יודע שזה נשמע נורא, אבל זה מגן על שלוות נפשי. לכן, עצתי לאלו מביניכם שלא רווים נחת מהדאבל הרביעי בעמודי החדשות, אנא, דפדפו. פיזית ונפשית. אל תקראו. ואם תקראו, אל תיקחו ללב. מה שנכתב שם, לא מונע מהרצון להכניס למישהו אצבע בעין.

תפיסות שגדלים איתן לרוב אינן משתנות. בוודאי לא בגלל שמישהו אחר חונך על רעיונות אחרים. רשאי כל אחד להיות הוא. פשוט הוא. וזה בדיוק מה שעשיתי כשנכנסתי, אי שם לפני עשור, לעולם העיתונות, איש לא ביקש שאחדל להיות מי שאני. זה הרי בלתי אפשרי. וכך גם אתם, איש לא ביקש שתחדלו להיות מי שאתם. אני עוד אחד מכם. המקלדת אותה מקלדת, המסך אותו מסך. רק התפוצה אולי גדולה יותר.

במהלך השנים, קיבלתי תגובות רבות על מה שנכתב כאן. רובן מחמיאות ומפרגנות – וזה בהחלט מחמם את הלב – אבל כאמור, ישנם גם קוראים שמתקשים לקבל את אופן הגישה שננקטת כלפי פוליטיקאים מסוימים שאינם חרדים.

למשל, לא תופתעו אם אספר לכם שאני נשאל מפעם לפעם מדוע הביקורת שלי כלפי יו"ר הליכוד הנוכחי כל כך חריפה, ולמה אני מרשה לעצמי לכתוב אותה. לדידם, הציבור החרדי תומך בו, ומשכך, אין לי רשות להתגולל עליו. אז ראשית כל, יתפלאו השואלים לגלות, שישנם רבים אחרים שאינם חושבים כמותם. באופן מפתיע – או שלא – הם מגיעים דווקא מהקהילות היותר אדוקות במחננו.

רק השבוע קיבלתי טלפון ברוח זו, מאשת חינוך חשובה וידועה. היא רואה בדאגה את סממני הערצה, הגלוריפיקציה המוגזמת, כלפי איש ציבור חילוני, אוכל שקצים ורמשים, אתאיסט למהדרין, והיא נחרדת. וכמותה ישנם עוד רבים וטובים.

 

ישבתי לא מזמן בחברת אנשים שעשו דבר-שניים עבור הכלל. לא תגידו טיפוסים קפוצים שרואים רק את דל"ת אמותיהם וכל השאר לא מעניין. האחד חובש כיפה שחורה, חברו שקופה וחברם סרוגה. האחד ידוע כבעל חסד גדול במגזרנו, איש חזון ומעש, הפרטנר שישב מולו נחשב לאחד הפילנתרופים הגדולים של אוכלוסיות מיעוט, אישיות טולרנטית בהגדרה המחמירה, והשלישי לב גדול שעוסק כל חייו בחינוך.

הגיעו השלושה לדבר פוליטיקה. לאחד ביקורת, השני רואה בממשלה החדשה התגשמות חלום, והשלישי טרם גיבש עמדה. בשלב מסוים הופיע משתתף רביעי, איש פיקח ושנון, שפצח בפרשנות מאלפת שחושפת סדרת טעויות שמעידות על חוסר משילות מצד אלו שהבטיחו לחולל שינוי ולהמציא ריפוי.

כמנהגי במצבים כאלו, ישבתי בצד והחרשתי. ידוע ידעתי, שלמרות רצוני להתערב, להביע את מחשבותיי שלי ולשכנעם שהצדק כביכול בבעלותי, לא אתרום דבר לשיח. מפני שבדיוק כפי שדברי הטעם שדיברו שניים מהמשתתפים לא השפיעו עלי, כך גם אין סיכוי שאצליח לחולל מהפך בעמדתם.

בעולם מתוקן, לא חייבים להסכים. מותר להתווכח, כל עוד וזה נעשה ברוח טובה. אם מישהו חש שתרומתו לשיח שלילית מומלץ לו שיחריש.

וזה מה שמביא אותי בשנית לבקש סליחה מחלקכם: בניגוד חריף לנוהג המבורך שאימצתי במפגשים פרונטליים עם הבריות, לבושתי, הוא נעדר לא פעם מכתיבתי. אז קבלו את התנצלותי הכנה: על הנחרצות, על סימני הקריאה, על ההחלטיות. מול המחשב הדומם שוכחים לפעמים את אלפי הקוראים שגם להם יש תפיסת עולם מגובשת וסדורה, שנחבטת שבוע אחר שבוע במחבט כתיבתי.

הימים הללו הם הזדמנות שלא תסולא בפז להוריד את גובה הלהבות, להתכנס לתוך מרחב הפרופורציות ולהבין שאין כמעט הבדלים בין התפיסות השונות. לא בתוך המחנה החרדי, ולא במחנה הפוליטי. השם אחד, תורתו אחת, ונהרא-נהרא ופשטיה.

 

שנה חדשה בפתח, וכל אחד מאיתנו מטעין מחדש את סוללת המוטיבציה.

לכולנו מלאי גדוש שאיפות. מאוויים. רצונות. אין לנו ספק, שהשנה נעשה את זה טוב יותר, מדויק יותר, מושלם יותר.

השאיפה להצליח מניעה את כולנו. השאלה מהי באמת הצלחה, ואיך משיגים אותה. כעיתונאי, מזדמן לי במהלך השנה לפגוש סוגים שונים של אנשים. פוליטיקאים. אנשי עסקים. בכירי ממשל במדינות שונות. רבנים ואנשי רוח. בשנה ממוצעת אני נפגש במאות אִינְדִּיבִידוּאָלִים, שבאים מרקעים מגוונים.

מבין כלל מרואייניי בשנה האחרונה, מי שבעיניי נחשב לסיפור הצלחה הוא השר לשעבר, נתן שרנסקי. ברשותכם, אשוב לריאיון שקיימתי איתו בערב חג החירות האחרון:

במסגרת מלחמתו לפרוץ את מסך הברזל שמנע מיהדות הדממה לעלות לארץ, העביר אנטולי נתן שרנסקי, ארבע מאות וחמישה ימי צינוק, פלוס מאתיים ימי שביתות רעב ותשע שנות מאסר בכלא הסובייטי. וכל זה, רק בגלל שסירב להישבע אמונים לאימא רוסיה.

גם בעת שחרורו, כשכבר היה בדרכו אל החופש, סירב לעלות על המטוס עד שישיבו לו את ספר התהילים שנלקח ממנו. צלמי העיתונות שנכחו במקום הוכו בהלם. הם התקשו להבין איך ייתכן שמי שהיה כלוא שנים ארוכות במקום שממנו חוזרים בארון מתים, מסרב להשתחרר רק בגלל ספר קטן ששייך לו.

כפי שסיפר לי בשעתו, ההיאחזות העיקשת באמונתו, בצדקת דרכו, בתוך הכלא, והמחיר הפיזי ששילם על סירובו להתכופף תחת אמונתם של אחרים, היא שהביאה אותו לתחושת חופש מרוממת; הרבה יותר משחש מחוץ לכותלי הכלא. "ההבנה שאני לא כפוף לאף גורם ממסדי, חזק ככל שיהיה, שיכול לשלוט על מחשבותיי ואמונתי – הביאה לי את החירות האמיתית", אמר.

ההגדרה 'חופשי" חזרה על עצמה לאורך שיחתנו בווריאציות שונות. זה הפתיע מאוד. הוא לכאורה הרי היה במצב הפוך לחלוטין. אבל אם יש מסר אחד שהיה חשוב לו להעביר הוא בדיוק זה: "התחושה שאתה שייך למשהו הרבה יותר גדול ונשגב ממך ממלאת אותך אושר עילאי, ששום הנאה גשמית לא יכולה להעניק. ברגע שאתה מוותר על הנוחות הפיזית, האישית, עבור ערך נעלה יותר, שמשותף לך ולעוד מיליונים ברחבי העולם, אתה אדם חופשי גם בצינוק; גם כשמונעים ממך שינה ואוכל".

הממשל הרוסי לחץ עליו שוב ושוב כדי שיחזור בו מעקרונותיו בתמורה לשחרור מוקדם. שרנסקי סירב. זה התחיל עוד בבית המשפט. כשהשופט הודיע על גזר הדין החלוט ושלח אותו למאסר ממושך, פנה אליו הצעיר היהודי ואמר לו: "כבוד השופט, אתה בוודאי חושב שמבין שנינו אתה הוא האדם החופשי. הרי מיד אחרי שתסיים את הדיון כאן תלך לביתך ואילו אני אסע לבית הסוהר ואהיה לכאורה משועבד לממונים שם. אבל האמת היא, שאני הוא בן החורין האמיתי. בכך שלא נכנעתי לכם, רוחי נותרה חופשית. אך לך, כבוד השופט, קבעו מראש מה לומר; גופך אמנם משוחרר אבל אינך חופשי להכריע על פי אמונתך. רוחך משועבדת לשלטון הדיקטטורי ולכן אתה במצב חמור פי כמה ממצבי".

פגשתי אדם קטן מידות מפוצץ באושר. גם אחרי שפרש מתפקידו הרשמי כיו"ר הסוכנות היהודית, הוא עדיין מנהל מחדרון קטן שהוקצה לו בארגון, פעילות ענפה לחיבור יהדות התפוצות לארץ ישראל. הוא עושה זאת ללא שכר. כשפרש, הציעו לו הצעות עסקיות שונות, ולכולן סירב. כי בעיניו, הצלחה אמיתית, כזאת שמביאה אושר וסיפוק, היא לעשות משהו שגדול ממך. משהו שנותר לנצח.

חרף הסבל שהיה מנת חלקו במשך שנים ארוכות בעת שהותו בכלא הסובייטי, לא יכולתי לפספס את חדוות העשייה שממלאת את סדר יומו.

אני מכיר אנשים שעשו חיל בעסקים. הקימו ומכרו חברות, גרפו הון מאקזיטים מוצלחים, אבל את שמחת החיים הם מוצאים דווקא במיזמים חברתיים שמביאים בשורה לאנושות. עבורם לתת, זה הכי לקבל שיש.

ההשראה שדוחפת אותם קדימה וממלאת אותם, איננה ההון שעשו, והם אומרים זאת בפה מלא: מה שבאמת מביא לנו את שלוות הנפש זו עשייה שנותנת משמעות לחיים.

העט שבידי מנגיש עבורי הזדמנויות קסומות להכיר סגנונות שונים ומגוונים של אנשים. חלקם מוחצנים ואסרטיביים; אחרים בקושי נשמעים. לאחדים מהם יש את אותה תכונה חמקמקה המכונה כריזמה; ואילו חבריהם נחשבים לאנשים מופנמים.

הצד השווה להם, שבנקודה מסוימת בחייהם, הם חשו פתאום איזושהי בערה פנימית לשנות את מסלול חייהם, ולהתמסר למשהו שגדול מהם. מדובר בבני אדם רגילים, שעושים דברים שיוצאים מגדר הרגיל. יש להם היסטוריה של שגיאות, ובחייהם קצרו לא מעט כישלונות. אבל הם ידעו להפיק לקחים, הפנימו ולמדו מטעותם. ובעיקר, יש להם את היכולת לקום שוב על הרגליים ולהדוף את הקשיים שמאיימים לשתקם.

אתם יודעים למה? כי המסלול שעליו הם צועדים משרת את הזולת, ולא רק אותם. אם ייפלו, רבים אחרים ייפלו יחד איתם. לכן, האחריות לגורל המטרה הקולקטיבית, לא מאפשרת להם להרים ידיים.

אז בפתח השנה החדשה, בעודנו מארגנים לעצמנו רשימת יעדים על הדף החלק, חשוב שכולנו נזכור שבידנו היכולת לאמץ פרשנות חדשה למהותה של הצלחה. יש לנו את הברירה לצאת למסע שיכול לחולל שינוי בר-קיימא. בנו, במשפחתנו, בחברה הקרובה לנו.

גמר חתימה טובה.