מלך אנגליה, האריה והקורונה

ושוב אנו על פתחה של שנה חדשה, שוב אנו ניגשים אל היום הגדול, ראש השנה, כדי להמליך את הקב"ה עלינו ועל כל העולם – ושוב נשאלת השאלה: איך עושים זאת?

ובפרט בשנה כזו, שנת קורונה, אנו תוהים ושואלים – איך מתייחסים לכך בראש השנה, ואיך כל העניין הזה קשור לראש השנה.

דומני שהיה זה המשגיח הגדול של ישיבת מיר, הגה"צ רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל, שהעיר הערה חשובה זו וכה אמר:

הרי הכל עשה הקב"ה למענהו. כל הבריאה על מהותה, אין דבר בעולם שנברא שלא לצורך, לחינם, שאין לו משמעות וערך כלשהו לבניינו של עולם. ואם כן הוא, שאל המשגיח המפורסם, לשם מה ברא הקב"ה בעולמו את… המלך האנגלי? הלא הכל יודעים שהינו חסר ערך ממשי. שלטונו מוגבל ביותר. הינו בסך הכל כבובה מצועצעת, עטופה בבגדי שרד מפוארים, בעוד שעל אף גינוני המלכות אין לו כל השפעה מהותית. ובכל זאת הכל נוהגים בו כבוד עצום. הלא דבר הוא! הלא חייבת להיות סיבה לכך, שיצר הקב"ה תופעה חסרת ערך – הצגה ריקה מתוכן ותו לא. לשם מה?!

השיב המשגיח זצ"ל: הקב"ה יצר מציאות זו – למעננו. עבור המילים אותן אנו אומרים בתפילת ראש השנה: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך".

כאשר נתבונן במלך בתפארתו, נבחין בו בשעה שהוא חולף על פנינו, נוסע במרכבה מלכותית מהודרת רתומה לשישה סוסים אבירים וכל העם הצופה בו קד ומשתחווה לפני הוד מלכותו המלך, תוענק לנו – האזרחים – תמונה של מלכות. כבני אנוש, הדבר יסייע לנו באמצעות הדמיון המודרך לראות בעיני דמיוננו תחושה ריאלית של מלכות, על כל ההדר והתפארת.

כאשר אתה נושא את העיניים מול תפארת מלכות ריקה מתוכן זו, אומר רבי ירוחם, כל מטרת ההצגה הזאת היא להשריש בנו הדר כבוד מלכות שמים. להגיע לעומק אמירתנו 'אבינו מלכנו – גלה כבוד מלכותך עלינו'. מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. לחוש מקצת כבוד והוד תפארתה של המלכות, האופפת את היקום כולו באמת.

זאת לימד אותנו איש המוסר הגדול. לא די לחשוב באופן מופשט, באמצעות הרעיונות בלבד, אלא זקוקים אנו כבני אנוש גם למראה עיניים. כדי להמחיש בלבבות את מושג המלכות ד' בעולם, עלינו לצייר מלכות זו בעינינו, בעיני בשר ונפש. כאשר עינינו המוחשיות צופות במלכות האנגלית, הרי לנו ציור על מלכות ד' בעולם.

כמו כן ידוע שביקר רבי ירוחם בגן חיות – כדי לראות את האריה – מלך החיות. הוא, איש המוסר הגדול, ראה באריה את מידת המלכות, כמשל הנחוץ לנו לעבודת השם, להמליך עלינו את מלך מלכי המלכים.

ובמאמר מוסגר, ידוע שכוחו הגדול של האריה – בניגוד ללביאה, שתפקידה הוא להביא ציד ולדאוג למשפחה כולה – באיפוק. אריה כשאינו רעב יֵשב מול אנטילופה דשנה ולא ייגע בה לרעה, למרות האינסטינקט החייתי – לטרוף. כי הוא מלך. הוא מולך על רצונותיו ומתאפק. אולי דווקא את זה ראה רבי ירוחם בחיית טרף זו.

ציור נוסף נפער לנגד עינינו במלוא האימה, בעוונותינו כי רבו, ציור 'מלכות' הקורונה. אנו צופים בהסתערות נגיף חסרת רחמים ואין יודע עד מתי. גדולי המדענים עומדים מול המפלצת חסרי אונים, ולא יודעים לתת לה כל מענה. מעולם לא נשמעו כל כך הרבה פעמים המילים 'איני יודע' מפיהם של מדענים דגולים אלה כמו בתקופה זו. בעל כורחם הם למדו ענווה מהי.

זהו מראה המלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. תפקידה לצייר בליבנו אימה – למען נחזור בתשובה. אם אנגליה מגלה לנו מושגי הוד והדר למען תפארת מלכותו, הרי הקורונה מגלה לנו את מורא המלכות. את הכניעה הנדרשת מאיתנו. כאשר בפועל אנו חשים חסרי אונים באופן מוחלט, זו התחושה המובילה לכניעה מפני הדר גאון עוזו. כניעה המוחקת כל יוהרה ושאר מידות רעות, המחייבת ללמוד מהו ארך אפיים. הכנעה על כל המיטב שבה. גדולה ותפארת מן הצד האחד וענווה ושפלות הרוח מן הצד השני.

*****

בקשר לזה נזכרנו שלפני שנים רבות ביקרנו בקייב הרחוקה, ובה קיבלנו שיעור מרתק, מאלף ורב השראה בהבנה עמוקה של המושג 'כדי שתמליכוני עליכם'.

סיפר לנו הרב בלייך האגדי, על אחד ממתפלליו אשר שנה אחת לא הגיע לתפילה ביום ראשון של ראש השנה. למחרת הופיע. לשאלת הרב היכן היה אתמול, הסביר האיש, אדם מבוגר, ששרד את שנות מלחמת העולם השנייה, את שנות הקומוניזם הקשות: "קמתי, רֶעבֶּע, אתמול בבוקר, ופתאום שמתי לב שבגדיי הנם בלויי סחבות. פתאום הרגשתי: 'אי אפשר לבוא לבוש כך לפני המלך ברוך הוא, אי אפשר'! הלכתי אפוא, אספתי את כל פרוטותיי המעטות, נסעתי לעיר וקניתי לעצמי חליפה לא יקרה אבל בהחלט סבירה, כדי שאוכל לעמוד בפני המלך. עכשיו אני יכול לבוא לעמוד לפני המלך, הקב"ה".

שמענו את הסיפור והתרגשנו. נזכרנו בחלילו של הנער בסיפור הבעש"ט, וחשבנו בלבנו, בוודאי שלא נהג היהודי הזה כראוי בכך שנסע בחג וקנה לעצמו חליפה. אבל, מי ייתן ולנו תהיה תחושה כתחושתו התמימה והבריאה, כיצד לעמוד בפני מלך מלכי המלכים ברוך הוא.

מברח ומנוס

אנו מגיעים אל ימי ראש השנה ויום הכיפורים השנה, מודאגים יותר מאשר בעשרות השנים האחרונות, מפוחדים ומחוסרי ביטחון ברמה האישית. כולנו לכודים ברשת החששות הכבדים מפני העתיד הלא בטוח הצפוי לנו.

על כן, אם חפצי חיים אנחנו, חובה עליונה לנצל את ימי הדין הללו כדי לתעל את הפחד הזה אל הנתיבים הנכונים, אל מחוזות האמת, ההכנעה והסליחה, הכפרה, החסד והרחמים. ולשם כך אנו כן זקוקים לדברי המוסר, למאמרי החיזוק של רבותינו לדורותיהם למען לא יהיה הפחד האוחז בנו פחד של ייאוש, של אובדן תקווה ודרך, כי אם ההפך: פחד בונה תקווה, המעניק ביטחון בעתיד טוב יותר.

כי אכן, הפחד והביטחון כאחד הם שניים מסמלי הימים הנוראים. פחד מפני עצם העמידה בדין כאשר אין כל ערובה וידיעה מראש מה יהיו תוצאותיו, אם נזכה בו אם לאו. ומאידך, הביטחון המוחלט בחסדו האין סופי, שאכן נצא זכאים מלפניו. שני ה'הפכים' הללו, המנוגדים לכאורה, יוצרים את השלם האחד. כלשון הרמב"ם בפירוש המשניות על מסכת ראש השנה: "לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מד' ויראה ממנו, מברח ומנוס אליו".

'מברח', בסדר. אבל לאן נברח? אומר לנו הרמב"ם: 'ומנוס אליו'.

רעיון עמוק זה מופיע גם בכתר מלכות לרבי שלמה אבן גבירול: "אלוקיי, אם עווני מנשוא גדול… אם לא אוחיל לרחמיך מי יחוס עלי חוץ ממך… ולכן אם תבקש לעווני אברח ממך אליך ואתכסה מחמתך בצילך".

שוב אותו עיקרון: הפחד מוביל אל הביטחון.

איך נבין זאת?

בקונטרס לימים נוראים פרי עטו של הגאון רבי חנוך העניך קרלנשטיין זצ"ל, הוא מביא את דברי מרן הגרי"ז מבריסק האומר שאדם אשר אינו מפחד מיום הדין משום שכתוב ב'שולחן ערוך' שעל האדם להיות בטוח שיזכה לסליחה ומחילה, הרי אין זה ביטחון, כי אם אדישות וזלזול חלילה. וכל עניין הביטחון הוא שמרוב פחד ורעדה אנו בורחים אל הקב"ה וסומכים על רחמיו המרובים. וכבר נאמר על ידי גדולי העולם שדווקא על ידי פחד והכנעה זוכים למידת הרחמים".

הפחד בטבעו משתק את האדם. הפחד מנתק את האדם בבת אחת מכל קשריו הקודמים ומוביל אותו למציאות שונה, אפלה בדרך כלל. עד הופעתו של הפחד הזה חש האדם המצוי בביטחון האישי ברמה בסיסית: בביתו, במשפחתו, במקום עבודתו, בקהילה אליה הוא משתייך ובחוג מכריו. ואילו האימה שתקפה פתאום קורעת אותו מכל הקשרים הללו. הוא נותר לבד תלוי על בלימה, אובד עצות ואובד חושים, בלא מחסה ומגן, חסר ישע מן הבחינה הנפשית, בעיקר.

אולם, הפחד מפני יום הדין – התוצאה שלו היא ההפך הגמור. זהו פחד המצביע על קשר ולא על התנתקות. ההפך, האדישות כלפי העובדה שאנו עומדים למשפט היא מצביעה על ניתוק, חלילה. משום כך מסבירים המפרשים, ככל שיעמיק בליבו האדם את הפחד מפני יום הדין, מפני השעה בה יופיע בפני בית דין של מעלה נושא עימו שק עוונותיו ואשפות חטאיו, כן תעמיק הכנעתו והתבטלותו, והן היוצרות באורח פרדוקסלי (פרדוקסלי בעיני האדם, כמובן), קשר עמוק יותר עם הבורא ברוך הוא, קשר המעניק ביטחון, שלווה ורוגע גם אם לא תמיד מסתדרים הדברים כפי שהיינו רוצים. ועל כן: "ממך אליך אברח", כי גם ה"ממך", כלומר, כאשר אני יודע בעצם ממי הייתי רוצה לברוח בגלל חטאיי, הופך את ה"אליך" לכתובת אליה אני בורח…

זה כבר שנים ארוכות בהן לא שרר כזה אובדן ביטחון אישי כפי שהוא היום. על כל צעד ושעל שורר הפחד המשתק. מה נאריך בכך? כל אחד מאיתנו יודע ומכיר על מה מדובר.

ועל כן, עלינו לברוח מכל הפחדים הללו אל פחד האלוקים. אל הפחד המנחם, שבחיקו הביטחון והתקווה. אנו אומרים בתפילת ראש השנה: "ובכן תן פחדך על כל מעשיך". 'פחדך!' הפחד שלך דווקא. פחד אנושי-טבעי הינו פחד מייאש. אדם ממוקד בטירוף שטרף את חייו ואינו רואה מוצא. בעוד פחדך הוא פחד משחרר מכל שאר הפחדים. הוא מעלה את כולם, בליבו של אדם, אל המקור העליון.

הבה נזכה אפוא להפוך את המסה הגדולה של הפחדים המכבידים על ליבנו בימים טרופים אלה לפחדך בכל עומק המושג והמובן של מילת מפתח זו לקבלת עול מלכות שמים המשחררת מכל העוויתות האוחזות באדם בן דורנו.

זאת, למען נזכה כולנו יחד לכתיבה וחתימה טובה. לשנה, בה ישרור בעולם רק פחד אחד, הוא הפחד מפני האלוקים והמורא מפני הדר כבודו. אמן.

צידה לדרך

איזהו גיבור? מי שעושה שונאו אוהבו

(אבות דרבי נתן פרק כ"ג)