ירוחם יצחק לנדסמן
י"ז כסלו התשפ"ג
לאחר הסתלקותו של הצדיק הקדוש רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע, התכנסו מדי פעם בבית מדרשו תלמידיו ועסקו בתורתו ובהנהגותיו והשתדלו להביאם אל חיי המעשה של עבודת הבורא.
בין התלמידים המתקבצים היה הצדיק הקדוש רבי שלום מקאמינקא. באחד מאותם כינוסים, עת ישבו הצדיקים בסוד שיח, התפרצה אל החדר אישה בוכייה וגיבבה משפטים לא נהירים מעוטרים ביבבות קצובות ותלתה עיניים דומעות בחבורת הצדיקים שישיבו אותה דבר.
"יהודייה נכבדה", נם לה אחד מן היושבים, "לא הבנו מילה אחת מכל אשר אמרת. היכנסי אל הבית פנימה להשיב את נפשך הסוערת במשקה חם ואחר תשובי. נקשיב לך וננסה לעזור".
אך ההצעה ההגיונית לא התקבלה על ליבה של האישה. היא ניסתה לחדול מן הבכי ושבה על דבריה. רק לאחר דקות ארוכות עלה בידם של הצדיקים להבין את מצוקתה. וזה דבר המעשה:
היא אמא לעשרה ילדים ופרנסת הבית, משום מה, מוטלת רק על שכמה. זה כמה שנים שעוסקת במסחר של בגדי פשתן וההצלחה האירה לה פנים עד לא מכבר.
לפני כשבוע נתנה ביד שליח סך שמונה מאות ריינש טבין ותקילין. היו אלו דמי פדיון המכירות בחודשים האחרונים. בכסף הזה אמור היה השליח להביא בתוך שבועיים ימים כמות גדולה של סחורת אריג, עבור לקוחות שהזמינו מראש.
עברו שבועיים ושלושה והאיש לא שב. עדים נאמנים מספרים, כי הוא נמצא ללא רוח חיים בדרכו לאותה עיר שבה אמור היה לרכוש את הסחורה. מת האיש ולקח עימו אלי קבר, מן הסתם, את הסוד להיכן נעלם הסכום הגדול.
סיום הסיפור לווה בפרץ מחודש של בכי, כדי להסביר שבלא הסחורה או הכסף, אין לה יותר עסק ומקור פרנסה ועליה להתחיל הכל מחדש בלא לדעת מהיכן.
"ואני אישה כשרה, יראת שמיים ומגדלת בית למופת, את הבנים לתורה, את הבנות לצניעות ואת כולם ליראת שמיים ולמידות טובות. מדוע באה עליי צרה כזו, שדקדוקי עניות יש בה?!"
נכמרו רחמיהם של הצדיקים היושבים במסיבת רעים, שבת אחים, והם בירכו אותה שבקרוב תיוושע.
הכל השתתקו בבת אחת, כשרבי שלום מקאמניקא הרים את ידו והיסה את מסכת הברכות וההבטחות.
"יהודיה חשובה", פנה אליה, "אל תשימי יהבך בכל מה ששמעת פה. דעי לך, שייתכן שלעולם לא ישוב אלייך הסכום העצום וטוב שכך".
נדהמה האישה מאשר שומעות אוזניה ואף חבריו של רבי שלום הביטו בו כמצפים לפתור את החידה. מדוע ידבר אליה כך והיא מרת נפש?
ורבי שלום מקאמינקא פתח וסיפר מעשה נורא, שהתרחש בימיו של מרן הבעל שם טוב הקדוש:
*
ר' ברוך היה מעשירי העיר ריישא ונחשב אף אחד מלמדניה. הוא שמע תדיר ממכרים ושכנים על הבעל שם טוב ממעז'בוז' וכוחו הרוחני הכביר והחליט שהוא רוצה לנסוע אליו, לחזות מקרוב בפניו של איש הפלאות.
בבוקר אחד נכנס לעגלת הצב אשר לו ונסע למעז'בוז'.
נכנס אל חדרו של הבעש"ט, נתן שלום וקיבל שלום.
"מי אתה?" שאלו הצדיק בחביבות.
הגביר חייך לעצמו במבוכה. הכיצד זה עוד לא הגיע שמעו אל הצדיק? הרי הרבי הזה רק לא מכבר התגלה, ואילו הוא, ברוך, כבר ידוע זה שנים רבות כגביר מריישא.
"מנגידיה של ריישא העיר אני".
"ולשם מה באת הלום?" הקשה הבעש"ט. "אולי חסר לך דבר מה ואתה חפץ שאעתיר בעדך בתוך התפילות עבור אלפי ישראל?!"
"חלילה", נחרד הגביר. "אני איש עשיר ומאושר. בנים ובנות לי, בריאות ונחת. באתי רק כדי להכיר את הצדיק, לדעת את הרבי החדש ממעז'בוז', שכה רבות שמעתי על גדולתו".
"אהה", נענה הבעש"ט, "באת להכירני. ובכן התבונן נא בי היטב ואף הסכת לסיפור עתיק יומין אשר אני דובר אליך".
*
'דוד ויהונתן' כינו אותם, שני הנערים שהתגוררו בשכנות באחת מערי פולין הגדולות. למעשה היו שמותיהם האמיתיים ישראל ונח, ואולם, על שם ידידותם האמיצה ובשל העובדה שכמעט אף פעם לא פגשו אותם האחד בלא חברו, קראום מכריהם על שם אהבת האמת ששררה בין דוד המלך ליהונתן בנו של שאול.
היו זוג החברים עסוקים יחד בתורת ד', נישאו באותה תקופה ובטוחים כי רק היום האחרון בו נפרדת הנשמה מן הגוף, רק הוא יפריד ביניהם.
אך יושב במרומים חישב אחרת וכעבור כמה שנים נאלצו להיפרד. על נח היה לעבור מפולין אל רוסיה בשל סיבות שונות. הפרֵדה הייתה קשה לשניהם והם הבטיחו האחד לזולתו שלא לשכוח את הקשר העז ולשומרו בקולמוס ובקלף, באיגרות תכופות בהן יספר כל אחד לחברו על המתרחש עימו, לטוב ולמוטב.
אך דומה שהכלל 'רחוק מן העין רחוק מן הלב' נאמר על 'דוד ויהונתן' אלו, ישראל ונח. היו האגרות הולכות ומתמעטות. בתחילה אחת לשבוע ובהמשך אחת לחודש לערך. בסופו של דבר רק לקראת השנה הבעל"ט, או על שמחה ועצב חלילה בביתו של מי מהם, טרחו החברים הנאמנים לכתוב.
שניהם הצליחו מאוד בכל מעשי ידיהם והיו סוחרים עשירים רבי השפעה במחוזות עריהם.
עד לאותו היום שבו עשה נח כמה עסקים מסוכנים ומצב פרנסתו התדרדר אל כמעט עניות. בבת אחת נזרק האיש ממרומי המגדל אל בור תחתיות.
כשהחל נח לחשב את דרכו הלאה, צפה בזיכרונו דמותו של ישראל, חברו הקרוב. הוא מיהר לנסוע לפולין לפגוש בו, אולי יסייע לו לקום על רגליו, בשם ידידותם משכבר הימים.
וישראל לא אכזב. הוא נחרד לראות את חברו בפנים עצובות וכולו אומר דלות ומייד עשה מעשה. הוא קרא לאנשי ביתו, ירד עימם לפרטי הפרטים של רווחיו בחודשים האחרונים וציווה לחלוק את הסכומים הגדולים לשניים ואת המחצית למסור בידיו של נח רעו כאחיו, למען ישקיע במסחר וישוב למעמדו כבראשונה.
ברגע הראשון היה נח נרעש ונרגש. הוא ציפה למענק של חסד מחברו היקר, אך לא האמין לאשר רואות עיניו. ישראל מתחלק עימו, משל השקיעו בעסקים האלו יחד.
עליז ומאושר שב נח לביתו וכיס גדול של מזומנים באמתחתו. עתה היה זהיר והשקיע את הממון כראוי. סייעתא מן שמיא ליוותה אותו והוא הצליח אט-אט לשוב לעושרו ואף יותר. הימים הקשים של הנפילה והיותו נצרך אל הבריות נשכחו ממנו, שבע הפרות הטובות של ההצלחה בלעו אותם.
והגלגל החוזר בעולם נע אף אצל ישראל טוב הלב. לפתע החלה שמש הצלחתו לשקוע ומיום ליום הבחינו הוא ואנשיו כי הם נוחלים יחד הפסדים לרוב, עד שהגיע העשיר הגדול לפת לחם. וכמעשהו של חברו נח, היה מעשהו של ישראל. בקושי הצליח ללוות סכום הגון כדי לערוך מסע ארוך לרוסיה, שם ייאלץ לספר לנח על מצבו ולבקש ממנו סיוע.
אך ישראל שב בפחי נפש. נח התנכר אליו ולא נתן לו אפילו חדר בביתו רחב הידיים ללינת לילה. "אין רחמים בענייני מסחר", שלח את משרתו לומר לו, "ואין חלוקת ממון חינם. אם אתה רוצה לשוב ולהרוויח, עליך להתאמץ ולבנות מחדש את מסחרך"…
ולא זכר נח את הטובה הגדולה שעשה לו ישראל כשהעניק לו בחפץ לב, ויש אומרים, עשה עצמו כאינו זוכר…
*
וכאילו בסדר קבוע שנקבע מראש, התהפכו להם לאיטם שוב היוצרות. ישראל התחזק ושב אל מעמדו ועתה היה זה נח שנענש והתדרדר. רק ממונו נלקח ממנו ולא מידת העזות והחוצפה שנותרו בנפשו בשפע רב. הוא מיהר לנסוע לפולין למעונו של ידידו ישראל, עליו שמע כי שב לעושרו.
הלא ידידי נפש המה, וראוי לחבר שיסייע בשעת מצוקה…
ישראל העביר על מידותיו, השתיק בכוח את יצר ההיגיון והצדק שקשקש בקרבו ודרש להשיב לנח באותה מטבע, לא שעה אל לחישותיהם של בני ביתו שנח בוודאי יבוז לו בליבו על היותו כה רכרוכי ומתעלם ממה שהיה. הוא סבר, שחסד יש לעשות עם מי שנזקק, בלא לבדוק בעברו ובאופיו.
אך בדבר אחד שינה מן הפעם הקודמת.
"אתן לך סכום נכבד ורב", נם ל'חברו' בשלווה, "אך אין זה מענק כי אם הלוואה. לכשירחיב לך, תשיב לי את מלוא הסכום".
עיווה נח את פניו שהפכו מכורכמות מאכזבה. הוא ציפה למתנה, לא להלוואה. אבל ההכרח לא יגונה, ברירה אחרת אין לו כרגע.
חתם על שטר הלוואה כדת וכדין ונפרד מחברו הטוב בדרכו הביתה, להתחיל שוב מהתחלה.
וכששוב נשבר מטה לחמו של ישראל, כדרכם של סוחרים גדולים הנהנים מתקופות גאות וסובלים מתקופות שפל, מיהר לשלוח את בניו למסע אל מעונו של נח. לא נדבה מבקש הוא כעת, ולא רחמים הרחוקים מליבו מאז שהיה לגביר. רק את פירעון הלוואת הענק שניתנה לו לפני יותר משנה. ותו לא.
באו להם הבנים אצל הגביר נח, והוא, מייד כששמע את מבוקשם, סילקם בלב ערל והזהירם שלא לשוב עוד. פנו הבנים אל אנשי המקום והציגו את השטר שבידם, אך הבריות נדו להם בחיוך של רחמים: "עם האיש הנורא הלזה מבקשים הנכם לנהל דין ודברים?! חוסו על כוחותיכם וכבודכם, כי לא תצלחו".
הם שבו למעונו של אביהם ישראל והוא החריש, קיבל עליו את הדין ולא דן את חברו לכף חובה. המליץ עליו זכות, שיצר הממון תקפו כנראה בכוח רב והוא אינו מצליח לעמוד נגדו.
לא ארכו השנים ושני החברים נקראו לעמוד בפני בית של מעלה. כשם שגדלו יחד, נישאו באותה תקופה ואף העשירו והיו לעניים במקביל פחות או יותר, כך הסתלקו לעולמם באותה תקופה בערך.
שקלו וטרו בחובות ובזכויות ומצאו את נשמתו של ישראל צחה וברה בין אדם למקום ובין אדם לחברו ושלחוהו לגן עדן. את נשמתו של נח שלחו לכף הקלע, בעיקר בשל החוב הגדול אליו התכחש ברשעות.
אבל טוב ליבו של ישראל ליווה את נשמתו גם בשמי שמיים. הוא סירב לפנות למקום מנוחתו כשטענה בפיו: לא יערב לו השכר הצפון לו, אם יודע הוא שמישהו נענש בגינו. נח חברו הרשיע אומנם כשהתעלם מן החוב, אבל יוצא שהוא יסבול בגינו.
פסקו במרום שירדו שניהם לעולם בגלגל חוזר. יהיה ישראל עני כל ימיו ונח עשיר ונכבד. ישראל יחזר על הפתחים ויגיע אף אל נח הגביר, ששם אחר ופנים אחרות יהיו לו, יקבל ממנו פרוטה לפרוטה עד מלוא הסכום.
הסכימו שניהם. נח הסכים בוודאי, עדיף להיות גביר למטה מלהתייסר בכף הקלע למעלה. ואף ישראל הסכים, למרות שיהיה עתה עני מרוד ומחזר על הפתחים כדי לקבל חובותיו. הכל שווה, כדי לסגור את המעגל וכדי שלא יסבול זולתו את אש הגיהינום בגינו.
אך כאשר נולד לעולם העשיר שהוא נח לשעבר, נולדה עזותו עימו. יצר הרע של קימוץ היד והלב ליווה את חייו. העני התגלגל ובא לביתו שוב ושוב, לא שעה לדברי אנשי העיר שהוא גביר קמצן. בלא שהוא עצמו יבין מדוע, נקש בכל יום על דלתו, כאילו בשביל לשמוע את השלילה ולקבל שוב את הגערה היומית שילך לדרכו ולא יטריד עוד.
עד לסוף העצוב.
באחד הבקרים נקש שוב העני בדלת המפוארת והכריז שהוא חש עילפון כמעט, מרעב. בעל הבית בעצמו פתח את הדלת והעניק לו חבטה הגונה בפניו. המסכן התגלגל מסף הדלת אל הרחוב ונפח את נשמתו.
איש לא העז להאשים את הגביר במותו של ההלך, והוא, בנדיבות ליבו תרם לאנשי החברא קדישא את התכריכים עבור המסכן, בניסיון להשקיט את מצפונו שהעז לייסרו במעט.
*
ככל שהתקרב הבעש"ט לסיום המעשה, הפכו פניו של ברוך חיוורות יותר ויותר, עד שדמו לסיד ההיכל.
"אכן כן", מלמל. "ימים ספורים טרם בואי לכאן, חבטתי בהלך עני שבמשך שנה תמימה הטריד אותי ואת ביתי ללא הרף.
"עתה הבנתי. הוא מסר את נפשו בשבילי כשהיינו בעולם בפעם שעברה ועתה באנו לעולם שוב גם בשל מסירות נפשו אליי ואני כה הרשעתי"…
חבט ברוך בראשו ויזעק זעקה גדולה ומרה.
"היש תקנה עבורי?" חינן בקול מרוסק אל הבעש"ט. "האוכל לתקן את המעוות בפעם השנייה?"
והבעש"ט השיבו: "חפש את צאצאיו של העני והענק להם מכל טוב ובפרט את החוב הגדול, אולי יחוסו על נשמתך מן השמיים ולא תשוב אל המקום שייעדו עבורך מלכתחילה".
*
"לכן", סיים הרה"ק רבי שלום מקאמינקא את סיפור הפלא, "אל לנו להבטיח ולהעתיר כי ישוב הממון אל האישה הזו. סיכוי רב יש, שזהו חוב מן הגלגול שעבר, אותו חבה האשה לאיש והוא בא לעולם רק כדי ליטול את שלו ולשוב לשמי מעל. אם ישוב הכסף, מה טוב, אך אין לשבש סדרי עולם עבור כך. כי אולי סוד של גלגול נשמות יש כאן".
