הפרוגרס שלנו

במנהרות של עזה

אחד הדברים המייאשים שיהודי יכול לעשות בימים אלו הוא לצפות בסרטונים המגיעים מהחזית. תכף עוברים להם שמונים יום מהטבח המזוויע שעברנו, ובעזה? מחבלי החמאס ממשיכים לשחק עם החיילים חתול ועכבר. הם צצים ממנהרות וטובחים בטובי בנינו שנכנסים לגיא השטן וכבולים בהוראות פתיחה באש שמגיעות ממשרדים ממוזגים בוושינגטון וניו יורק.

אין מה להכניס מורך רוח, בטח לא באמצע מלחמה, אבל העובדה ששמונים יום אחרי שאנחנו 'כותשים', 'מרסקים', 'מכתרים' ו'מתמרנים' ברצועת עזה, חמאס הוא שדוחה בזלזול את ההצעות לנהל משא ומתן על שחרור חטופים – מלמדת יותר מכל על מצב המלחמה.

אין יהודי אחד שלא מרגיש שבמדינה יהודית חפצת חיים, שמונים יום אחרי טבח כזה, לא היה אמור להיות חמאסניק אחד להידבר איתו או לנהל איתו מו"מ, ודאי שלא לקבל ממנו דחייה על הרצון להידבר.

החמאסניקים רחוקים מלהיות מורתעים או מפוחדים.

והשאלות שמנקרת בלבבות כולם הן ריבונו דכולא עלמא, איפה כל הסיפורים על המעצמה הכי חזקה במזרח התיכון? איפה 70 המיליארד שהלכו כל שנה למערכת הביטחון? איפה מערכות המודיעין שסיפרו לנו שיודעות על כל שומה שצומחת על פדחתו של מדען גרעין באיראן? איך כאן, מטר לידינו, התפתחה תעשיית ענק, בממדים מפלצתיים, שלא היה לנו שום מושג על קיומה?

אפילו מוחמד דף, הארכי טרוריסט, שבמשך שנים התענגנו לשווא על כך שהוא מחוסר ידיים ורגליים, ומה שנשאר ממנו זה ערמת חלקי חילוף שהלחימו אותם בצורה שרק תאפשר לו לנשום, חזר ובגדול. אחרי שנים, פתאום הוא צץ, בריא כשור, מתהלך ללא כיסא גלגלים וללא קביים. כמעט חדש מהניילונים.

ואנה אנו באים?

סרטון שפורסם השבוע מהחזית פקח קצת את עיניי.

את הסרטון פרסם דובר צה"ל ורואים בו את מה שמכונה "אחת מהמנהרות ההתקפיות של החמאס". המנהרה, אורכה קילומטרים רבים ועומקה יותר מחמישים מטר, מזכירה ברמת הקונספט – להבדיל אלפי ההבדלים המתבקשים – את מנהרות הכניסה לירושלים. היא חקוקה באופן עגול וסימטרי בקרקע, מצוידת בתאורה וסלולה באספלט. יש בה חדרי פיקוד ושליטה, הסתעפויות, אין ספור יציאות, והיא עמידה לגמרי להפצצות צה"ל, וזו רק אחת מאין ספור מנהרות שהחמאס בנה מתחת לכל רצועת עזה.

הסרטון הזה הוא פוקח עיניים.

הרי התקציב של החמאס כולו הוא שווה ערך לתקציב החמגשיות של צה"ל בעיתות שלום. הם ניזונים בעיקר מתרומות, והפעילות הכלכלית שמייצרת הרצועה שואפת לאפס. אבל פתאום אתה רואה שבמה שחשוב להם באמת, הם מפגינים תעוזה ועקשנות מיוחדות במינן.

בעזרת מכשור מאולתר משנות השביעים, בלי מהנדסים מסין וקונסטרוקטורים מגרמניה, ועם כוח עבודה נטול השכלה, הם מצליחים לייצר תשתיות כה משוכללות בזמן קצר. מה הם גילו שם שאנחנו לא? איך בעיר המקוללת הזאת נבנות תשתיות כה משוכללות ומתוחכמות, מתחת למדינת הסטראט-אפ ניישן הכי החכמה בתבל שמנסה כבר עשרות שנים לבנות רכבת קלה מעל פני הקרקע ועוד לא הצליחה?

אינדיווידואליזם קיצוני

עוד נחזור לעזה, אבל הפסקה קצרה: השבוע פגשתי אחרי כמה עשורים את המנהל והמשגיח ב'חדר' שבו למדתי. יש משהו בהתעסקות בחינוך ילדים שגורם לך להישאר צעיר. עברו 25 שנה מאז שפגשתי בהם לאחרונה, ונראה כאילו החיים עברו לידם. שניהם צעירים וחיוניים וממשיכים לדאוג לילדי ישראל. אני משאיר אותם אנונימיים משלוש סיבות: ראשית, לא ביקשתי את הסכמתם. שנית, לא רוצה להרוס להם את הרישום שיראו מי הבוגרים שלהם. שלישית והכי חשובה – שבפנים אני עדיין קצת מפחד מהמנהל.

העלינו קצת נוסטלגיה מהימים ההם, ודיברנו על השינויים שעוברים על מערכת החינוך.

אין ספק שהמערכת משתפרת כל הזמן. הסטירות שחטפנו בתור ילדים חלפו מהעולם. גם העקיצות והעלבונות ב"ה יצאו מהלקסיקון. המערכת רואה יותר את צורכי הילד, ומספקת מענים מקיפים יותר למתקשים.

אבל מתברר שאת כל ההשקעה והשיטות החדשניות, קצת קשה לראות בתוצאות.

אנחנו לא רואים ירידה במתמודדי הנפש מקרב אותם ילדים שבגרו, אנחנו לא רואים שיש ירידה בכמות הבעיות החינוכיות בקרב אותם נערים ונערות. ואת האמת יש לומר: לצערנו לא צומחים יותר גדולי תורה בדור הזה.

וכל זה קורה למרות ההשקעה, ההתחשבות, השינוי בשיטות וראיית צורכי הילד.

הדגל של ראיית צורכי הילד במסגרת אג'נדה של אינדיווידואליזם של כל חניך, מייצר עוד תופעות מעניינות.

בשנים האחרונות, שמתי לב שבכל מוסד חינוכי שמכבד את עצמו יש שלט ענק בכניסה שמזהיר מאלרגיות שונות שילדים במוסד החינוכי סובלים מהן. כמעט על כל דף קשר שתקבלו הביתה, תוכלו למצוא אזהרות שונות מה מותר ומה אסור ומה עדיף שלא להביא לגן או לבית ספר. כלל אצבע: כל מה שטעים – עדיף לא להביא.

ב'חדר' שאני למדתי למדו 1,500 ילדים, אולי יותר. במשך שמונה שנים, לא שמעתי את המילה אלרגייה. אני מתאר לעצמי שהיו לא מעט אלרגיים, אבל ההורים שלהם היו אומרים להם בקול ברור וצלול במה אסור להם לגעת – וזה פשוט הספיק.

בחדר שלי בישיבה היה בחור שהיה לו צליאק. רק אחרי החתונה גיליתי שהוא היה כזה. במשך כל שנותינו, הוא לא שעבד אף אחד במטבח הישיבה שיכין לו מאכלים ללא גלוטן. הוא לא הטריף את חבריו בנושא, והסתדר מצוין. כאן הוא הלך לסבתא לאכול, או שהיה אוכל משקית שהיה מביא מהבית.

לא מדובר באירועים שלפני מאה שנה, מדובר בעשרים שנה אחורה בסך הכל. בתקופה ההיא לא היה צריך להכניס מוסד שלם לחרדות והגבלות. היו כללים ברורים, והילדים הלכו לאורם. כמו שלא שמעתי על המילה אלרגייה, כך גם לא שמעתי על אסונות נוראיים שאירעו בעקבות חשיפה לאלרגנים.

צריך לחדד משהו: אני לא מזלזל חס ושלום בשום הנחיה שיכולה להציל חיים. הזהירות הכפולה והמשולשת היא מבורכת ומצילה חיי אדם. אבל הנקודה היא שלפעמים מרוב הוראות הילדים נהיים קצת משובטים. הם גדלים בתוך צמר גפן עטוף ומוגן, בלי שום אפשרות לטעות או להישבר או להיות קצת בדיכאון. אם יש להם רגישות כלשהי למזון, המוסד כולו יעבור לדום, ואם הם חשים מעט תעוקה, הפסיכולוגית של המוסד תזמן את הילדה ל'שיחה על הבית'.

הכל מטופל מהר מדי, צמד המילים 'אנשי מקצוע' החליף את הטבעיות הבריאה של ההתמודדות כפי שאנחנו חווינו אותה. ואת התוצאות כולנו רואים: דור יותר מפונק, יותר פריך, שמתקשה יותר להתמודד עם אתגרים.

"לא מרגיש לי"

ואולי זה קורה לנו גם עם האויבים שלנו.

במהלך העשורים האחרונים ישראל הפכה למדינה מערבית. השתעבדנו לגמרי לערכים מודרניים. המרכזי שבהם הוא קידוש והעצמת הפרט. העצמה של האינדיווידואל על חשבון הקבוצה. השאלה החשובה ביותר היא מה אני מרגיש ולא כיצד המעשים שלי משפיעים על הסביבה.

"זה לא הרגיש לי" הוא אחד המשפטים המכוננים של התקופה. הוא משמש הסבר מוחץ לכל דבר. להשתמטות מחובות אישיות, משפחתיות, מוסריות ודתיות. זה פשוט "לא הרגיש", אין צורך ביותר מזה.

והדבר הזה ייצר שרשרת מוטציות של זכויות 'אדם' על חשבון זכויות אנשים רבים, כלומר הקבוצה. מתן והעצמה למיעוטים על חשבון הרוב הדומם. המיעוטים הללו יכולים להיות אנשים עם רגישות מסוימת, או דוברי ערבית במדינה יהודית, כאשר האג'נדה הזו, בלי שנשים לב, משפיעה על כולנו.

זה גם מה שמוביל את מחאת משפחות החטופים. אם שואלים את הקמפיינרים שמובילים אותם, צריך לשחרר את כל החטופים עכשיו גם על חשבון חייהם של אחרים שאת שמותיהם אנחנו עדיין לא יודעים. שחרור החטופים, תמורת כל מחיר, גם כשמנגד עומד עתידה של המדינה כולה, הוא התגלמות האינדיווידואליזם הקיצוני באופן המסוכן ביותר שלו.

אלא שהאויב שלנו לא שם. אין משפחות שבויים שמפגינות ברמאללה או ברפיח כדי שישחרר את יקיריהן "בכל מחיר". הוא לא מחויב למנהרות באישור מכון התקנים, ולא מחכה לפתוח אותן רק אחרי ששמים שילוט מאיר עיניים בארבע שפות, ותאורה תקנית שתעבוד גם במקרה של התקפת אטום. הם עדיין לא השתעבדו לגמרי לכל הערכים האלה שמונעים פגיעה ברגשות של אחרים, ובאמת מצילים חיים, אבל עשויים, כשהם מקצינים, לשבש את החיים עצמם.

קרדית אבק הבית

בשבועות האחרונים המומחים מסבירים לנו שאנחנו לא יכולים לעשות באמת מה שאנחנו צריכים בעזה כי האמריקאים לא מרשים. זו הסיבה שחיילים צועדים לתוך סמטאות התופת, זו הסיבה שישראל מזרימה מזון וסיוע הומניטרי שבאופן ישיר מאריך את חיי חמאס ומונע מתושבי עזה הרעבים לחסל אותם בעצמם.

זכויות האדם, הפרט, של המשפחה בצפון עזה, חזקות יותר מזכותה של אומה לחיים.

וזה הציר המקשר שמסביר הכל.

התרגלנו לאמץ חשיבה פרוגרסיבית בלי להבין שאנחנו חושבים כך. זו הסיבה שאיבדנו את היכולת להילחם מלחמת קיום בלי חשבונות ובלי לחשוב איך זה יצטייר בעולם. שאיבדנו את היכולת לתעדף את החיים עצמם על פני איכות החיים.

וחמאס? הוא לא מוטרד איך הוא מצטייר. אין לו שאלות על היום שאחרי, הוא לא חושש מאלרגיות לקרדית האבק שיש לחלק מהלוחמים ויקשו עליו להילחם במנהרות הענק שהוא בנה.

הוא נלחם כאילו אין מחר, וככה זה נראה. לחמאס אין גב אמריקאי, יש לו כלי נשק מאוד לא מתוחכמים, ותנאים קשים של שדה קרב, אבל הוא נותן פייט לכוח האש האדיר של מדינת ישראל ומוכיח שבשדה הקרב לא מספיק נשק משוכלל, אלא צריך בעיקר התמקדות במטרה.

אנחנו התברגנו, הפכנו למפונקים, התמסרנו לאידאולוגיות שלא מתאימות לחיים במזרח התיכון, ועכשיו אנחנו משלמים את המחיר.

לנו, כציבור חרדי אין פריווילגיה למתוח ביקורת על הצבא. הדברים נכתבים פה בעיקר כלפינו. שדה הקרב הוא תמונת מראה של מה שקורה אצלנו. אבל אשמים אנחנו. גם אנחנו קצת התבַרגנו, קצת התמסרנו לפינוקים יותר מדי, שכחנו מסירות נפש מהי.

והנר עודנו דולק, אפשר לתקן.