ארבע שעות וארבעים דקות נמשך השימוע שנערך ליו"ר 'אגודת ישראל', הח"כ הפורש יעקב ליצמן. מהצד האחד של השולחן בלשכת היועץ המשפטי לממשלה בצלאח א-דין ישבו כל בכירי הפרקליטות ולשכת היועמ"ש, בהובלת היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ופרקליט מחוז ירושלים דני ויטמן.
מהצד השני ישב איש נמוך קומה, תזזיתי, עורך הדין ג'ק חן, פרקליטו האישי של יעקב ליצמן שהגיח לתודעת הציבור בסוף שנות התשעים כסנגורו של יו"ר שס אריה דרעי. המועד המקורי להליך השימוע נקבע ליום שאחרי ראש השנה בתענית צום גדליה. משמים גלגלו אחרת, והמועד נדחה ליום חמישי שאחרי שמחת תורה.
ובשימוע הזה היו הקפות שניות במשך כחמש שעות. ליצמן מהרגע הראשון, הרגיש שהוא על הסוס. "לא קיבלתי שום טובת הנאה מאיש, לא פעלתי למען מישהו מעבר למה שאני פועל למען כל מי שפונה אלי. זה אני יענק'ל ליצמן, עוזר לכל אדם, לא בודק בציציותיו. תבדקו את הלו"ז שלי ותמצאו מאות ואלפי פניות ושיחות דומות".
במוקד האישומים נגד ליצמן עמדו שני סעיפים כבדים. הראשון, עדויות מתוך משרד הבריאות על לחץ שהפעיל על הרופא המחוזי, בנוגע לטיפול בתיק של אישה מירושלים שנחשדה באישומים קשים. ליצמן, לטענת התביעה, נפגש עם הרופא המחוזי וניסה להשפיע על חוות הדעת שלו, לגבי מידת השפיות של החשודה וכשירותה לעמוד לדין.
האישום השני, אזוטרי לגמרי. ליצמן תושב שכונת עזרת תורה בירושלים, נחקר בחשד שניסה להשפיע על עובדות במשרד הבריאות להנפיק דוח תברואתי חדש למעדנייה באזור מגוריו, שלטענת משרד הבריאות לא עמדה בסטנדרטים הנדרשים לקבל אישורי הבריאות להפעלתה.
כשליצמן יצא מחדר החקירות לאחר גל החקירה הראשון, הוא היה משוכנע שמישהו חמד לו לצון. "מה חטאתי ופשעתי?" מלמל ליצמן, "לעזור ליהודי פה וליהודייה שם? הרי כולם יודעים שזה מה שאני עושה כל הזמן". ליצמן היה שאנן גם בשל העובדה שבקדנציה הקודמת שלו כשר בריאות, הוא זומן לחקירה בנסיבות דומות ויצא צח כשלג בחרמון.
כל כך שאנן הוא היה, עד כדי כך שהרים כמה טלפונים בצאתו מחדר החקירות לגורמים במשרד הבריאות כדי להבין מי פטפט ומה הקאץ' כאן. "אמרו לי שאמרת עלי כך וכך", הוא אמר לרופא בכיר, "למה את מלכלך עלי, הרי אתה מכיר אותי ויודע שאני רק עוזר לאנשים?"
המעשה של ליצמן שבכל הליך אחר היה מוגדר כשיבוש פר-אקסלנס, נתפס לבסוף, גם על ידי החוקרים, כמשהו שבין נאיביות לחוסר הבנה של הסיטואציה המשפטית. כשבמשטרה ניסו לנפח את התיק עם עבירת שיבוש, הבינו גם בפרקליטות שכאשר העדים יעלו על הדוכן, הסיפור יהפוך לבדיחה ואף אחד לא יצליח לאשש כוונת זדון כלשהו מצד המיניסטר המשבש.
כיס הקנגורו
ובחזרה לשימוע. כשז'ק חן, פרקליטו של ליצמן, נכנס לחדר הישיבות במשרד המשפטים – הוא הגיע מהוסס ויצא מעודד. במסגרת הליך השימוע, כל הקרפיונים – ולא מהמעדנייה – יוצאים החוצה, והפרקליטות מציגה אחת לאחת את ראיות הזהב שיש בידה נגד החשוד. חן, מסתבר, נוכח לראות שסעיף הדחת העד שמאחורי הפרשה הראשונה, מחורר כמו כיס של קנגורו אוסטרלי.
ראשית, לבושתה של הפרקליטות, מייד עם הסגרתה של הגברת להליך באוסטרליה, כל חומרי החקירה יצאו בארגזים לכיוון מלבורן בלי שדאגו מראש לשמירת מלוא ההעתקים של התיקים בירושלים. איך מעשה החלם הזה קרה? לא ממש ברור, אך כבר בהליך השימוע הבין חן שהאקדח יורה קפצונים. כל פנייה לקבלת ההעתקים מחדש מהרשויות האוסטרליות, היא תהליך שנפרש על פני חודשים ארוכים בתיקים שבשגרה, ובתיק הזה – שגם כך הרשויות התגוששו לגביו עד זוב דם, זה היה נמשך עוד שנים, וזאת כאשר הדד-ליין הפנימי להגשת כתב אישום הוא ה-31 בינואר, מועד עזיבתו של מנדלבליט את לשכת היועמ"ש.
חן הגיע לדיון ממוסמך ומתועד. "ליצמן", הסביר הפרקליט בשטף, "עזר לכולם ולא עשה שום מעשה חריג בפנייתו לרופא המחוזי. הוא לא שידל אותו לדבר עבירה אלא ביקש לדעת מה קורה, לא פיתה אותו בהטבה כלשהי ולא ניסה להשפיע על תוכן חוות הדעת".
בשלב הזה, שלפו בפרקליטות את 'ראיית הזהב' היחידה שבידיהם: פגישה שיזם ליצמן עם הרופא המחוזי שאמור היה להנפיק את חוות הדעת. "חברים, זה לא רציני", אמר חן, "אתם יודעים כמה פגישות דומות ליצמן יזם בתפקידו כשר בריאות? אני מחזיק איתי כעת מאות פניות דומות של אזרחים מכל גוֹני הקשת שטופלו באותה צורה. הרי אין לכם תרשומת ממשהו בעייתי שנאמר בשיחה".
הדוברים מהעבר השני של השולחן לא הקלו ראש וניסו להגן על הקייס. "נכון", אמרו לחן, "הוא לא קיבל מהמשפחה, אבל לא בכל פנייה השר יוזם פגישה עם הרופא המחוזי".
מאחורי הקלעים אפשר לומר, משיחות שקיימנו עם גורמים בפרקליטות, שההגדרה שלהם לתיק היא הגדרת ביניים, כלומר: פועלים מכוח האינרציה בעקבות החקירה והמשאבים שהוקדשו לתיק, אך ללא מוטיבציית יתר. מהשיחות עם אותם גורמים התרשמנו, כי איש מהם לא חושב שליצמן הוא סוג של קרימינל שמדינת ישראל חיכתה ליום שתניח את ידה עליו. גם בעיניהם הוא סוג של סבאל'ה טוב, שמעולם לא שלח ידו לקופה הציבורית ולא נהנה ממנעמי השלטון.
בתקשורת שקיימת בין אנשי פרקליטות המדינה ליועץ המשפטי לממשלה, הראשונים לא דוחקים ביועץ לעשות מעשה אלא מאפשרים לו את המרחב לקבל כל החלטה, כולל סגירת התיק. ולאווירה הזאת, יש משמעות אדירה לקראת ההכרעה. נכון להיום הסעיף שמגדיר את התיק הראשון הוא "הדחת עד" בלבד, ולא שוחד, כאשר לא בטוח שגם הסעיף הזה יחזיק מעמד עד לישורת האחרונה.
סלט ירושלמי
האישום השני שעמד במוקד השימוע של ח"כ יעקב ליצמן הוא מתחום המעדניות והסלטים. אמנם אין בו לכאורה העוצמות הציבוריות של הפרשה הראשונה, אך דווקא כאן, הפרקליטות הציגה בשימוע ראיות חותכות יותר לגבי החשדות נגד ליצמן.
על פי מה שהוצג בשימוע, ליצמן קיים סיור במעדנייה שלגביה הוצא דוח הדורש לסגור אותה בשל תנאי תברואה לקויים, ביחד עם שלוש מעובדות המשרד האמונות על התחום. לטענת הפרקליטות ליצמן הסביר להן מדוע יש לאשר את פתיחת המעדנייה, ותוך כדי הסיור החל להתעניין בתנאי השכר של אותן עובדות ובתנאי הרכב שמוצמד להן, מה שמאפשר לפרקליטות לצייר תמונה מטרידה של עסקת תן וקח: רק תנפיקו את הדוח הנכון, ותזכו בתמורה לשדרוג בשכר ולתנאי רכב. או במילים אחרות, העובדות העידו שהרגישו שליצמן בעצם אומר להן: "תחליטו נכון, ובסיור הבא תוכלו להגיע למעדנייה ברכב משופר יותר".
חן הגיע מוכן. "אתם הרי בדקתם", הוא הטיח בהם, "את כרטיסי האשראי של הרב ליצמן. בדקתם אם הייתה לו טובת הנאה וגיליתם שגם במועד שבו ניסה לעזור הוא המשיך לשלם על כל צנצנת של גפילטע-פיש וקופסת דג מלוח, עד הפרוטה האחרונה ללא שום הנחה". לחן היה קל להוכיח את הטענה, וזאת משום שליצמן ניזון מדי שבת מאותו קב חרובים של גפילטע-פיש וקומץ סלטים. סכומי התשלום היו זהים, ללא הנחה של אגורה וללא שדרוגים.
ולגבי הדיבור על העלאות שכר ותנאי רכב, חן הציע להם לעשות סיבוב בבניין משרד הבריאות ובבניין משרד השיכון שם ליצמן כיהן כשר, ולגלות שליצמן מתעניין בכל פגישה וסיור עם מי מעובדי המשרד בתנאי השכר, והוא שואל תמיד, בסוג של ג'נטלמניות פולנית המשולבת בשתדלנות גליציאנית, איך אפשר לסייע לכבודו או לכבודה בקידום תעסוקתי.
מהרגע הראשון הבין היועץ המשפטי מנדלבליט שלפניו ניצב אירוע של התנגשות קלאסית בין בית המרקחת של המשפט המנהלי לבין השטעטל העסקני החרדי. אליבא דמנדלבליט, לא כל התנגשות מספרת בהכרח סיפור פלילי מורכב ומסובך. לעיתים, רכבת החיים מובילה אותך למפגש שבו יש להפעיל את השכל הישר ולהבין שאם בשבעים השנים הראשונות לחייו, שמו של ליצמן לא נכרך מעולם בסיפור שחיתות, אין שום סיבה שלעת זקנותו הוא ירקח דיל בניחוח מעדנייה כדי לקבל טובת הנאה של קיגל לשבת על חשבון הבית.
זו הסיבה מדוע עד לרגע זה, מנדלבליט שוקל ברצינות להוריד את הטשולנט מהאש, דהיינו לסגור את התיק, כשהוא נמנע מקיום כל הליך של הידברות. למרבה הפלא, שני הצדדים החליטו על דממת אלחוט מוחלטת, מהרגע שלאחר השימוע. גם מהצד של מנדלבליט וגם מהצד של ליצמן, לא הושמעה מילה. לא בתקשורת ולא בערוצים החשאיים בין הפרקליטים משני הצדדים.
עסקת סיום
בפרשת דרעי, כמו גם בפרשת חיים כץ לאחרונה – נחשפנו שוב למודל עסקאות הטיעון בין היועמ"ש לבין החשודים שבסופן שני הצדדים יוצאים כשחצי תאוותם בידם. דרעי חסך מעצמו שנות עינוי משפטיות, שבמהלכן יצא ויבוא מבניין ביהמ"ש בהליך טראומתי שצרוב בו משנות התשעים. היועמ"ש מנדלבליט מצידו שמר על שארית כבודה של הפרקליטות, כשהפך את "העכברון" כלשונו, לעסקה שבמסגרתה דרעי פורש מהכנסת ומודה בשני אישומים.
מה שלא רבים יודעים, זה כיצד מתגלגל ההליך שמוביל לתפירת הדיל. הפנייה הראשונה אף פעם לא מגיעה מהצד של פרקליטות המדינה ולשכת היועמ"ש. היועמ"ש או אחד הפרקליטים המלווים יכול במקרה הטוב לזרוק מילה לסנגור בשיחת מסדרון, אך לא מעבר לזה.
בקודים שבין הפרקליטות לסנגוריה, הצעה רשמית לדיל שמגיעה מהצד של הפרקליטות, מאששת כביכול את כל הטענות שמדובר בסוג של סחיטה. הפרקליטות מצידה אמורה לסיים את השימוע, ומאותו רגע ואילך להתכנס לתוך עצמה ולהחליט אם הנאשם ועורכי דינו הצליחו לערער את מידת הוודאות של התביעה בתיק ולפיכך יש לבטל את כתב האישום, או שמא הראיות נותרו מוצקות ולפיכך יש ללכת עד הסוף.
מי שפונה ראשון הוא הסנגור מטעם החשוד, וההתחלה היא תמיד בסוג של שחרור בלון ניסוי. משפט פה, משפט שם. לעיתים בחדרי חדרים, לפעמים באמצעות הדלפה בתקשורת שממנה למדים בצד השני שהחשוד היה שמח לסיים את הסיפור בלי להיגרר לבית המשפט. כשהפנייה מהצד של הנאשם נעשית, לפרקליטות קל יותר להתקדם. כל עוד הצעד הראשון לא נעשה, כל הצדדים למעשה מגששים באפלה וממתינים לראות מה יהיה הצעד הבא.
במקרה של דרעי וליצמן, יש מועד ידוע מראש לצעד האחרון וזהו ה-31 בינואר, מועד סיום הכהונה של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. היועמ"ש הבהיר חודשים ארוכים מראש, שאת הסחבת בפרשות דרעי וליצמן שעליה חטף ביקורת, הוא מתכוון לסיים לכאן או לכאן, לשבט או לחסד, במשמרת שלו. נבות תל צור פרקליטו של דרעי, פנה למנדלבליט כדי למשש את הדופק ולהבין אם יש על מה לדבר – כבר לפני חודשים ארוכים. איך זה נגמר בסוף בשבוע שעבר, אתם כבר יודעים.
ג'ק חן לעומת זאת, נקט טקטיקה שונה. הוא הנחה את ליצמן שלא לדבר על כך מילה בתקשורת ובמקביל הסביר שאחרי השימוע, שממנו יצא בתחושה טובה, עמדתו היא שכל פנייה מצד ליצמן – תעיד על חולשה. "תן להם להתגלגל עד לרגע האחרון", הוא אמר לליצמן, "שיתבשלו עם ראיות חלשות ויבינו שהם הולכים להתבזות אם ילכו למשפט".
ההימור המחושב של חן לשתוק כל הדרך לסיום הקדנציה של מנדלבליט, היה אמור להימשך גם השבוע, ממש עד לרגע האחרון. אלא שאז ליצמן הפתיע והחליט לאותת בווינקר למנדלבליט בהצעה מעניינת כשהוא עושה 'מעשה דרעי' בחצי קלאץ', ובריאיון לחתומים מעלה הפתיע והודיע כי בכוונתו לפרוש מהכנסת ומהחיים הציבוריים בתום הקדנציה.
אם הממשלה תשלים את ימיה, ליצמן יהיה בעוד שלוש שנים בן 76, "צעיר בשנתיים מהנשיא האמריקאי היום", כפי שהוא התבטא השבוע. רק שלליצמן פשוט נמאס. כל מי שמדבר איתו בשנה האחרונה רואה על פניו סוג של חוסר עניין בנעשה במערכת הפוליטית. לא מדובר רק בלונג קוביד שמשפיע על הערנות האגדית שלו כמי שמשכים קום בארבע לפנות בוקר, אלא בעיקר באיבוד העניין המנטלי. כמו כל אותם נפילים, כמשה ניסים, אבא אבן ודמויות גדולות מהחיים שהפוליטיקה השתנתה להם מול העיניים, ואחרי מסכת ארוכה של פעילות, הם חשו כמי שהפכו לבלתי רלוונטיים במערכת החדשה.
מחוץ לגדר
ליצמן בהכרזתו, ביקש לאותת פעמיים: מסר אחד הוא שיגר ליועץ המשפטי מנדלבליט שמתחבט בשאלה אם לסגור את התיק או לא כשהוא נותן לו פוש. הוא אמנם לא פונה ישירות במה שעלול מבחינתו להיראות כסימן חולשה, אבל כן דואג לאותת ולומר לו: הנח לי. בקרוב לא אהיה פה, הראיות בתיק ממילא קלושות, ואם חשבת להחמיר עימי בעקבות הביקורת שספגת אחרי הדיל עם דרעי – חפש בבקשה כתובת אחרת.
איתות שני משוגר למה שנעשה בחדרי החדרים של חצר הגדולה בחסידויות. במרוצת החודשים האחרונים, לא מעט בכירים מתוך החסידות לטשו עיניים לעבר הכיסא של ליצמן. שלושת המועמדים הטבעיים הם ראש מטהו מוטי בבצ'יק שנהנה מיוקרה רבה במסדרונות הממשל ומאמון מלא בחלונות הגבוהים, חנוך זייברט מ"מ ראש עיריית בני ברק והאיש החזק בעיר הנחשב למקורב מאוד לבית האדמו"ר, ואליהו חסיד, שכבר שימש ח"כ בקדנציה הקודמת ונחשב לאחת הדמויות המרכזיות בהיררכיה העסקנית של החסידות.
לצד השלושה, מרחפת גם דמותו של הרב יצחק שפירא, בנו של ר' מוניה המנוח, היו"ר הידוע של ועדת הכספים ומי שנקשר בקשרי משפחה עם בית האדמו"ר. כבר בערב הבחירות האחרונות עלתה המחשבה בחלונות הגבוהים בגור, להריץ אותו כשר מטעם החסידות. שפירא הוא סוג של דיפלומט מהדור של פעם, כזה שמחזיק בכיס החליפה פנקס קטן שבו מככבים אדמו"רים ומנהיגי מדינות, אנשי עסקים ושגרירים, לצד מערכת עסקית מסועפת שבמסגרתה הוא מקפץ בין ארבע ערים: ירושלים ותל אביב, לונדון וציריך.
בכל המקומות הללו, שפירא נתפס כשתדלן יהודי מכובד והדור פנים. לצד עיסוקו חובק היבשות באימפריית הנדל"ן שבבעלותו ובבעלות המשפחה המורחבת, הוא יהודי בעל לב ער לעשיית חסדים ושימוש בקשריו חובקי העולם כדי לקדם נושאים יהודיים וחסידיים. אחת היוזמות היא הפרויקט לגידור כל בתי העלמין היהודיים באירופה. רק השבוע, בשלישי האחרון, הוא השלים פרויקט לגידור בית העלמין היהודי בהאדיטש, שבו ממוקם הציון של האדמו"ר הזקן בעל התניא, בעיירה שבה עד לכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה, כל תושב שלישי היה יהודי. לצערנו איש לא שרד, ואת הכבוד האחרון העניק ר' יצחק שפירא כשסיים את פרויקט הגידור השבוע של כל הקברים בבית העלמין היהודי בעיירה.
כזה הוא שפירא: מקפץ מזירה לזירה בעיניים מחייכות ופנים טומנות סוד, אף פעם לא תדע איזה שפן הוא ישלוף מחליפת השלושת-רבעי שגם היא משקפת את דמותו. מצד אחד חליפה חסידית, מהצד האחר תפירת עילית של מיטב החייטות האירופית. אם בסופו של תהליך ר' יצחק שפירא ישתלב בציבוריות החרדית העתידית, נזכה לראות פה סוג של תחיית המתים של מוניה שפירא בגרסת 2022. מה שבטוח, משעמם לא יהיה, במיוחד שמדובר ביהודי תלמיד חכם, יודע ספר, אדם שנכנס ויוצא מבתי האדמו"רים שחלק מהם מצויים בכלל בקשרי משפחה עימו.
שיחת סיום
שיחת הטלפון הראשונה שזרמה למכשיר הנייד של ליצמן לאחר הודעת הפרישה הדרמטית הייתה מבנימין נתניהו.
"יעקב, גם אתה סגרת איתם הסכם?" שאל נתניהו כמי שנמצא באותה סירה מחוררת של חקירות וכתבי אישום, כשהוא מכוון להסכם שחתם עליו חתם דרעי אך לפני שבוע.
"לא", השיב ליצמן בפסקנות, "אין לי שום הסכם, אפילו לא דיברתי איתם".
"אז למה אתה הולך?" שאל נתניהו בהפתעה, "אנחנו צריכים אותך איתנו".
"כי בסוף הקדנציה אהיה כבר מבוגר, הגיע הזמן", אמר ליצמן. "השנים חולפות, הנכדים גדלים. אני עשרים ושלוש שנה בכנסת, צריך גם לדעת מתי לקום וללכת".
נתניהו שצעיר מליצמן רק בשנה לא אהב את התשובה. "חבל", אמר נתניהו לליצמן, "עבדנו שנים ביחד ואנחנו צריכים אנשים כמוך כדי לנצח את המערכה ולחזור לשלטון. אנחנו יכולים לעבוד עוד הרבה שנים ביחד וכוחנו במותננו יותר מהצעירים".
השיחה הבאה הגיעה מאיש צעיר קצת יותר במשכן נשיאי ישראל. כשליצמן חזר על המנטרה של עזיבת המשכן בגלל הגיל ולא בגלל התרגיל עם היועמ"ש, הרצוג הגיב ואמר: "אני רואה אותך עדיין במליאה, כוחך במותנך ואתה נראה פעיל כרגיל. חבל שאתה הולך". ליצמן נהנה מהמחמאות, אך שמחת החיים הפוליטיים של פעם חלפה והלכה ממנו. היו ימים שבהם ליצמן היה מתמוגג מנחת מכל מהלומה שהנחית על יריביו, מכל תרגיל שתפס את בר-הפלוגתא שלו לא מוכן. לא עוד.
לפני חמש עשרה שנה, ליצמן לקח את המקל והתרמיל ויצא למסע הסברה בכל מרכזי החסידות בארץ. הוא ישב מול אלפי החסידים והתיש אותם בהנאה באין-ספור פרטים ממלחמת הנצח מול 'שלומי אמונים' של פרוש ויחסי האהבה-שנאה מול היריבים גפני ורביץ המנוח. לפעמים היה צריך לתפוס את העיניים ולא להירדם, כשהאיש שהתעורר בארבע לפנות בוקר לפני כל המשתתפים הצעירים, היה מתחיל להתפלפל ולהקריא תתי סעיפים בכל מיני הסכמים נסתרים בין הסיעות ב'יהדות התורה'.
מה שבלט אז מעבר לחדוות העשייה והזמינות שלו לעזור לכל האדם, זו ההנאה של האיש מכל רגע. לא היה מאושר ממנו, הן בזמני שלום ובפרט בעיתות מלחמה. במחצית השנה האחרונה, מאז שהכנסת העבירה את פעילותה לשעות הקטנות של הלילה, וכשמולו מתרוצצים ח"כים צעירים בשס בשנות השלושים והארבעים, ליצמן אמר לעצמו: עד כאן. ב'יהדות התורה' שבה הורגלנו לראות את הח"כים יוצאים מהכנסת רק על אלונקה צריך לומר מילה טובה למי שמסוגל להניח את המפתחות בכבוד ולומר שלום.
בשבוע הקרוב תיפול ההכרעה בעניינו של ליצמן. היועמ"ש יכנס ישיבה רבת פרקליטים שבסיומה יחתוך לכאן או לכאן. לא נופתע אם התיק ייסגר, אך בכל מקרה, גם אם יוחלט להגיש כתב אישום – הוא ייראה בלשונו של מנדלבליט כמו "עכברון" לעומת מה שהוטח בליצמן בחקירות הראשונות. אם מנדלבליט יהפוך את הרמזים ששיגר ליצמן לעסקה של פרישה מיידית מהכנסת, ליצמן יענה אמן ויעזוב את הכנסת מייד, בלי להביט לאחור.
מחיר הפגיעה
ומשפט אחרון על עסקת הטיעון של דרעי: השבוע הוגש כתב האישום נגד אריה דרעי במסגרת עסקת הטיעון שנחתמה בין הצדדים. ככל שחולפים הימים נראה שדרעי הרוויח את מקומו בכנסת אך איבד לשנים הקרובות את מקומו סביב שולחן הממשלה.
מבחינת דרעי, נוכחותו בכנסת מאז שב לזירה היא סוג של חובה ללא הנאה. דווקא הישיבה בממשלה, חזרתו למשרד הפנים הביצועי עם הדובדבן שבקפצת במשרדי הפריפריה, הנגב והגליל – הפיחה בו רוח חיים. אם בסופו של דבר כל הכדרור מול היועמ"ש נועד למנוע קלון שירחיק אותו מהכנסת, דרעי הרוויח את מקומו ויוכל לשוב למשכן בכנסת הבאה.
אבל אם מישהו חשב שההסדר יבטיח גם את מקומו סביב שולחן הממשלה, היום כבר ברור לנו שהבטחה אין כאן, כשדרעי נתון בעניין הזה לחסדי המערכת המשפטית. קשה לראות מינוי עתידי בממשלה ללא עתירה לבג"ץ, וכשהדבר יגיע לידיהם של שופטי העליון לכולנו ברור לאן תנשב הרוח.
בסיטואציה שכזאת, כלל לא בטוח שדרעי יעמיד עצמו למבחן המשפטי, ובכך יאפשר לשופטי בג"ץ לחרוש על גבו תקדים משפטי נוסף. בשנתיים הקרובות נראה את דרעי מסתער מבחוץ על הרשויות המוניציפליות בואכה הבחירות לרשויות בעוד שנתיים ימים. את הלילות שנחסכו ממנו בכנסת, הוא ינצל לסיורים בשטח, אך אל תתפלאו אם בחלוף הזמן, דרעי יתאהב בתפקיד החדש, חציו פוליטי כמי שמנהיג את התנועה ועל פי יישק דבר, וחציו רוחני, כמי שלא נזקק להתרוצץ במסדרונות כדי להספיק להגיע להצבעות, אלא יושב בביתו או בלשכתו בהר חוצבים ומנחית את ההנחיות.
מי שילך בבטחה לביתו בעוד חודש ימים בלי להביט לאחור הוא אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, שיניח את המפתחות בסוף חודש ינואר 2022, ויסיים כהונה רבת סערות וטלטלות כשבמוקד כמובן, כתבי האישום שהגיש נגד פטרונו משכבר הימים בנימין נתניהו, שהפך לאויבו המר.
היורשת הכמעט ודאית של מנדלבליט היא עורכת הדין גלי בהרב-מיארה, הפייבוריטית של שר המשפטים גדעון סער – שאם תומלץ גם על ידי הוועדה כאחת משלושת המועמדים שיעלו לבחירת הממשלה, תמונה מייד ותזכה גם לאמון הממשלה.
צריכה לקרות הפתעה משמעותית שתמנע ממנה את התפקיד, אלא שבישראל של היום, ההפתעה היא חלק מתוכנית העבודה. במצב שכזה, מי שעשוי ליהנות מההפקר ולזכות בתפקיד אם בהרב-מיארה לא תשיג רוב של ארבעה מחמשת חברי הוועדה, הוא המשנה ליועמ"ש רז נזרי, איש חובש כיפה, נעים סבר ונעים הליכות.
אם עמדתו של נזרי שנחשב ליועמ"ש מבית הלל, יחסית לרוח הקפדנית בפרקליטות, הייתה מתקבלת, האישום בשוחד נגד נתניהו היה נגנז ומנדלבליט עצמו היה מסיים את תפקידו באווירה אחרת לגמרי. עם אדי שנאה קצת פחות רעילים באוויר.
מנצח אחד יש בכל מקרה: שר המשפטים גדעון סער. מי היה מאמין שהאיש שכבר הכריז על פרישה, וגם לאחר ששב לליכוד ביבי דחק כמעט עד לקצה, ישתלט כך על הממסד המשפטי ויוביל לבחירת יועמ"ש שהוא עצמו בוחר, מה שקודמיו בתפקיד איילת שקד ואפילו יעקב נאמן לא הצליחו לעשות.
נתניהו היה משלם כל הון שבעולם כדי להחזיר לנדן את 'חרב גדעון', אך יש טעויות בחיים שמהן אין דרך חזרה. לפעמים משלמים במזומן, ולעיתים כמו כאן – רק אחרי תקופת חיים, כשכבר נדמה לפוליטיקאי הפוגע כי הנפגע שהושפל עד עפר עזב את הזירה. במגרש הפוליטי, הפנקס פתוח, היד רושמת והחרב נוקמת.
