שלושה חודשים אחרי שנפל בקרב, יצאתי להכיר את הוריו של החייל ממודיעין עילית
1.
הפגישה שלי עם רבי אברהם ורעייתו תמר מיטלמן בביתם במודיעין עילית, מתחילה בהתנצלות. אני לא יודע היכן ואיך אתם שמעתם לראשונה על סיפור גבורתו של בנם דוד הי"ד, שנפל בקרב בשמחת תורה, אבל אני 'קניתי' את הגרסה שמדובר בחייל שהקשר בינו לבין הוריו החרדים נותק. "חלילה", אני מבהיר. "בשום שלב לא התייחסתי לגרסה הזאת בשיפוטיות כלפיכם. אבל רק על ההווה אמינא שכך הם פני הדברים, אני מרגיש צורך להתנצל".
די במפגש של שניות ספורות עם ההורים כדי להבין שהגרסה הזאת רחוקה שנות אור ממאור הפנים שלהם. באמת שלא צריך יותר משניות ספורות. התמונה המרגשת של דוד עם אימו לאחר ההשבעה בכותל, היא כבר בונוס למי שזוכה להיכנס פנימה. בין דוד לבין הוריו היה קשר מיוחד מאוד. קשר שאפשר לו להילחם על מקומו בעולם הישיבות. קשר שאפשר לו לשתף ולהתייעץ איתם בכל שלב. העזיבה של ישיבה חשובה בירושלים, הניסיון למצוא מסגרת ישיבתית אלטרנטיבית, העבודה ביישוב נחליאל הסמוך וההחלטה להתגייס לצה"ל. וכן, הקשר הזה נשמר גם כשדוד, השני מתשעת ילדיהם, עזב את העולם הדתי. המשפט האחרון שקראתם הוא כל כך מיותר, אבל אם גם אתם ניזונים מהמקורות שאני ניזון, טוב שקראתם אותו.
"תהיו איתי", כתב עיתונאי מוכר מאוד, שאין לי רצון להזכיר את שמו, מייד כשנודע שדוד נפל. "לוחם גולני דוד מיטלמן הי״ד נפל בקרב ביום הראשון של המלחמה. הוא היה חייל בודד שמשפחתו ניתקה איתו קשר עקב גיוסו לצה״ל ועזיבתו את החברה החרדית". בהמשך הוא מגולל סיפור שפשוט לא היה ולא נברא. הפרסום ההזוי הזה הוסר לבקשת אגף הנפגעים בצה"ל, שנמצא כל העת בקשר מתמיד עם הוריו והתקשה להבין מאיפה צצה המצאה שכזאת. אבל העגלה כבר יצאה לדרך, ועיתונאי אחר מיהר לדווח שבצה"ל 'מחדדים נהלים' כיצד לוודא שחייל חרדי שלא נמצא בקשר עם משפחתו יזכה ללוויה צבאית גם אם הוריו יתנגדו לכך. בתמונה לצד הדיווח: "דוד מיטלמן ז"ל, תושב מודיעין עילית". אחד ועוד אחד שווה פייק. בשיחה מקדימה עם הוריו הם מתקשים להעלות על הדעת שיש נחיצות להכחיש את זה. ואני נאלץ להודות בפניהם: כן, גם אני האמנתי.
מישהו מהמפרסמים התנצל על כך? אני שואל את הוריו. "אני מניח שכן", עונה רבי אברהם בחיוך שמסגיר את העובדה שהוא לא יודע לכעוס, "אבל אני לא יודע על כך".
הקדמה חשובה לשיחה הארוכה בינינו שנאמרת בתחילתה, באמצעה ושוב בסופה: "אין לנו תלונות נגד אף אחד. לא בכיינות. לא טענות. אנחנו לא נגד אף מערכת. לא נגד הצבא ולא נגד ישיבה מסוימת שדוד ניסה בה את דרכו. אנחנו לא אנשים של תלונות".
2.
נעים להכיר: האבא, הרב אברהם מיטלמן, מנהל מדרשה תורנית במכבים-רעות עבור אנשי קבע שקובעים עיתים לתורה. האמא, גב' תמר, מחנכת כיתה א' בבית הספר 'שערי ציון' בעיר רמלה. החיכוך שלהם עם הציבור הכללי וגם עם הדרג הצבאי הוא יום יומי. הרבה לפני שדוד חשב להתגייס לצה"ל.
דוד למד בישיבה קטנה במודיעין עילית, והמשיך לישיבה גדולה בירושלים. המעבר המשמעותי והמאתגר ממילא מישיבה קטנה לישיבה גדולה, קרה בשנה הראשונה של הקורונה. זמן אלול לא היה ממש זמן. כולם היו בבידוד. גם בחורף המצב לא השתנה. המוטיבציה הגבוהה מאוד שהייתה לו בסוף הישיבה הקטנה, סיכומים ולימוד בעיון, הלכה והתפוגגה. איכשהו הוא שרד עד סוף השנה, אבל זה כבר לא היה זה. בשיעור ב' הוא כבר לא המשיך בישיבה זו. דוד עדיין ניסה למצוא את מקומו במוסדות שמתאימים יותר לאישיותו, אבל לא הצליח. כל ניסיון להתחיל מהתחלה גרר תסכול נוסף. בפסח הוא הרים ידיים והתקבלה ההחלטה ללכת לצבא. "הוא לא אחד שיסתובב ברחוב", מספרת אימו. "בשום שלב דוד לא היה נער שישב על הברזילים. היה ברור לו – וגם לנו – שהוא הולך לעשות משהו משמעותי. ועדיין, קל 'לדוג' בחורים במצבו. הניסיונות של ארגונים שעוסקים בזה הגיעו אליו, ודוד נפרד לא רק מהמסגרת הישיבתית".
איך אתם בשלב הזה?
אבא: "קל זה לא. הסברנו לילדים שאנחנו מקבלים אותו כמות שהוא. יש לו הדרך שלו. יש לנו הדרך שלנו. חשבנו שבמצב שלו הצבא יכול להיות טוב. הצבא הוא מסגרת. חשוב לי לומר: אין פה הוראה למישהו אחר, אבל זאת הייתה ההחלטה שהתאימה לנו. זה מאוד אינדיבידואלי מבחור לבחור. המשמעת מאוד נהרסה לדוד כשלא היה לו סדר יום. בצבא זה אחרת".
עד מתי הוא הגדיר את עצמו כדתי?
אמא: "לא העסיקו אותו ההגדרות. מעט לפני הגיוס הוא הוריד את הכיפה. אני מכירה אנשים שגדלים על גולני מגיל אפס. דוד לא גדל ככה, אבל רצה בכל מאודו ללכת לשם. בהתחלה שיבצו אותו ליחידה אחרת, והוא הפעיל את כל מי שרק אפשר כדי להגיע לגולני. הוא הצליח".
אבא: "חלק מהתהליך שהוא הגיע לאן שהגיע, עד ליום האחרון שלו, זה שהוא עשה גם דברים שהוא לא היה מחויב לעשות. הרי הוא יכול היה בקלות להתחמק מזה. בעינינו, הוא הלך ועשה עם עצמו משהו. אנחנו לא עוסקים בהוראות לציבור. כל אחד צריך לשאול. את דוד הקדוש ברוך הוביל לשם. זה ברור. גם המשמרת בשמחת תורה. אני חושב שאם הוא לא היה שם והיה יוצא לחופשה באותו יום, סיכוי סביר שהוא היה באותו זמן בטבח ברעים ולא בלחימה בחזית".
3.
דוד שירת בבסיס כיסופים שצמוד לגבול עזה. מפקדו היה אורי שני הי"ד שעל אישיותו המיוחדת כתבתי פה בעבר. בין הוריו של אורי המפקד להוריו של פקודו דוד נוצר קשר, והם סיפרו להם כיצד נראה שמחת תורה האחרון בחיי דוד. בליל החג אורי ביקש מכל החיילים להצטרף אליו להקפות. לא היה חייל אחד שיכול היה להיעדר. לא היה חייל שלא רקד. גם דוד. בשעה שפרצה המלחמה דוד היה בשמירה שהחלה בארבע לפנות בוקר. כך הוא מצא את עצמו ראשון, לבד, בקו האש, מולו עשרות רבות של מחבלים חמושים בטילים ובאין סוף תחמושת, והוא לבד עם רובה פשוט. "חבר שלו, נועם בן מוחה הי"ד, חזר בדיוק מסיור וזיהה באיזה היקף מדובר", מספר אביו של דוד. "הוא רץ להביא לדוד ולו מאגים. למי שלא מכיר, מאג הוא לא רובה. הוא מכונת ירייה. דוד הוכשר לתפעל אותו. עם נועם הם חיסלו עשרות מחבלים. בכל אותו זמן נאמר להם בקשר שזה קרב בלתי אפשרי והם שניים לבד מול עשרות. ההמלצה הייתה לחזור לחמ"ל. דוד השיב בקולו שוב ושוב: 'אני נשאר כאן להגן'. חייהם של עשרות חיילים בתוך הבסיס ניצלו בזכותם. את רוב המחבלים הם הרגו במקום".
בשבוע שעבר הצטרפו הוריו של דוד לסיור שערך הצבא להורי הנופלים בבסיס כיסופים. בסיור הם שמעו את התיאור לפרטי פרטים. כל מחבל שהגיע נשא על גופו דף עם הוראות ברורות לאן עליו לפרוץ בבסיס וכיצד לחטוף חיילים, כולל פירוט על התעללות בהרוגים. התוכנית הזאת בבסיס כיסופים נתקלה בקרב גבורה של שני חיילים צעירים ששילמו על כך בחייהם. במפגש במקום החיילים הודו בהתרגשות להוריו על כך שהציל את חייהם.
4.
המילים 'חסד שבתוך ההסתרה' נאמרות שוב ושוב בשיחה. שמחת תורה עבר על משפחת מיטלמן במודיעין עילית ללא כל חרדה לשלומו של בנם. רבי אברהם התפלל במניין ותיקין נטול כל שמועות שרצו במניינים המאוחרים יותר. "במוצאי שבת התקשרתי לאמא שלי שמתגוררת בראשון לציון", מספרת אימו של דוד. "התחלתי את השיחה בסיפורים על ההקפות ואיך היה לילדים. אחרי שניות ארוכות אמא שלי, שהיה לה קשר מיוחד מאוד מאוד עם דוד, אומרת לי בזהירות: 'אנחנו היינו בממ"ד. היו פה אזעקות ללא הפסקה'. הייתי בהלם ושאלתי מייד: 'מהדרום או מהצפון?' למשמע התשובה נכנסנו לסחרור בניסיון להגיע לכל מוקד מידע כדי לאתר את דוד. בשלב מסוים הגענו למישהו שנמצא איתו בצבא, והוא אמר לנו משפט שבדיעבד כבר היה חצי בשורה, אבל אז רצינו להאמין לזה: 'ראיתי אותו. הוא נלחם ללא הפסקה, אז אל תצפו ממנו לטלפון'. הילדים פה בבית התחזקו בכל אמירת ברכה להצלחתו של דוד במלחמה, עד שהגיעה הדפיקה בדלת ביום שלישי ברבע לשבע בבוקר. הדפיקה הזאת לא הותירה שום מקום לספק. ברוך דיין האמת".
"חלק מהחסד בתוך ההסתרה", מספר אביו, "זה שכבר באותו יום שבו התבשרנו בבשורה הקשה, הייתה הלוויה והספקנו לשבת שבעה עוד לפני השקיעה. כל הסיפור עם כביכול 'סירוב עקשני נגד לוויה צבאית' הוא חוסר היכרות לא רק איתנו. גם עם המערכת הצבאית שמתנהלת ברגישות ובאחריות. ברגע הראשון שהגיעו לפה מהצבא שאלו אותנו אם אנחנו רוצים לוויה צבאית. זאת שאלה שכל הורה שכול נשאל בשעה הקשה הזאת. יש המון הורים שמוותרים על כך. גם כאלו שלא מתגוררים במודיעין עילית. השאלה היחידה שאנחנו שאלנו הייתה מילה אחת: מתי? כזכור, אנחנו ביום שלישי. דוד נהרג בשבת בבוקר. התשובה שקיבלנו הייתה שלוויה צבאית בעומס הנוראי שהיה אז תהיה בעוד יומיים. בלי שום ספק עשינו הכול לזרז את הלוויה ולהביא את דוד לקבר ישראל. ביום השלישי למלחמה כשיש תור ענק של לוויות, להספיק לשבת שבעה באותו יום שבו הגיעה הבשורה, זה חסד שבתוך ההסתרה".
ידעתם בזמן אמת שמסתובב סיפור אחר עליכם?
אמא: "בשבעה, כשהבית עמוס בזרם מנחמים מכל הסוגים וכל המגזרים, היה דיבור על שמועה שאנחנו לא יושבים שבעה. זה היה כל כך מביך באותו רגע. אפילו לא כעסנו על שמועה כזאת. כשאתה יושב שבעה, אתה לא מעלה בדעתך שידיעה תלושה כזאת יכולה לקרום עור וגידים".
5.
סיפור נפילתו של דוד הי"ד הוא סיפור נדיר בציבור החרדי, אבל ההתמודדות שלו בתוך עולם הישיבות היא דבר שקרה, קורה ויקרה גם בעתיד לא רק בבית משפחת מיטלמן. אני מנצל את השיחה איתם כדי לשמוע מה יש להם לומר בנושא. הרי גם לגרסה שלהם שהם לא אנשים מיוחדים, הפסקתי להאמין בשנייה שדרכתי בפתח ביתם. אני מבקש מהם לחזור לא לשלב שבו דוד כבר עזב את הישיבה, אלא לתקופה שלפני. כשהוא נמצא בישיבה והם יודעים שהוא לא באמת מוצא בה את מקומו.
אין הרבה הורים חרדים שחיים בפחד שבנם ייפול בקרב. אבל אין הורה חרדי שלא דואג שמא בנו לא באמת ימצא את מקומו בישיבה. מה אתם אומרים להם?
אבא: "יש הצד של הבחור ויש הצד של המסגרת. המסגרת צריכה לעשות את שלה. להאיר, לקרב. הבחור צריך להתאמץ להיות שייך אליה. ברגע שיש תחושת שייכות – גם אם הבחור לא עונה על הדרישות התובעניות, זה כבר מקום אחר. אני לא נותן עצות איך לעשות את זה. אבל המטרה היא שהבחור ירגיש שהוא שווה. שהוא יכול. אני לא יודע איך לתקן את כל העולם. יש חשיבות שריח של ישיבה נשמר".
מה זה ריח של ישיבה?
"ריח של בית מדרש. מי שמחובר לשם, נמצא במקום אחר. יכול להיות שהבחור צריך להיות שם רק חצי יום. יכול להיות שפחות. יכול להיות שצריך להגיד לו שכאן בישיבה לא מתאים לשלב את זה עם עוד משהו. אבל המטרה היא לתת לו תחושה שהוא שווה".
ובחור שמגיע למסגרות האלה לא מרגיש חסר ערך? הרי הוא כבר לא בחור ישיבה סטנדרטי.
"נכון. זאת בעיה. אין לי פתרון קסם. אבל בקשר אישי אפשר לעזור מאוד מאוד".
אמא: "אהבה. עוד אהבה ועוד אהבה. ועדיין, זה לא ערובה. הרבה מאלה שרואים הצלחה בעיסוק הזה, התמודדו עם כך בעבר בעצמם. אצל דוד ברוך השם גם בסביבה פה במודיעין עילית, לא הייתה הוקעה משום כיוון. חברים מהעבר עוד שמרו איתו על קשר. הרב יהודה כץ מהישיבה הקטנה שבה למד, שמר איתו על קשר עד יומו האחרון. גם בישיבה גדולה הוא הגיע לבקר אותו ובערב ראש השנה האחרון דוד התקשר אליו לבקש ממנו ברכה שיצא מהצבא בשלום. ללוויה הוא הגיע עם אוטובוס מלא בתלמידים".
אחרי שעתיים של שיחה אני נפרד מהוריו שמלווים אותי בשביל המוביל לביתם, מנסה לשכנע אותם שהם אנשים נדירים ואולי יש להם מסר כללי לעם ישראל בשעה הקשה הזאת. "אין לנו מסר לאומה", מחייך רבי אברהם במאור פנים שמצליח להשכיח ממני שהשעה אחת בלילה. "אם יכול להיות קידוש השם ממה שעברנו, אז טוב שסיפרנו. גם במצב הקשה ביותר צריך לזכור שאין לנו היתר לקטר. אני אומר את זה לעצמי. לא לאחרים. מבחינתנו, זה שדוד נהרג בדרגה של הצלת חיים של יהודים אחרים בוודאות, המקום הגבוה הזה מנחם. הדרגה הזאת של אדם שנהרג כי הוא יהודי, היא מאוד גבוהה. הדרגה של אדם שנהרג כי הגן על יהודי, ועוד כשהוא לא עושה זאת מחובתו, היא גבוה מעל גבוה"
