הרב גרילק
י"ג סיון התשפ"א
אין ספק, עוברת עלינו – על כלל ישראל בכלל ועל הציבור החרדי בפרט – תקופה איומה, על כל מאורעותיה ומוראותיה.
למדנו מפי חז"ל: "דבר זה מתורתך תלמדנו: קל וחומר משן ועין. מה שן ועין שהן אחד מאיבריו של אדם עבד יוצא בהן לחירות, ייסורין – שממרקין כל גופו של אדם – על אחת כמה וכמה".
אכן, ייסורים ממרקים. מסבירים המפרשים ש'ממרקין' פירושו, שהם מעניקים מבט חדש לאדם כיצד להעריך את חייו ואת המציאות כולה. וזו אכן תקופה של מות האשליות כולן בחיי הפרט והכלל. תקופה של חשבון נפש מרובה על מה באתנו הרעה הזאת. המבט של האדם על כל הקורה אותו ואת כולנו – משתנה. הוא יוצא לחירות מן המוסכמות והשגרה וזוכה למבט חדש. כולנו, כל אחד לפי דרגתו, זוכים לקלוט לפחות משהו מן המסר ממרום.
אבל מן הבחינה הציבורית יש בתקופה נוראה זו גם נצנוצי זכות רבים. כאשר מתארים את דמויות הקרבנות, מתגלות תמיד דמויות מופת שהתהלכו בקרבנו ואנו לא ידענו. עצם ההתוודעות אליהן, אף כי אחרי המוות, תרם לנו, החיים, הזדככות רוחנית כלשהי, שהיא בוודאי גם תעמוד לזכות הנפטר וגם לנו.
אך בעיקר נחשפות לעיני העם כולו, גם לעינינו אנו, תעצומות הנפש היהודיות החבויות בלב היראים והשלמים. בדרך כלל, בימי השגרה הטובה, אין הן גלויות כל כך לעין. אך כאשר מתחולל אסון רח"ל, באות פתאום לידי ביטוי עז תוצאות האמונה והחינוך שלנו, בצורת התגובה לאסון, ביכולת העמידה בו, באיפוק יהודי ובאצילות של זוך האמונה.
לפתע פתאום, על רקע תמונות הזוועה, מבהיקים אורותיה של קהילתנו, וכל היופי שבצורת החיים הפנימית שלנו בולט לעין כל. זו ללא ספק הצדעה אדירה לכבוד תורתנו וחוסן אמונתנו. וחשיפה זו, הבה נתנחם בה, היא נקודת זכות אדירה בפני בורא עולם.
נודה ולא נכחיש, האסונות גרמו לשינוי ערכים כלפינו בציבור הכללי. לא רק הסימפטיה והכאב, כי אם גם רמזי קנאה על צורת חיינו אנו, עובדה המלמדת על הבקעה כלשהי בחומת הניכור כלפינו. גם למדנו שהמשטמה והבוז כלפינו אינם מוחלטים ללא אפשרות שינוי, כי אם בהחלט יחסיים. כותבים חילונים רבים הביעו את הלכי רוחם אלו במאמרים מפתיעים. גילויי הסימפטיה הללו, בתוספת חשבון הנפש הזעיר שגרמה להם ההתנהגות המאופקת של החרדים הנפגעים – הם נטפי נוחם בתוך כל העצב והכאב של התקופה האחרונה.
לא רוצים שלום
גם בתום ה'סבב' הנוכחי – לא יהיה שלום עם בני ישמעאל, כי זו גזירה ממרום. גזירה, שמאבק זה יימשך עד ביאת גואל צדק, כפי שמפורש בזוהר ובמדרשים המתארים את המאבק עד אחרית הימים על הזכות על ארץ ישראל, בין שני בניו של אברהם אבינו ע"ה, בפרשת וירא.
את הסיבות למאבק איתנים נורא זה – לפחות אחת מהן – מגלה לנו הרמב"ן בפרשת לך לך (בראשית טז, ו): "'וַתְּעַנֶּהָ שרי ותברח מפניה' – חטאה אימנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן. ושמע ד' אל עונייה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני עינוי".
כל התקפת טילים מעזה, כל מי שנהרג ונפצע בה, כל לינץ' והתפרעות – כלולים בדברי הרמב"ן הללו. זה הסוד ה'קטן' המתחבא מאחורי כל הניתוחים המלומדים של כל המומחים ברחבי העולם למזרח התיכון. אלו המסבירים במיליוני מילים את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, מבלי להבין שהקונפליקט המתרחש כיום הוא בסך הכל וריאציה מודרנית של המאבק הקדום בין יצחק וישמעאל, כשבמרכז העימות האלים הזה עומדת דרישת ישמעאל מאז להיות הבן הבכור הזוכה בירושת ארץ ישראל.
מעבר לכך, בניגוד לאנשי השמאל בארצנו, אנו היהודים שומרי התורה והמצוות לא רוצים שלום. פשוט כך. אנו רוצים הסכם שביתת נשק והפסקת אש שימנע את המשך שפיכות דמם של יהודים ברחבי הארץ – אבל שלום מלא, כמו בין בלגיה והולנד למשל, בשום אופן לא.
כי במצב הרוחני הירוד של החברה הישראלית, חברה מתבוללת במהותה (אם כי עדיין לא בפועל), שלום הוא מתכון מסוכן. בעבור חברה זו, שאין לה כל זיקה ליהדות וגם קשרה הנפשי עם ארץ ישראל הוא רופף – עלול שלום מלא עם הערבים לגרום לקריסה סופית שלה. יקרה לה מה שקורה ליהודי ארצות הברית. מגפת נישואי התערובת תאכל בה בכל פה, ושומרי תורה ומצוות יחיו בה כמיעוט בבדידות מזהירה.
הרי גם היום, במצב המלחמה והשנאה הלופתות אותנו, ידוע על מאות ואולי אלפי מקרים של נישואי תערובת בין בנות ישראליות וצעירים ערבים. אם חס וחלילה יפרוץ שלום מלא, יהיה זה הניצחון המוחץ הגדול של הערבים, אשר תוך זמן לא רב יוכלו לבשר לעולם שמדינת היהודים ככזו חדלה מלהתקיים, חלילה. על כן, טובת הארץ וטובת העם היהודי דורשות שמירת מצב העוינות הקיים. השנאה גורמת לריחוק. אכן, אוי לנו שכדי לשמר לפחות את הגחלת הביולוגית של העם היושב בציון, עלינו להזדקק למנוף חיצוני כגון איבה ושנאה כלפינו. ועם זאת, אנו מעוניינים בהסכם שביתת נשק, אבל בלי גבולות פתוחים במלוא מובן המילה. זה – כן! אך שלום מלא – לא!
טרור בתי הכנסת
פגיעתם הרעה של הפורעים, בני בניו של ישמעאל, במה שנקרא 'הערים המעורבות', מתמקדת בצורה בולטת בבתי כנסת. זה החזיר אותנו אל סיפור ששמענו לפני שנים, על יהודי בשם ר' געציל אליקום אלפנט מירושלים, שהיה קנאי למורא מקדש ולא אפשר לדבר בבית הכנסת בשעת התפילה. הוא נהג לעמוד על עיקרון זה בתקיפות, שלעיתים נראתה אפילו מוגזמת.
הוא הסביר לבנו, שלאחר שהסתיימה המלחמה והוא יצא מחשכת המסתור שבה שהה תקופה ארוכה, הגיע לאחת העיירות וראה שכל בתי הכנסת נחרבו – מלבד אחד שנשאר עומד על תילו. הוא ביקש לעמוד על סיבת התופעה המעניינת הזו והתברר לו שבבית הכנסת התפללו פשוטי עם, אשר הקפידו יותר מבשאר בתי הכנסת שיכבדו את המקום ואת התפילה ולא ידברו. מי שדיבר, סולק בתקיפות מבית הכנסת. עובדה זו עשתה עליו רושם עמוק, שהביא אותו להקדיש את חייו לביצור נושא זה בכל מקום שבו התפלל.
באותו הקשר שמענו, שכאשר אחד מעקורי גוש קטיף שמע עובדה זו, הוסיף שאצלם בגוש היה מוכר וידוע אחד מבתי הכנסת שבו הקפידו במיוחד בנושא זה. והנה, בית כנסת זה לא נהרס ב'ליל הבדולח', כאשר פורעי עזה רקדו כשיכורים על חורבות הגוש (לא הצלחנו לברר את נכונותה של עובדה זו).
גם בקהילת אנטוורפן צוין בית מדרש אחד שלא נהרס על ידי הגרמנים ימ"ש – בית הכנסת 'אייזמן', שהיה ידוע כבית מדרש שבו נהגו כבוד ואיסור בדיבור חולין בין כתליו.
האם רוצים לרמז לנו משהו בעניין משמים?
צידה לדרך
כל מאורעות הגלות נכתבים למעלה,
ביום הגאולה ייכתב מהם ספר
(רבי מנחם מנדל מקוצק)
