זעקה מן המיצר

בימים האחרונים צלצלו הטלפונים בבתיהם של כמה ממנהיגי יהדות רוסיה. מן העבר השני של הקו היו חבריהם מנוער, ידידיהם מערי אוקראינה המופגזות והעשנות. המסר היה אחד: "תצילו אותנו. אלה לא משחקי יוקרה ולא פוליטיקה. הוא פשוט רוצה להרוג את כולנו. ילדים, מבוגרים, בני נוער, רבנים, שלוחי חב"ד. כל אחד שחי באוקראינה נמצא בסכנה. בבקשה, תעשו משהו!"

כמה קשה לומר זאת: פניות מהסוג הזה – הן סוג של הד מצמרר לימים לא כל כך רחוקים, לפני שמונה עשורים בסך הכל. כל אחד מאיתנו גדל על סיפורי השואה ושאלנו את עצמנו מה בדיוק התפקשש באותן שעות גורליות שבהן אחיהם באירופה זעקו לעזרה. מה גרם לקיר האטום שבו נתקלו המכתבים, הדיווחים, השמועות והתיאורים.

בכ"ג אייר תש"ד שיגר הרב מיכאל דוב וייסמנדל זצ"ל למנהיגים יהודיים שישבו בארצות הברית, מכתב מצמרר מלבוב, שבו תיאר בפרוטרוט את הזוועות שהנאצים מחוללים. את מכתבו סיים במשפטים המצמררים הללו: "ואתם, אחינו בני ישראל במדינות החופש, ואתם, שרי מלוכה בכל מדינה – איכה אתם מחשים לרצח הזה?…

"בשממת ליבם", כתב הרב וייסמנדל, "צועקים אליכם ועליכם יהודים הנהרגים: אכזרים אתם, רוצחים אתם, למען השתיקה האכזרית אשר אתם שותקים, למען חיבוק ידיים אשר אתם מחבקים. הלא יש סיפק בידכם למאן ולעכב בעת ועונה זו. ועל כן, בדם של אלפי אלפים, ובדמעות של אלף אלפים – אנחנו מבקשים ומתחננים ותובעים ודורשים לעשות מעשים תיכף ומיד!"

גם אז, הפחד היה גדול. אף אחד לא רצה להתעסק עם שלטון מטורף דוגמת המשטר הנאצי ושלוחותיו בעולם. אבל באותם ימים, היו גיבורי רוח שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים, והיו 'רבנים' רפורמים וקונסרבטיבים – שזכורים עד היום לרעה בלוח הזיכרון היהודי, כמי שירדו למחתרת ונעלמו.

הסיבות היו רבות: חלקן נראות מוצדקות. אף אחד לא רוצה להתעסק עם משטר כזה. אבל מול הפחדנים, השתקנים וההססנים – היו כאלה שמסרו את נפשם ופעלו.

והעולם שותק

מלחמת העולם השלישית שפרצה השבוע, נגד כל הסיכויים, אחרי שכל הפרשנים המהוללים טענו כי מדובר בתרגילים שיבשילו לכלום ושום דבר – מעמידה בפני המנהיגים היהודיים ברוסיה, שורה של דילמות מוסריות וערכיות. יהדות רוסיה ואוקראינה שתתה את כוס התרעלה עד סופה; יהדות רוסיה – בימי הפשעים של סטאלין בהם הוצאו להורג מפיצי היהדות, ויהדות אוקראינה – בימי השלטון הנאצי שפגש שיתוף פעולה מלא ומתלהב מצד האוקראינים השפלים.

הפעם, הגיבורים הפכו צד: הרוסים, שבמלחמת העולם השנייה נשלחו משמים להושיע את אירופה מציפורני הכיבוש הנאצי – מפתחים כעת קווים מקבילים לשלטונו של היטלר. כמה שזה נשמע מטורף והזוי – תהליכים קורים לפעמים במהירות, ועד שמזהים את מה שמתפתח – רכבת הטירוף כבר יצאה מהרציף. זה מה שקורה עכשיו עם פוטין, שקונה, לאט ובטוח, את מקומו כרוצח המונים.

גם היטלר היה מנהיג בודד שאיש לא ידע מה מתנהל בראשו. אחוז שיגעון גדלות, סובל מהתקפים והתפרצויות, אחד שמחליט לנצל את העוצמות הצבאיות והכלכליות שלו כדי לשטוף את אירופה בנהרות של דם שמוקז מאנשים נשים וטף שלא חטאו. גם שם, הרצחנות ישבה על תפיסות אידיאולוגיות ואמירות על סדר עולמי.

ומן העבר השני – עולם שמוכה בסנוורים. עולם שרק מבודד כלכלית את המשטר התוקף, אבל לא מוכן לנקוף אצבע מעבר לכך; אינו מוכן לשלוח גייסות שיילחמו כתף אל כתף מול המפלצת הרוסית. עצות מוכנים לתת בהרחבה, חיבוקים מרחוק, מילים טובות ואפילו תפילות – שולחים בנדיבות. מעשה בפועל? נייט, כלום.

כל אחד מוכן לתת את מס השפתיים שלו, אבל פה – פחות או יותר – מסתיימת הסולידריות המערבית לסבל האוקראיני. בדיוק כמו השאלה מדוע אמריקה לא הפציצה את מסילות הרכבת שהובילו מיליוני ישישים וצעירים יהודיים אל המשרפות – גם עכשיו מרחפת באוויר השאלה מדוע אף מדינה בעולם אינה שולחת מפציצים שישמידו את הטנקים ששועטים בדרכם לשרוף נשים וילדים באוקראינה. אף אחד לא מוכן לסכן אצבע אחד של חייל, למרות שלמערב יש חלק דומיננטי בכל ההתססה הלאומנית של אוקראינה בעשר השנים האחרונות. אוקראינה התמסרה בשנים האחרונות לשירות המערב – עכשיו האוקראיני עשה את שלו, האוקראיני יכול להיהרג.

ובכן, האקטואליה העכשווית היא שידור היסטורי כמעט דומה, בשינוי אחד: הטובים של אז הפכו למנוולים של היום, והרעים של אז – הפכו לקורבנות בעידן הנוכחי. אותם אוקראינים שסייעו לנאצים להוביל מיליוני יהודים לגיא ההריגה בהתלהבות יתר מעבר למה שהנאצים ביקשו מהם – הם הפעם החוטפים. על הדרך, רבבות היהודים באוקראינה נמצאים גם הם תחת אותה סכנת הירצחות. והרוסים – שלפני שמונים שנה לחמו בנאצים ושחררו את המחנות – נכנסים הפעם למשבצת שבה היו הנאצים בימים האפלים ההם, לפני שמונים שנה.

ורק אמריקה נשארה אותה אמריקה: מצקצקת בלשון, אך לא מוכנה לעשות דבר; הדוד שולח עצות ואמפתיה מרחוק – אבל לא מוכן להכתים את חליפתו בכתם בוץ אחד כדי להציל חיים של אדם אחד.

לעמוד לצד הנרדף

עד לרגע הזה, איש אינו יודע מה פוטין רוצה. לצערנו, בקרב תומכי הימין במדינת ישראל יש כאלה שעבורם פוטין הוא סוג של משיח. יש בהם הערצה אדירה לכוחנות. הם רואים בפוטין תאום של טראמפ, אחד שלא רואה בעיניים. במיוחד קוסמת להם העובדה שפוטין מרגיז את העולם הליברלי. מעין משוואה מעוותת שלפיה אם האיחוד האירופי מתעב את פוטין – סימן שכל מה שהוא עושה הוא נכון וצודק.

אז נכון, פוטין הוא לא היטלר, אבל במהלך האחרון שבו שלח להפציץ מוסדות אזרחיים, נשים וילדים, ומשגר מיליונים לעזוב את ביתם ואת חייהם ולהפוך לפליטים חסרי בית וחסרי כל – הוא שם את עצמו במקום הכי קרוב למשטר הנאצי הזכור לשמצה. ויסלחו לי אנשים בקרבנו שאינם מסוגלים להיפרד מהריקוד המשולש של פוטין-טראמפ-נתניהו. אני, במקומם, הייתי שם חייץ ברור ואומר 'להבדיל' גדול – בין פוטין השליט הרצחני וחסר העכבות, לבין נתניהו, אוהב עמו וארצו ומנהיג שחיי אדם מכל לאום ועם יקרים וחשובים לו. כלומר: אתם יכולים לאהוד את נתניהו – אתם אינכם חייבים לכרוך זאת בתמיכה בפוטין. אם אתם עושים זאת – אתם עושים שירות רע מאוד לימין בישראל ולבנימין נתניהו.

דווקא ישראל כמדינה – נוהגת בתבונה. גינויים ברורים נגד רוסיה, אך זהירות מפני התערבות אקטיבית. אבל הסיפור שלנו, כיהודים – הוא סיפור אחר. עד נכון לרגע זה, נרצחו מעל ששת אלפים אזרחים אוקראינים, בהם יהודים. מכת האש שהכין פוטין, שליט שבשביל הכבוד שלו מוכן להטביע את העולם בנהרות של דם – אינה פוסקת. וכולנו נקלעים לדילמה הגדולה: מה עלינו לעשות.

טוב עשה העולם שלצד החידלון הצבאי והמדיני – הקריס את רוסיה כלכלית, סגר לה את כל צינורות החמצן, הביא את הבנקים הרוסיים לסף פשיטת רגל, כאשר כל החברות העולמיות מושכות את השקעותיהן ברוסיה והופכות את שטר הרובל לפיסת נייר טואלט.

אבל כיהודים, נדרש מאיתנו לעשות צעד נוסף. עלינו לעמוד לימין החלש והנרדף. גם אם אבותיהם של הנרדפים הללו רדפו את אבותינו באכזריות שלא הייתה כמותה בהיסטוריה. אם האלוקים יבקש את הנרדף – גם אנחנו נדבק בדרכיו. כעת, האוקראינים הם הנרדפים.

וכן, אותן זעקות שבר שנשמעו בשיחות הטלפון למנהיגים היהודיים ברוסיה – אינן יכולות להישאר ללא מענה. גם אם בסופו של דבר, המעמד הפוליטי של חלק מאותם מנהיגים והיוקרה השלטונית שלהם תיפגע.

דמעות הרב מקייב

הרב משה אסמן, מהרבנים הבולטים בקייב ובאוקראינה, הוא יהודי שנולד בלניגרד הרוסית, חזר  בתשובה, עלה לארץ ישראל והקים בה את ביתו. לאחר כמה שנים החליט לצאת לשליחות: הוא עבר לאוקראינה, הקים קהילה יפה שאותה הוא מנהיג בקייב, ומאז הוא עוסק רבות בהפצת אור יהודי והצלת נפשות.

השבוע הוא הרגיש שכשל כוח סבלו. תחת אימת ההפגזות שניתכות מעל ראשו ללא הרף, הוא שלף את ספר התורה מארון הקודש ופתח בזעקות שבר לאמור 'איפה אתם, אחים יהודיים שלי'.  יום קודם לכן ניצח על יציאה של שיירות יהודים מאובטחות, תחת הפגזות, בדרך לגבול עם מולדובה. כעת עמד עם ספר תורה, העיניים שלו יוצאות מחוריהן, והוא צועק במר ליבו: "איפה אתם, האחים היהודיים שלנו? איפה אתם, אחינו מרוסיה?

היה קשה להישאר אדישים מול הזעקה: "אני מקליט את הפניה הזאת", אמר הרב אסמן, "ואני פונה מכאן לרבני רוסיה. ליהודי רוסיה. וגם, לרוסים רגילים מן השורה, עם מסר אחד: אנשים, עצרו את המלחמה, אל תסכלו מה שאומרים לכם בתקשורת – משקרים לכם שם! מתרחש כאן פשע מלחמה. הצבא הרוסי, שהיכה בנאצים בשנת 1941, היום – מפציץ את קייב, באוכלוסייה אזרחית! את קייב! את חארקוב! את אודסה! רק עכשיו, הפציצו את באבי יאר. לפני חמש דקות. שלוש רקטות נפלו שם, בבאבי יאר. זה סמלי. בבאבי יאר, היכן שטמונים כמאתיים אלף יהודים שנרצחו על לא עוול בכפם. זקנים נשים וילדים".

הרב אסמן סיפר: "אתמול התקשרו אליי, היום התקשרו אליי – מכל רחבי קייב. יהודים. ולא רק יהודים, ומבקשים לעזור. עזרה הומניטרית. כל יום אני מתעסק בעזרה והצלת אנשים. אוכלוסייה תמימה. זקנים נשים וילדים. מתקשרות אליי זקנות שהן הולכות למות ללא התרופות שלהן. מתקשרות אימהות שמגינות על ילדיהן מהפצצות, ומבקשות עזרה עם אוכל. המתנדבים שלנו מסכנים את חייהם ועובדים בכל העיר קייב ובכל המחוז. אני לא עזבתי, אני כאן. בגלל שאני לא אדם אדיש, ולא אעזוב את קהילתי".

הרב אסמן חיזק את אחיזתו בספר התורה, וזעק במר ליבו: "אני פונה אליכם – אזרחי רוסיה היקרים, יהודים יקרים, רוסים יקרים, כל אלה שאינם אדישים, זכרו – כל אלה שהינם אדישים, כל אלה שמסכימים בשתיקה, או לא בשתיקה – הינם שותפים בפשע, בפשע מלחמה, פשע נגד האנושות, ואני לא מדבר איתכם מהתקשורת – אני מדבר על מה שאני רואה בעיניי.

"אני לא מפחד למות, לא מפחד להיהרג. מעולם לא חלמתי בחלומי הגרוע ביותר שיבוא בחלקי להיהרג מידיה של רוסיה – המקום בו נולדתי, המקום בו הלכתי לבית-הספר. מקום בו יש לי הרבה חברים – שכעת הם שותקים. וכמעט אף-אחד מהם אפילו לא טלפן. מכל העולם מתקשרים אליי. מכל העולם. אפילו ערבים מארץ-ישראל התקשרו אליי, ומביעים תמיכה.

"מה קורה פה? מלחמה? מלחמה! מלחמה בקייב! אנשים, התעוררו, אני מבקש מכם. אני מברך את כל האנשים שאינם אדישים. ואם, חלילה, יקרה כך שאני איהרג – אזי שהקללה תהיה על ראש אלה ששותקים, ובשתיקתם שותפים בפשע הזה", הוסיף.

"אני עומד עם ספר התורה הזה, שנתן לנו הקב"ה", הוסיף הרב אסמן בקול חנוק, "ועם התורה אני אומר לכם – מצטער, אבל אומַר לכם מילים שאמרו אבותינו כשהלכו לבאבי יאר – שמע ישראל השם א-לוקינו השם אחד. מילים אלה, אומר יהודי לפני מיתתו. אני אחיה. אני רוצה לחיות. אני רוצה לעזור לאנשים. אני לא מפחד למות. ואני יודע, שביחד, עם נלך עם האור – מעט אור דוחה הרבה מן החושך. אני מברך אתכם, אנשים שאינם אדישים".

שעה קלה לאחר מכן, היה זה הנשיא היהודי של אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, שהוציא הודעה בעברית, שבה כתב: "כולנו הופגזנו הופגזנו אמש בקייב, וכולנו מתנו שוב בבאבי יאר ממתקפת טילים. על אף שהעולם מבטיח בעקביות "לעולם לא עוד!". לאדם הנורמטיבי אשר יודע היסטוריה, באבי יאר הינו מקום מיוחד בקייב. מקום זיכרון של אלפי ומאות אלפי אנשים שאשר נרצחו בידי הנאצים. מדוע להפוך מקום כזה מטרה לתקיפה?

"אני פונה כעת לכל יהודי העולם – אינכם רואים מה מתרחש כאן? לכן חשוב שמיליוני היהודים ברחבי העולם לא יישארו דוממים למראות הללו. מפני שהנאציזם נולד בדממה. צעקו נגד הרג האוקראינים".

בין הפטיש לקרמלין

כדי שלא ישתקף חלילה מהדברים דלעיל ביקורת נגד יהדות רוסיה – צריך לאזן ולומר: ראשית כל, לא ברור שיש בידיהם הכוח לפעול. שנית, הם נתונים לחסדי הקרמלין, שכולנו רואים כיצד נוהג היושב בו בשעה של גחמה. ניתן אולי להבין את הפחד, השיתוק והאימה. יהודי רוסיה נמצאים בצבת שבין הדאגה לאחיהם באוקראינה, לבין החרדה מהצאר פוטין.

אבל מצד שני, זעקות השבר של הרב אסמן נשמעו כמו צעקותיו של יוסף מהבור. אח יהודי זועק, אחים יהודיים זועקים בחרדה, ואנחנו צריכים להבטיח שלא נצטרך לומר בדיעבד: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת".

הפוליטיקאים צריכים לעשות פוליטיקה. הדיפלומטים יעסקו בדיפלומטיה. אבל אנחנו, היהודים, שומרי המצוות, שעוסקים בתפקידים רוחניים – אין לנו את המנדט להחריש מול זעקות השבר של הרב אסמן ואחיו מהבונקרים ברחבי אוקראינה.

זה הזמן שלנו לפתוח את הדלת ואת הלב לפליטים. להבהיר שאנחנו לא שותקים – כי התורה לא מאפשרת להחריש. שהמשטר הרוסי יידע שהוא ישלם מחירים גם בקרב היהודים שיהיו מוכנים לוותר על השררה, על הקשרים בשלטון, על הקשרים האוליגרכיים, ובלבד שדם של ילד יהודי אחד לא יישפך. זה הזמן לפעולה.

רגע חשוב כזה נרשם ביום רביעי השבוע, כאשר הרב בערל לאזאר, רבה הראשי של רוסיה, אזר אומץ ופרסם מכתב יוצא דופן בכל קנה מידה, שבו נכתב: "חובתנו לבוראנו ולשאיפה בכל כוחנו להבנה ולכבוד הדדי, ובשום מקרה לא להניף חרב על צוואר אחינו. אחד היסודות העיקריים של אמונה בק-ל אחד הוא, האמונה שכל סכסוך יכול וצריך להיפתר רק באמצעים שלווים ומקובלים".

הרב לאזאר הוסיף: "בכל יום מגיע מידע משותפינו הרבנים באוקראינה, על מה שקורה אצלם, ואנחנו מרגישים את הכאב של אחינו – כל אזרחי אוקראינה, לא משנה לאיזו אמונה הם שייכים. אני מעודד את כולם להתפלל על השלום, אבל זה לא מספיק. כעת השם מצפה מאיתנו שכל מאמין יעשה כל שביכולתו להציל חיי אדם. אני עצמי מוכן לכל תיווך, מוכן לעשות כל שביכולתי, ואפילו יותר, רק כדי שהרובים ישתקו והפצצות יפסיקו להתפוצץ".

קריסת האימפריה

בשנת תשנ"ט דרכתי בפעם הראשונה על אדמת אוקראינה. היה זה עשר שנים לאחר קריסתו של המשטר הקומוניסטי. המעמד הרשמי שלשמו הגעתי לביקור באוקראינה – הייתה פתיחתה של שנת הלימודים בבית הספר של חב"ד בקייב. שעה אחת של ביקור הספיקה לנו כדי להבין כמה דברים שלא ידענו על העם האוקראיני, שיש לו חלק רע ברדיפת העם היהודי בשנות השואה.

גילינו אז, שמי שמביא לרוב את הילדים לבתי הספר – הם הסבים והסבתות. מעט מאוד מגיעים מלווים בידי ההורים. יש לכך שתי סיבות: הראשונה – המשפחות באוקראינה מתפרקות מהר, והילדים עוברים או לבתי יתומים או לסבא והסבתא שמוכנים לאסוף אותם הביתה. שנית – תוחלת חייהם של האוקראינים נמוכה. גברים רבים מתים בגיל צעיר יחסית, לרוב ממחלות כבד, כתוצאה משתיית יתר של אלכוהול. בשעות הבאות נחשפנו לעוד ועוד מאפיינים שגרמו לנו להבין שאוקראינה היא כמו עולל שזה עתה השתחרר מאחיזתו של ההורה ומנסה לפתוח בחיים משל עצמו.

המערב, שביקש לאזן את הרוסים, שמח לפרוס את חסותו על המדינה שקיבלה עצמאות, וכך, אוקראינה שאנחנו מכירים כמקום מנוחתם של צדיקי עולם החסידות – מאומן דרך מעז'בוז', עבור להאדיטש וברדיטשוב – הפכה בשלושים השנים האחרונות לרצף של קהילות יהודיות משגשגות. אלפי יהודים אוקראיניים מצאו את דרכם בחזרה הביתה, אל היהדות, אל המסורת דרך שליחים ופעילים מכל החוגים.

מרכזי יהדות ענקיים הוקמו בכל הערים הגדולות, ואיתם הגיעה גם הצלחה כלכלית גדולה. אסופת מתעשרים יהודיים התחילה להחזיק בכלכלה המקומית, ואוקראינה הפכה למעין מדינת חסות יהודית שבה הנשיא הוא לעתים יהודי, ראש הממשלה יהודי, שר האוצר יהודי וכמוהו בעלי הבנקים, המושלים והאוליגרכים. הזלנסקים והגרויסמנים הפכו למנהיגיה של המדינה המתפתחת.

בשנים האחרונות, אלפי יהודים מישראל, ארצות הברית ואירופה, החלו להתפרנס באוקראינה. קייב הפכה להיות מעצמה של חברות הייטק ונותני שירותים מישראל שמנצלים את כוח האדם החרוץ מצד אחד והזול מצד שני. חברות ישראליות רבות מקבלות את השירותים שלהם מעובדים שיושבים בקייב, אודסה וחרסון. שיתוף פעולה פורה לטובת כל הצדדים החל לשגשג לו.

כל זה קרס השבוע. קשה להאמין שמלחמה שנמשכת בינתיים רק שבעה ימים תהרוס עמל של שלושים שנה. מיליונים איבדו את בתיהם, הפכו לפליטים, השאירו אחריהם בית וחיים, ועכשיו הכל נעלם להם בגלל גחמה של איש אחד ממוסקבה. יחד איתם, מאות רבות של אנשי עסקים יהודיים ירדו מנכסיהם, למרות שעדיין אינם יודעים זאת, למגינת הלב.

היהודים של הצאר

ומשפט סיום על יחסי ממשלות ישראל ופוטין. לפני שש שנים, באחד מביקוריו של בנימין נתניהו בקרמלין, ביקש הנשיא הרוסי לדבר עם נתניהו מחוץ לפרוטוקול הרשמי. "תגיד לי, מר נתניהו, מה אתם רוצה מאיווט ליברמן? למה אתם תופרים לו כתב אישום? למי הוא מפריע?" נתניהו מילא את פיו מים. לא ידע איפה להתחיל אבל פוטין כבר דפדף לנושא הבא.

יותר משהייתה כאן התעניינות כנה – היה בשאלה הזו רצון של פוטין להוכיח: אני שולט, אני בעניינים, אני יודע מה קורה אצלכם. זו מדיניות קבועה: ישראל ידעה וזכרה שאת הגרועים שבאויביה פוטין מתדלק ומחזק. בדלק, בגז ובכל מה שהם צריכים. ובכל זאת, ממשלות ישראל ידעו לעשות איתו עסקאות הד אוק. פוטין, מצידו, הקפיד להציק מפעם לפעם. לשלוח איתותים ותזכורות. שחלילה לא יפסיקו לפחד ממנו כאן בירושלים לרגע אחד.

לראשי ממשלות בישראל היו בדרך כלל מילים טובות לומר עליו. את כולם הוא כיבד. בעיקר את שרון, ובמיוחד את נתניהו. אבל המילים הטובות הללו הם חלק גם מתיאום הציפיות של  מדינת ישראל מהשליט הרוסי. אף פעם לא העזו לצפות ממנו להרבה מאוד. גם בתיאום הבטחוני וגם בזירה המדינית, ובמיוחד בחופש הפעולה של ישראל בסוריה.

יחסיו עם הקהילה היהודית המקומית, אינם שונים בהרבה מהריקוד שהוא מנהל עם מדינת ישראל. היהודי החרדי הקרוב אליו ביותר הוא סאשה ברדה, בעל תשובה חסיד חב"ד שעומד כיום בראש הפירמידה של עסקני חב"ד ברוסיה. הדלת של פוטין פתוחה בפניו, והוא מתנהל כשגריר כפול: מייצג את האינטרסים של הקהילה במסדרונות השלטון ודואג לצרכים הפוליטיים של פוטין בקהילה היהודית.

עד היום שני הצדדים נהנו מהעסקה. אם כי גם כאן הקהילה סופגת מפעם לפעם מהלומות מלמעלה. בתגובה, כמו יהודים בגלות, היא יודעת להוריד את הראש ולהמשיך הלאה. אף פעם לא מעיזים לבוא ולשאול למה ואם הוא יכול לחזור בו מהגזירה. כך לדוגמה, שלוחי חב"ד ורבני ערים מקבלים מפעם לפעם צווי גירוש שמחייבים אותם לקום ולהסתלק מהמדינה. לא משנה כמה שנים הם פועלים ומתגוררים במדינה. אף אחד לא שואל שאלות. השליחים אורזים את החיים, מקפלים עשרים שנה, ויוצאים לחפש חיים חדשים מחוץ לממלכתו של הצאר שהחליט לשגר גלויה לא נעימה.

בינתיים, האולירגכים מקרב יהודי רוסיה נמצאים בפאניקה. רבים מהם כבר עזבו במטוסים פרטיים לבתים בחו"ל או ליאכטות. לא מדובר רק במיליארדרים, אלא באנשי עסקים אמידים ומעלה. בינתיים, ניתן להוציא כסף מרוסיה רק אם מוכיחים כי הם ישמשו לעסקה שכבר נחתמה. הבנקים בישראל אינם מקבלים כסף רוסי בכלל. מסך הברזל יורד גם עליהם.

בגלל גחמות המלחמה של פוטין – רוסיה מתדרדרת למטה ולוקחת איתה לחור שחור את כל אותם עשירים שהתעשרו מהקרבה לשלטון. ופוטין עצמו? הוא סיים את דרכו. למשפחת העמים הוא כבר לא יחזור. האם אותם מאות מיליארדרים שהתעשרו באמצעותו וירדו מנכסיהם בגללו – הם אלו שידאגו לנקום ולהתנקש בחייו הפוליטיים?!