יוסי אליטוב
כ"ז כסלו התשפ"ד
אחרי עשרות שנות דה-לגיטימציה נראה שדווקא שינוי התקציב של 2023, עם תקציב 2024 שייכנס למקצה חקיקה בקרוב ממש, יסמן בשורה ענקית לציבור החרדי. עד כה מכל מו"מ של ערב כניסה לממשלה או ערב הצבעה על תקציב המדינה, היו נציגי המפלגות החרדיות יוצאים וידם על התחתונה. הווי אומר: גם אם קצרו הישגים מגזריים ייעודיים, אלה נותרו מחוץ לבסיס התקציב וסומנו ככספים קואליציוניים.
לעומת היתרונות האדירים של כסף קואליציוני שמאפשר את הסטתו כחומר ביד היוצר למשימות אנתרופולוגיות, שהמחוקקים כלל לא התכוונו אליהם, כמו מעמדי הדלקת נר חנוכה המוניים, טיש ט"ו בשבט או חלוקת מזון וצידה לעולי מירון, הרי שכניסה לבסיס התקציב יוצרת קשיחות סטטוטורית, שלא מאפשרת חריגות שמלוּוֹת בחצי קריצה. אבל הצד המרוח בחמאה קואליציונית שמאפשר חגיגה תקציבית כראות עיני המחזיק בו, עלול להתמוסס ברגע שתונף עליו חרב הקיצוץ. הוא יהיה הראשון לחטוף. כך אירע בעת הקורונה וכך קורה עתה, כשנוצר הצורך במילוי מאגרי תקציב המלחמה.
וזה מה שקרה למרבית הישגי המפלגות החרדיות. רובם ככולם ירדו לטמיון מוחלט בתקציב 2023, מלבד אי אלו הישגים שהשתמרו. קחו למשל את תוכנית אופק חדש למורים החרדים שניצלה ברגע האחרון. ברגע שהאוצר יכול היה להניח יד על הכספים שהובטחו ככספים קואליציוניים, הוא ביצע את העיכוב בלי להניד עפעף. למרות שכספי התוכנית עוגנו בהסכמי שכר, ועל אף שהרשתות כבר הכינו משכורות על בסיס ההעלאה. יש מלחמה, טענו הפקידים. ובזמן כזה לא נשאיר שקל אחד קואליציוני שלא יעבור לצורכי המלחמה. רק התערבותו של סמוטריץ' באופן אקטיבי אצל הפקידות הבכירה, כשעל הדרך הוא דואג לעוד שורה של תמיכות קואליציוניות הקרובות ללב בוחריו, היא שהשאירה את תוכנית אופק חדש ותמיכות נוספות למוסדות החרדיים, על מכונן.
חשוב להבין את ההיקף: צודק נתניהו כשהדגיש בנאום ההגנה שלו מול המתקפות שחווה הציבור החרדי על רקע מה שהוגדר בידי המסיתים כסחטנות בשעת מלחמה, כי מדובר בפרומיל בלבד מתוך כלל השינויים הנדרשים בתקציב. אמת, כרגע מדובר רק על 35 מיליון שקלים לרשתות החינוך החרדיות, מתוך שינויים בהיקף של 30 מיליארד. אך בשנה הבאה עלותה של התוספת תהיה 800 מיליון שקלים. וכאן נעוץ ההבדל: אילו הכספים הללו היו נותרים קואליציוניים בהגדרתם, הם היו הראשונים להתנדף.
זו מהותה של הבשורה הגדולה שאם תצלח את המהמורות הצפויות לה, יוכל הציבור החרדי ליהנות ממנה שנים ארוכות: בגיבוי מלא של ראש הממשלה נתניהו מבקש שר האוצר לחסל סופית את הכספים הקואליציוניים. צריך לשים סוף לבלוף הזה, אמר נתניהו בישיבת הממשלה בסוף השבוע שעבר. הכל צריך להיכנס לבסיס התקציב.
היעד ברור: כשכל הסעיפים וההישגים יעוגנו בבסיס התקציב, כל קיצוץ שיתרחש במדינה על כל צרה שלא תבוא, יהיה רוחבי. שכרה של המורה החרדית לא יהיה צולע לעומת זה של המורה החילונית. אף אחת לא תהיה שווה יותר מחברתה. אם יקצצו משכר המורות של רן ארז ויפה בן דוד, גם שכרן של מורות בני יוסף והחינוך העצמאי יקוצץ, וכך יקרה גם כששכרן של מורות החברות בארגוני המורים יעלה בתוכניות כאלה ואחרות, קל יותר יהיה לשכפל את המודל עבור המורות החרדיות שמפרנסות בתים של תורה.
מי שגילה אחריות במקום שהחרדים נכשלו הוא דווקא השר בצלאל סמוטריץ'. לעולם לא נדע מדוע בכל פעם שגפני ושותפיו למפלגות החרדיות דרשו בתוקף לעגן את תקציבי הציבור החרדי, מתקציבי הישיבות ועד נערות הפר"ח בסמינרים, מארגוני הסיוע והרווחה שמעניקים סיוע לכלל הציבור הישראלי ועד הכוללים, הם יצאו עם תירוצים רבים ומעט מאוד סחורה ממשית. אך דווקא עתה, איש הציונות הדתית שאין לנו דרך לדעת אם לא לעת כזאת הגיע למלכות, הופך למנצח הגדול בקרבות הבוץ שניהלו הנציגים החרדיים שנים ארוכות וקצרו בהם רוח. ברוח גבית מכיוון נתניהו, ובגיבוי מלא שבלט גם בנאומים שנשא בפומבי, סמוטריץ' עומד להכניס את הכספים החרדיים לבסיס התקציב.
גם אם המחיר של המהלך יהיה שבמסגרתו ניאלץ לוותר על חלק מההישגים הקואליציוניים, וחלק ניכר מהם בכל זאת יעוגן ביציבות, זהו תיקון לדורות. מסעות ההשמצה שהפכו את הציבור החרדי לכבשה השחורה, תוך השמעת טענות 'מבוססות' על כך שהכספים שעוברים אליו אינם שווים את ערכם, משום שזהו מגזר לא יצרני – כאילו תקציבי חתולים וכלבים בצפון תל אביב או מדעי רוח ותרבויות עמים המתוקצבים בהון רב, מוצדקים ויצרניים יותר – לא ייראו עוד. ההסתה תישאר, אבל לא נעניק לה את הכלים להיתפס אליהם בכל העברה של הכספים הללו מהכא להתם. ואל מול מציאות תקשורתית עוינת, דווקא הורדת המסך על כל הכספים הקואליציוניים צופנת ברכה מרובה לשנים ארוכות.
שלא תהיה טעות. אין לאיש חלומות גרנדיוזיים סביב התופינים וההישגים החרדיים שייכנס לבסיס התקציב, שעומד לעבור בקרוב מקצה שינויים לקראת שנת הכספים 2024. לא נראה בו מספרים גדולים במיוחד, בעיקר בגלל המלחמה ששואבת כל שקל אפשרי. השבוע הוערכה עלות הלחימה ביותר ממאה מיליארד שקלים. האמת הבלתי רשמית כנראה תהיה יקרה עוד יותר. ישראל תצא למסע גיוס של מאות מיליארדים להמשך הלחימה בחמאס. אך כשהתקציבים מעוגנים בבסיס התקציב, כולנו באותה סירה. כשיקצצו בתל אביב, יקצצו גם בתקציביה של ביתר עילית. לא יקצצו ברעננה, גם מודיעין עילית לא תיפגע. חרב התספורת לא תונף רק על ראשי החרדים. נתניהו וסמוטריץ' ראויים לעת הזאת לכל שבח.
בסיר הלחץ
מאות המיליארדים שישראל זקוקה להם כדי להמשיך בעוצמות הלחימה האדירות – שלמרבה הפלא הלכו והתגברו השבוע לממדים בלתי מוכרים, ככל שהכוחות העמיקו דרומה – תלויים מאוד במשבי הרוח שיגיעו מוושינגטון. נתניהו מצידו מעדכן ומשוחח, מקבל את המשלחות שיוצאות ובאות בנתב"ג, מבלינקן ועד האריס, אבל מוסיף לפזר ערפל קרב כבד מאוד סביב תוכניותיה של ישראל להמשך.
כך, בעוד שצה"ל מעוניין להמשיך בלחימה רציפה והוא מנהל קרבות עזים במעוזי חמאס האחרונים בצפון הרצועה, לצד הרחבת הנתקפות בדרום הרצועה ובעיקר בחאן יונס, האמריקנים רוצים לתחום את מבצע הכתישה הגדול שאותו מבצעת ישראל מסג'עייה ועד ג'באליה, לשבועות ספורים בלבד. בישראל מדברים על חודשים ארוכים, והאמריקנים לא ממש אוהבים את השיח הזה.
חודשי הלחימה שעליהם מדברים בדרג המדיני והביטחוני, נועדו כדי לגרום נזק משמעותי נוסף לתשתיות הצבאיות של חמאס. התשתיות שנותרו בצפון הרצועה מצויות במאחזים הגדולים של הארגון שנטמעו בדרומה, בתוככי האוכלוסייה האזרחית. השאיפה היא להביא לפירוק היכולת הצבאית והשלטונית של הארגון, אבל לא ברור אם הדבר יהיה אפשרי משום הלחץ האמריקני.
ולפני שניגע בצד האמריקני של המפה, ישנו מטה משפחות החטופים שאינו מניח. כל התחמקות של הדרג המדיני ודחייה של פגישה עם המשפחות בחצי שבוע, זוכה להדהוד תקשורתי. הלחץ הפסיכולוגי יושב כעצם בגרונה של ישראל: מצד אחד אלה הילדים וההורים של כולנו. בפעם האחרונה שגלעד שליט – שגם הוא היה ילד של כולנו – שוחרר, שולמו עבורו מטבעות לחץ של יותר מאלף מחבלי חמאס.
סיר הלחץ של משפחות החטופים כלפי נתניהו כולל תיאורי זוועה של משוחררות, שטוענות בלהט כי הפגזות צה"ל פצעו חלק מהחטופים, אם לא יותר מכך. חברי הקבינט שישבו עם המשפחות נאלצו להסביר, בלי שיהיה לדבריהם אוזן קשבת, כיצד התמרון הצבאי שכבר גרם לחמאס אבדות של אלפי לוחמים, הוא גורם הלחץ היחיד שמדבר לסינוואר.
מדברים תחת אש, אמר נתניהו השבוע, למרות ההקפאה העמוקה שאליה השליך חמאס את השיחות עם ישראל. אנחנו דנים כל הזמן גם בהחזרת החטופים, אמר לנציגי המשפחות, אבל אפילו אתם, הצהיר ראש הממשלה, לא הייתם מוכנים למחירים הכבדים שמציג חמאס בפנינו. מתברר שאלה לא רק אסירים עם דם על הידיים שארגון הטרור דורש את שחרורם. הדרישה כוללת הפסקת לחימה באופן מיידי, שמשמעותה אחת: החזרת שלטונו של ארגון הטרור שהצהיר בפה מלא כי ישוב לבצע "שוב ושוב ושוב", כלשונו הארורה של סינוואר, את הטבח המחריד שאירע בשמחת תורה, רח"ל.
האמריקנים דוחקים בישראל לפעול בטווח זמן שכולל שעון עצר ומכוון לפי ברומטר התמיכה של דעת הקהל האמריקנית והקהילייה הבין־לאומית בישראל. הם דורשים בינתיים את המשך העברתן של משאיות סיוע הומניטריות במספרים הולכים וגדלים. זה טוב לישראל על הנייר בלבד. כי המשבר ההומניטרי שיוצרים שני מיליון איש ברצועת ארץ צרה כל כך, הוא בלתי נמנע גם בימי שגרה. קל וחומר כשצה"ל קורא לאוכלוסייה המקומית, שרק לפני כחודש הגיעה לדרום הרצועה, להתכנס לשטחי גוש קטיף לשעבר ולכיוון רפיח. מטרתו של צה"ל היא שהצבא יוכל לבצע פעולות כירורגיות במרכז העיר חאן יונס.
כאן המקום לציין כי מי שעד לאחרונה פעלו מהעיר, כך לפחות על פי ההערכות בישראל, הם יחיא סינוואר ומוחמד דף. איתם, כך מעריכים, היו גם בכירים נוספים בארגון. שני מנהיגי חמאס שנולדו וגדלו במערב חאן יונס בחרו בעיר הזו כמפלט מפני הפגזות צה"ל, ככל הנראה כבר בראשית הלחימה. עליהם מגוננת חטיבה אדירה, בת ארבע אוגדות של לוחמי חמאס, שכלל לא ספגו הפגזות צה"ליות מראשית הלחימה. עד השבוע: התקשורת הערבית מדווחת על כוחות שריון ישראליים שנערכים בסביבות חאן יונס כהשלמה למהלך שהחל כרגיל, בתקיפות אוויריות כבדות מאוד. הדיהן הגיעו למרחקים, בעוצמות שגם יושבי הדרום הוותיקים לא הכירו.
חי ומנוצח
חשוב להדגיש. סינוואר וחבורתו עדיין לא שילמו מחיר. למרות התמונות הרבות של מפקדים בכירים שחוסלו תוך כדי לחימה, והמאמצים המודיעיניים הרבים שמושקעים באיתור מיקומו של סינוואר, איש אינו יודע להצביע בבירור היכן ממוקמים הבכירים ביותר בהנהגת חמאס. אם אלה התמקמו לבטח בקטאר או בטורקיה, או שמא הם עדיין מנהיגים את חמאס ממנהרות מבוצרות היטב בדרום הרצועה.
חלק מההערכות השבוע עסקו ברצונה של ישראל לשים יד על יחיא סינוואר עוד לפני תום האשראי הבין־לאומי למלחמה. אם סינוואר יחוסל, זו תהיה פגיעה משמעותית בחמאס, שתצדיק אפילו את הכניעה לדרישה האמריקנית לקיצור תקופת הלחימה. אך בכירים מאוד בקבינט המלחמה המצומצם סבורים כי ניצחון של ישראל לא יהיה דווקא באופן הזה. נתניהו, כך הם אומרים, שואף לתמונת ניצחון אחרת לגמרי. היעד שהציב ראש הממשלה הוא להביא את יחיא סינוואר לישראל, חי, ולהעמידו למשפט ראווה. זו תהיה תמונת הניצחון הישראלית שתאפשר הן את מיטוט אסטרטגיית חמאס כבלתי מנוצח, דבר שישפיע על רוח הקרב של הארגון וישיב את ההרתעה הישראלית, ומנגד, זו תהיה הזדמנות להתקפל מהדרישות האמריקניות באופן שלא ייתפס ככניעה מוחלטת בדעת הקהל הישראלית, שדורשת מיטוט מלא של היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס.
בין אם המחשבה הישראלית מתמקדת בפגיעה בסינוואר, ובין אם השאיפה היא לתפוס אותו חי, חשוב לזכור כי מלבד הסמליות שבתפיסת אסטרטג הטבח ההמוני ומי שהוביל את חמאס לקו הלוחמני מאוד שהוא נוקט בו בשנים האחרונות, לא תמיד מה שנתפס בעיני הצד הישראלי כניצחון, ייחשב כתבוסה בצד השני.
האם הנשיפות בעורף מביידן יאפשרו את ההגעה של כוחותינו לבונקר של סינוואר? קשה להעריך. מה שברור הוא כי רק נס חנוכה בזמן הזה יכול להביא להצלחה שמימית שכזו, הן בלוח הזמנים הקצר יחסית שנותר לישראל מול וושינגטון, והן בהתמשכות הקרב חודשים ארוכים. בשתי הוורסיות, ישראל זקוקה לנס.
צפון מול דרום
בין אם תושג תבוסת חמאס באופן של תפיסת סינוואר או חיסולו, ובין אם ישראל תגיע יום אחד לתחושה של מיצוי יעדי המלחמה, הנקודה המרכזית שאליה סוחבים האמריקנים שוב ושוב, נסובה סביב השלטון ברצועה, ביום שלאחר המלחמה. נתניהו מסרב בתוקף לדון בכך כעת. הוא מוכן לעמוד על נקודה אחת בלבד: מה לא יקרה, מבחינת ישראל ברצועה: הרשות הפלסטינית של עבאס לא תשלוט בה. לדעתו, היא חלק מהבעיה הפלסטינית כולה, בוודאי שלא חלק מפתרונה.
ממשל ביידן מנסה לקיים דיונים עקיפים על השינויים שישראל וארה"ב מבקשות לחולל יחדיו במבנה הרשות הפלסטינית, אבל זה לא מסייע. נתניהו עומד בלחץ האמריקני ומשאיר את הנקודה של היום שאחרי תבוסת חמאס, מעורפלת. מי שמסייע לו בכך הוא דווקא הנשיא ביידן עצמו, שבניגוד לתפיסתם של בכירים אחרים בוושינגטון ממשיך לתמוך בנלהבות במתקפה על מעוזי חמאס בעזה ולא שועה לדעתם של בכירי ממשלו, שרואים באי הקריאה מצידו להפסקת אש סימן של חולשה אמריקנית. ביידן, לעומתם, דבק בעמדתו שמלחמתה של ישראל יצאה לדרך בברכתה של ארה"ב, מתוך הכרה בהיותה מוצדקת לחלוטין.
נזכיר כי בשבוע שעבר מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן נפגש עם קבינט המלחמה, והשבוע עושה זאת משלחת שמורכבת מאנשי צוותה הבכירים של לשכת סגנית נשיא ארה"ב קמלה האריס, הממונה מטעם ממשל ביידן על ענייני המזרח התיכון. ראש הממשלה בנימין נתניהו עם שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי הציגו לפני האורחים מארה"ב את התוכניות הצבאיות להמשך המערכה. התגובה של האמריקנים הייתה נחרצת. האשראי מצומצם למספר שבועות בודדים, לעומת הדרישה של לחימה בת חודשים ארוכים.
נתניהו, שנמנע מדיון על העתיד ברצועה, נוטה להיענות לדרישות ביידן ככל שהדבר נוגע להמשך אספקת הסיוע ההומניטרי, למרות שזו צומצמה ברגע שימי ההפוגה הסתיימו. האם ההיענות לדרישת ממשל ביידן לצמצם את הפגיעה באזרחים תהיה על הפרק? לא ברור. יש מיליון פליטים שגלו מצפון הרצועה לדרומה, והאמריקנים תובעים מישראל להימנע מכתישה אווירית של מטרות חמאס שמשתמשות באזרחים כמגן אנושי.
הנעלם הגדול הוא אם ביידן ימשיך לתמוך בלחימה הישראלית ברצועה ללא אופק של הפסקת אש מוצהרת בטווח של שבועות ספורים, ואם הסתבכות אפשרית בהרג אזרחי נרחב, למשל, או שלל אפשרויות אחרות עלולות לצמצם את האשראי הבין־לאומי ללחימה הישראלית. חשוב לזכור שיש לארה"ב כלים רבים כדי להפעיל באמצעותם לחץ עוצמתי על ישראל. די שהאמריקנים יבטלו את זכות הווטו האוטומטית שארה"ב מפעילה נגד החלטות אנטי ישראליות במועצת הביטחון של האו"ם. ומי מדבר על עיכוב קטנטן של תחמושת לצה"ל. אחד הניסים שלנו, אומר לי השבוע אחד מחברי הקבינט המדיני ביטחוני, הוא שבינתיים ביידן מעניק תקציבים וחימוש ביד רחבה, ככל שהדבר נוגע לזירה הדרומית.
הדברים אינם עולים בקנה אחד עם מה שמתרחש בזירה שטרם התפתחה לממדי מלחמה, בצפון. למרות שעם קריסת הפסקת האש התחדשה התבערה בזירה הלבנונית, העצימות נותרה נמוכה, יחסית. טילי נ"ט, מרגמות ורקטות שוגרו לכיוון יישובים ומוצבים צמודי גדר, וחיל האוויר תקף יעדי חיזבללה בתגובה. החריגה היחידה הייתה כשמטוסים המיוחסים לישראל תקפו בסוריה, ושני אנשי משמרות המהפכה נהרגו בתקיפה זו. אבדות נוספות רושם חיזבללה בחוליות השיגור שמזוהות ומותקפות, אך כוח רדואן עודנו שומר על עליונותו האזורית. ההרתעה, לצערנו, עדיין בצד שלו. מי שמונע את התלקחות הזירה הלבנונית לכדי מלחמה של ממש, הם ציי המלחמה הענקיים שארה"ב העבירה לאזור.
זה בהחלט לא הזמן להגיע למצב של צמצום הסיוע הצבאי האמריקני, בימים שצה"ל זקוק לכמות אדירה של תחמושת. בקבינט המצומצם דנו השבוע בבעיית החימוש של ישראל. דובר רבות על הצורך בגיוס אג"ח ומלוות מלחמה בהיקפים גדולים. גם התקציב האדיר שישוחרר למשרד הביטחון, אחרי שינויי התקציב הצפויים, לא יפתור את בעיית החימוש היקרה להחריד. כשאומרים שייארכו עשר שנים לכסות את הבור התקציבי שיוצרת תקופת לחימה, מתכוונים לכך בשיא הרצינות.
אפרופו דיונים. במהלך החודשיים האחרונים נרקמו יחסים עכורים למדי בין דוד (דדי) ברנע, ראש המוסד, לבין הרמס"ד הקודם יוסי כהן, שבימים אלה מעורב עד צוואר במגעים עם קטאר וקהיר. כהן היה מי שהביא למינויו של ברנע, שנחשב איש אמונו, אך עתה נראה כי ברנע רואה בעין פחות טובה את המקלות שכהן מכניס בגלגלים השונים שהוא מנסה להניע. במקביל, בוויכוחים שנוצרים בקבינט המלחמה המצומצם, נתניהו נשען לא מעט על הקו המתון שמוביל דרעי, לעומת שר הביטחון יואב גלנט המוביל גישה נחרצת. לטענתו, חמאס קרוב לנקודת שבירה בצפון הרצועה, ומשכך יש להמשיך ולתקוף בכל הכוח, להגביר את הלחץ גם על צפון הרצועה. הקולות מכיוון מחנה גלנט מושכים אפילו עד כדי העלאת חמתם של גורמים בכירים בוושינגטון.
אולם ללא ספק, ישראל זקוקה כאוויר לנשימה לתמיכה האקטיבית שמגיעה מארה"ב ולתקציבי הביטחון הנדיבים ממנה. כל עוד ישראל איננה מחומשת למערכה רב זירתית, התגובה בזירה הצפונית חלשה. ולא בכדי. היעד העיקרי היה ונותר חמאס בדרום, וכשיש משאבים מוגבלים, צה"ל יתקשה לתמרן בכל החזיתות. במצב הנוכחי, בשל סבך אינטרסים שחלקם כלכליים וחלקם מדיניים, אין לישראל אפשרות לבנות על סיוע דומה לזה שהיא מקבלת בדרום, עבור פתיחת זירה נוספת בצפון.
למעשה, כלל לא ברור אם ארה"ב מעוניינת שלישראל יהיה החימוש המתאים שהיא זקוקה לו כדי לצאת ללחימה עיקשת בכוח רדואן, המסתתר במוצבים מבוצרים ובמערות שבהררי הלבנון. מנגד, כאמור, ישראל מייחסת לארה"ב את העובדה שהשקט היחסי נשמר בצד הלבנוני. ללא ספק, העובדה שלבנון לא הפכה כעת לזירה פעילה, נזקפת לזכותם של האמריקנים, שנתנו מקל וגזר. ספינות המלחמה האדירות היו הגזר, והמקל מגיע בדמות אי־תמיכה בפתיחת מערכה של ממש עם נסרללה.
מבית ומחות'
צריך לזכור שלא רק לבנון מטרידה את האמריקנים. השבוע נפתח גשר יבשתי ראשון מנמל דובאי ועד נמל חיפה, המתבסס על משאיות תובלה ענקיות שיתפעלו חברות שילוח מקומיות, חלקן בארצות ערב הסמוכות. המטרה היא לפתור את בעיית השילוח הימי שגרמו החות'ים. הישיבה האסטרטגית של הכוחות הנתמכים ישירות בידי איראן על נקודת התעבורה הימית בים האדום, לצד תקיפות באזורים נוספים, משבשת את האפשרות לייצא ולייבא לישראל סחורות.
לאף אחד מאיתנו לא חסרה התייקרות נוספת של מוצרי הצריכה, רק בגלל שאוניות של צים יצטרכו להקיף את אפריקה כדי לא להיתקל בירי החות'ים שיכוון אליהן. שיבוש של התנועה בתעלת סואץ וחשש של ספינות עולמיות שיזוהו בטעות כישראליות מפני השתלטות של כוחות עוינים, ייקרו באופן ניכר את הסחורות המיובאות ומיוצאות. זה יהפוך את היצוא לבלתי כדאי ואת היבוא ליקר עבור הצרכן הישראלי.
אלא שזו לא רק בעיה ישראלית. בנפגעים מהתקיפות החות'יות על התעבורה הימית בים האדום ובים הערבי, ששוכן בין חצי האי ערב להודו, מצויות גם ספינות בין־לאומיות רבות. גם כאלה שאינן מזוהות, אפילו בטעות, עם ישראל. גם כוח המשימה האמריקני השוהה במקום ספג לא אחת את שיגורי הטילים מתימן, שנעצרו רק באמצעות מערכות ההגנה של הספינות.
הזירה הימית עלולה להתפתח באופן שידרוש מארה"ב להתערב אקטיבית עם האיום החדש, אך ספק רב אם היא תהיה מעוניינת לפתוח חזית בין־לאומית חדשה. האם זה יהיה הזמן שבו דווקא איראן, שמושכת בחוטים בכל הזירות הפעילות במזרח התיכון, תיכנס למשוואה, ואמריקה תפרע ממנה את החוב בחזית ישירה? קשה מאוד להניח, אך גם הסבירות הנמוכה הזו שבה ועלתה השבוע במהלך דיוני הגורמים המדיניים-ביטחוניים שעסקו באיום החות'י ההולך וצובר תאוצה.
