חיינו, מלווים ורוויים באמונה – או שלא. אין אמצע. אין בחירה למחצה. אין אמונה לשליש ולרביע. או שיודעים שיש בורא לעולם והחיים יהיו מלאי תקווה ואמונה, או שחלילה, לא
הוא ניגש אלי אחרי השיעור: "הרב, אני רוצה להתחזק". כשביררתי מה מעיק עליו, התברר שהוא כהן ונשוי לגרושה. הוא יודע שזה 'לא בסדר', שזה אסור על פי התורה. היה לו קשה אפילו ללכת לבית הכנסת, מכיוון שההלכה פוסקת שלכהן כמוהו אסור לעלות לדוכן לברכת הכהנים.
ומה אתה עושה? שאלתי אותו, כשאני מתכוון מה בכוונתו לעשות בנידון. הוא התחמק ואמר: "אני יוצא החוצה מבית הכנסת, או שפשוט אני לא עולה לדוכן, למרות אי הנעימות שבדבר".
נכמרו רחמיי עליו. בחרתי ללכת איתו מן הקל אל הכבד. ראשית, הסברתי לו, כי אכן כבר במסכת בכורות לימדו חז"ל – שכהן שאינו נוהג בקדושה אסור לו לשאת את כפיו והוא אף אינו מתכבד לעלות לתורה ראשון – בדיוק כשם שאילו בית המקדש היה קיים, אסור היה לו לעבוד בו.
אלא, שהדברים אינם מסתיימים ב'עונש' הציבורי הזה. ההלכה מחייבת אותו להיפרד מאשתו.
"אבל אני אפגע בה, אם אפרד ממנה!" טען איש שיחי בלהט. "מה, הרב אומר שאפגע באישה יהודייה?!"
ואני רק עמדתי נדהם, כיצד הוא מפטם את עצמו בהסברים, שהוא עצמו לא מאמין בהם.
…
מהתורה הקדושה אנו יכולים ללמוד, כיצד עלינו לחיות ולהתנהל. בפרט עכשיו, כשאנו עוסקים בפרשיות התורה הראשונות, המספרות על הבריאה ועל חיי הדורות הראשונים. מהלימוד הזה אנחנו יכולים לכתוב את סיפור חיינו באופן הטוב, הראוי והמוצלח יותר. זהו ספר ההדרכה שלנו. אם נפעל על פיו, נעשה ונצליח. ואם חלילה לא, לפתע נגלה שחיינו מלאי מהמורות ובורות שחורים, שאין לנו כל טעם בקיומם, חלילה.
האדם נברא ביום השישי. "וייפח באפיו נשמת חיים". שימו לב לניסוח. 'וייפח'. בזוהר מוסבר הדבר בהגדרה מעניינת: אדם שמוציא רוח מפיו, הוא בעצם מוציא את הרוח שנמצאת בתוככי גופו. הווי אומר: כשהקדוש ברוך הוא 'נפח' בנו נשמה, הוא נפח כביכול מתוכו. היישר מרוחו של הבורא יתברך.
עם המסר הזה עלינו להשכים בבוקר, ללכת לישון בערב, ולהסתובב איתו לאורך כל משוכות היום, גליו, תהפוכותיו ותהלוכותיו.
זכינו, ויש לנו את הנשמה האלוקית, חלק אלו-ק ממעל, שנמצא בתוכנו.
זכינו, ועלינו לנצל אותה כראוי, ובכוחה – להתגבר על היצר המסית אותנו להמרות את פי השם בתואנות שונות.
אם נשכיל אל פסוקי התורה, נבין אל נכון לא רק מה תפקידנו בעולם, אלא גם מדוע יש לנו יצר הרע – "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". קיבלנו את היצר הזה, יחד עם כל החבילה. למעשה, הפסוק הזה מרגיע אותנו. הוא שימש לי בימי חיי לא פעם צפירת ארגעה, לא פחות משהוא תמרור אזהרה. לכל אחד מאיתנו, יש יצר טוב ויצר רע.
…
לא תמיד זה היה כך.
לא תמיד היה היצר אורב לנו מתוכנו, בתערובת טוב ורע המזוגים בקרבנו.
עד לאכילת עץ הדעת על ידי האדם, יצר הרע היה חיצוני. לא חלק מאיתנו-עצמנו. ההתמודדות איתו הייתה קלה יותר. בבחירה שבין הטוב לרע, הרע היה בולט וזועק: 'ברח'.
היום, הרע מתוק, דביק ומושך. עומדים לרשותו שלטי חוצות, כלי תקשורת שמייחצנים ומנגישים אותו.
אבל פעם, הרע היה חיצוני, כמו שאנו לומדים בפרשה, שהיצר שָכַן בדמות הנחש. וכך, הייתה ברירה לחוה: האם לאכול מעץ הדעת או שלא.
מה ביקש הקב"ה מהאדם? בסך הכל שני דברים: אל תאכל מעץ החיים ולא מעץ הדעת. כל גן העדן פרושׂ היה לפניו. מלאכי השרת, מספרים חז"ל, היו מסננים עבורו יין וצולים לו בשר. מה הסיכוי שאדם יעשה כזו טעות, ללכת אחר היצר? אלא שזה טבע האדם. מים גנובים – ימתקו. הלב יימשך תמיד לדברים בלתי הגיוניים.
אך האם זה שווה? החיד"א מסביר, כי יש דברים מושכים בעולם, שרק נראים ככאלה: כסף, כבוד, הדר. כלפי חוץ, הדשא של השכן ירוק הרבה יותר. ואז אנו מתפתים לטעום מפירותיו של השכן, ליהנות מכסף גזול שאינו שלנו. תמורת הנאה רגעית, אנו מוכנים לוותר על כל מה שיש לנו משלנו, בבית. באותם רגעים של דחף, כל מה שיש לנו נראה אפרורי וחסר גוון.
זה בדיוק מה שקרה לאדם וחוה כשאכלו מעץ הדעת. אך מזהיר החיד"א: בסופו של דבר, עבור ההנאה הרגעית, שילם אדם במזומן: הוא סולק מגן עדן יחד עם חוה ושניהם התקללו. זהו יסוד החיים: אדם יכול ליהנות ממה שאינו שלו, אבל אם 'גנבת' הנאה אסורה, תשלם על כך.
…
מה קרה לאחר מכן?
מיד לאחר החטא, נוצרה באדם ובזרעו אחריו תערובת אינסופית של טוב ורע. מאז, המלחמה היא תמידית, חסרת מנוח, המטרידה את מנוחתנו ללא הרף. כולנו ניצוצות מאדם הראשון. כולנו היינו כלולים בו, וכל הנשים היו כלולות בנשמתה של חוה. זה תפקידם של בני ובנות ישראל: לתקן את החטא שחטאו אבי העולם ואם כל חי.
והאמת, דווקא בשל כך, אנו יכולים להיות רגועים יותר. אם נפנים שכך נבראנו, מבולבלים מול הרע המסתתר בגלימה של טוב, וכל מה שנדרש מאיתנו הוא לברר את הרע מהטוב, קל יהיה לנו יותר לחיות בעולם.
כי אם נבחר בטוב – נקבל טוב. אם נבחר חלילה ברע, בדחפים שלנו ובתאוות שמוציאות אותנו מאיזון – ניאלץ לאכול את הקדירה שבישלנו ולשלם על כך ביוקר בהמשך.
…
לפני שבועיים, בעשרת ימי תשובה, פגשתי אותו שוב. "הרב זוכר אותי? אני הכהן". נזכרתי באחת בסיפורו.
"היום", הוא אמר, "הלכנו לרבנות. קיימתי, למרות הקושי, את רצונו של הקדוש ברוך הוא".
התרגשתי איתו.
הוא בחר לחיות. הוא בחר בטוב!
העלה על הכתב: ישראל פלר
