יצחק נחשוני
ז' אייר התשפ"ב
- העצמאות היבשות. היום שבו בחרו לצמצם את ההיכרות של התלמידים וה'קושאן'
- הידקו את ה'חבל'. 40 שנה של הליכה במדבר סיני מאז פונו ממנו יושבי חבל 'ימית'
- על האש. ההצעה החמה האחרונה של נתניהו לח"כים החרדים שמתנגדים להליכה לבחירות
- יקב הדין. העמותה בזכרון יעקב שניסתה לערוך טקס 'יום השואה' אלטרנטיבי לילדי החרדים
- "רק בישראל"
ערב יום העצמאות ה-74 מתווסף לרשימה המסוננת היטב של האבסורדים הבלתי נתפסים, שגובשה במהלך שנות המדינה תחת הכותרת 'רק בישראל', אחד יחיד ומיוחד. הוא עולה על כל קודמיו בהתאמה המוחלטת שיש לו לכל ההגדרות הנדרשות כדי להיכנס ל'מועדון' תיאטרון האבסורד הישראלי.
רק בישראל פוטרים את התלמידים לקראת יום העצמאות למדינה מלהכיר את הקושאן – התנ"ך – שבו הזכות על המדינה שלהם, ובה בעת ממשיכים להעמיד את 'חידון התנ"ך' לנוער יהודי במרכז חגיגות העצמאות.
ה'המצאה' הזו מביאה אותנו הרבה יותר רחוק מכל המצאה ישראלית אחרת, ואל תתפלאו אם בעוד מספר שנים יקבל מי שהגה אותה את 'פרס ישראל', בטקס שגם הוא מתקיים, כידוע, ב'יום העצמאות'.
משרד החינוך, זה שעומד מאחורי ארגון חידון התנ"ך לנוער, שאינו מיועד לנוער שלנו, הוא אותו משרד החינוך שביטל ימים ספורים לפני יום העצמאות את בחינות הבגרות בתנ"ך. גם עד עתה נדרשו תלמידי ישראל להוכיח רק ידע בסיסי ומינימלי בספר הספרים היהודי, אבל מעתה גם המעט הזה נתלש בביזיון מזוכיסטי והכי לא ריאלי, מלימודי הליב"ה של נערי ישראל, לטובת המתמטיקה, אנגלית ועוד מקצועות המכונים 'ריאליים'. התנ"ך מצא עצמו בקטגוריה אחת עם המקצועות ה'הומניים' השוליים, והלא חשובים.
למען השלמת מצג האבסורד נציין כי טקס גניזת התנ"ך, שבו נכללים גם כל ההפטרות של שבתות וחגי ישראל, מתוכנית הלימודים לבגרות, נעשה, ככל הנראה, בספרים כשרים שנכתבו על גבי קלף, שבו אין, כידוע, טעמי מקרא. הטעמים שהוסרו מהקושאן טרם שהושמד, הועברו השבוע למגילת העצמאות, שנקראה בטעמים ב'טקס' שנערך עם טעמים מרים, שרק הגבירו את הקרע והשסע בעם.
אם הרסו את היסודות וויתרו על הכרת שטר הבעלות על המדינה, על מה ממשיכה להישען 'מגילת עצמאות' עם ה'טעמים'?
זו לא תלישה קטנה, זו, תלישה גדולה!
זכות הציבור לדעת
המהפך והפשטא
לא נשאיר לכם את הפרשה העגומה הזו של ה'מהפך' בתוכנית מבחני הבגרות וויתור על התנ"ך, בלא פשטא…
החשיפה הבלעדית שאנו מביאים כאן, מגלה בעיה סבוכה שאליה נקלע חידון התנ"ך העולמי, שייערך ביום העצמאות השנה, ולא נודעה ברבים. היא עשויה למצוא בעקיפין את פתרונה מצמצום חשיבות לימודי התנ"ך בבתי הספר הכלליים וביטול בחינות הבגרות עליהם.
4 נערים ישראלים עולים, מדי שנה, לחידון התנ"ך העולמי – 2 מהחינוך הדתי ו-2 מהחינוך הכללי.
השנה אירעה תקלה חמורה, כאשר אחרי שהודיעו לאחד המתמודדים הדתיים כי עלה שלב, התברר כי השופטים טעו ודווקא מתמודד שלא הוכרז כזוכה, צבר יותר נקודות מזה שהוכתר.
מה עושים? מציעים שאחד מהשניים יוותר ויקבל הבטחה על הקפצה בשנה הבאה היישר למשבצת המתמודדים המתקדמים. כלומר, בשנה הבאה ישתתף בחידון מתמודד דתי נוסף שיהיה אחד מבין שני הנבחנים השנה שיסכים לוותר.
מי שוויתר, בסופו של דבר, היה המתמודד שעליו הוכרז בטעות. איך יסבירו למתחרים בחידון הארצי בשנה הבאה, שסיכוייהם קלושים יותר משום ישש 'זנב' שמחויבים לו עוד מהשנה שעברה?
הפגיעה בחשיבות לימודי התנ"ך בבתי הספר, אולי תמציא את הפתרון. אחרי דחיקת התנ"ך לתחתית רשימת המקצועות הנחשבים, וביטול בחינות הבגרות בתנ"ך, כלל לא בטוח שיהיו מספירק מתמודדים מבתי הספר הכלליים, שיצליחו להגיע לשלב הסופי של החידון. מהיכן שידעו תנ"ך, אם במשרד החינוך הכריזו שהוא מקצוע שאינו… 'ריאלי'? כך אולי יוכלו לעלות יותר מועמדים דתיים, שייבחנו בשנה הבאה, וובהם גם האחד שנותר מאחור השנה, על חשבון הנציגות הכללית, והנה נפתרה הבעיה…
זה מה שנקרא: 'תביר' ו'פזר'.
- 40 שנה אקוט בדור
מי עוד זוכר את העיר ימית והחבל בן 16 היישובים שהוקמו במדבר סיני? בימים אלה מלאו 40 שנה לפינויים והריסתם לאחר מאבק עיקש ואלים. האם מנחם בגין ושותפיו לפינוי שהתחייב בעקבות הסכם 'קמפ דייוויד' היו 'תועי לבב', טועי לבב, או שהעובדה שהפינוי הזה נשכח, מוכיחה שהייתה לו הצדקה?
10 דברים שיזכירו לכם מעט נשכחות מהפינוי הראשון של יישוב ישראלי, 34 שנים לאחר הקמת המדינה, ויסייעו לכם להחליט האם טוב עשו או לא?
- העיר ימית תוכננה להיות עיר החוף השלישית בגודלה בישראל אחרי תל אביב וחיפה, ולפני אשדוד ונתניה. היא הייתה אמורה לאכלס 250 אלף תושבים.
- ימית נועדה לכתר ולתחום את רצועת עזה ולמנוע ממנה את ההתרחבות וההתפשטות אל עבר חצי האי סיני.
- אחד החששות הגדולים בעת הקמת העיר היה שסופות החול המדבריות יכסו בדיונות את בתי העיר, שלא נבנו לגובה רב. כדי למנוע זאת הוכנו 10 מיליון(!) עצים המתאימים לגדול בתנאי מדבר והם היו צריכים להגן על הבניינים. לאן נעלמו העצים הללו אחרי הריסת העיר? – תעלומה!
- ישיבת ההסדר שהוקמה בימית על ידי האחים הרב יעקב אריאל, מי שכיהן מאוחר יותר כרבה של רמת גן, והרב ישראל אריאל, רבה של ימית, פונתה… פעמיים. בפעם הראשונה – מימית לנווה דקלים שבגוש קטיף, ובפעם השנייה מגוש קטיף לאשדוד, שם היא שוכנת עד עצם היום הזה.
- פינוי ימית היה המודל עליו תרגלו הכוחות את פינוי גוש קטיף 23 שנים מאוחר יותר. בעת פינוי ימית התגוררו בעיר 625 משפחות, 51 מתוכן התפנו מיד ולא המתינו לפינוי שהחל ב…יום השואה.
- למרות הרוח הטובה ששררה לקראת הפינוי בין ישראל למצרים, החליטה ממשלת ישראל שלא להותיר על כנם את בנייני העיר. את חלקם הספיקו לפרק, ובשל המהירות שנדרשה בהעברת השטח, הרסו את כל הבתים הנותרים עד ליסוד.
- מעט בתים מפורקים הועברו ליישוב חומש שבכותרות, כעבור למעלה מ-20 שנה, פורקו גם משם. על חלקם ניתן להבחין בכתובות גרפיטי נגד פינוי ימית ולצידן כתובות נגד פינוי מאחזים בשומרון.
- האמריקנים הציעו שישראל תחכור את השטח, לפחות לתקופה, כפי שעשתה עם ירדן בנהריים. יש הטוענים כי דווקא ישראל העדיפה לסיים את הסאגה ב'זבנג וגמרנו' ולא להותיר חטוטרת כלשהי.
- שמה המקורי של העיר ימית היה 'אבשלום', ובלשונם של מקימיה היא כונתה 'הריביירה' .
- המצרים אינם מאפשרים להגיע לחורבות העיר ימית. כפי הידוע, ח"כ צחי הנגבי, שהתבצר בעת הפינוי וקשר עצמו לאנדרטה, היה האחרון ששב לחבל ימית לפני למעלה מ-15 שנים.
- המנגל והגחלים הלוחשות
אילו היו עורכים סקר בחירות השבוע על המועמד המועדף לראשות הממשלה והייתי, בפעם הראשונה בחיי, בין הנסקרים (אין הרבה סיכויים, רק בנדרשים למלא הצהרת הון, אני מחזיק בשיא ארצי של מספר הפעמים ש'נבחרתי' באקראי), הייתי מאד מתקשה להשיב.
לא משום שאני מתנגד למדינה, חלילה, אלא דווקא משום שאני מאוד אוהב אותה.
לא בטוח שבשבוע הבא אחזיק עדיין באותה הדעה, ועד לבחירות בוודאי עוד אבחן אותה שוב ושוב, אבל היום לא הייתי משיב.
וכל כך למה? – משום מעשה מאוד מאכזב שאירע.
השבוע, הגיעה לידי ידיעה כי בנימין נתניהו, זה שקבלני הקולות של החרדים, ובהם הקול שלי, מעבירים אותם אליו, הגיע למסעדת טרפה בראשון לציון, כדי להשתתף ב…מסיבת יום הולדת לאחד מעוזריו.
למעלה מ-50 אלף איש נחשפו למידע הזה שהפצתי, שהיה מלווה בתמונה. רבים מאוד מתוכם הגיבו. אף אחד מחברי הכנסת החרדים לא היה בהם, ונתניהו לא מצא לנכון (אולי משום כך) אפילו להתנצל.
בעבר, כאשר נתפס במסעדת טרפות בארה"ב, יחד עם איל הון ידוע שכבר אינו בין החיים, נאלץ נתניהו להתנצל והצהיר שלמרות שנכנס לשם, מעולם לא אכל טרפות. הוא עשה זאת אחרי שמנהיגים יהודים שם, גינו את הופעתו הפומבית במסעדה. הפעם שתק, ונתן לתומכיו להגיב והם עשו זאת בלשון ביבין, שלא ניתן לחזור עליה, תוך שהם מצדיקים את המעשה וטוענים שאינו חייב דבר לחרדים, זכותו לאכול טרפות, שהרי הוא ממלא את שקיהם בכסף, ולא הפוך.
מי שיורק לצלחת שלי לא יהיה ה'מלך' שלי, גם לא ה'מנהיג' שלי. מי שרוצה להיות 'קוסם' – לא יכול לאכול את השפנים שהוא שולף משרווליו.
אני יודע שיהיו מי שיאמרו שאני לא מחבב את ביבי. אז יגידו. ואני אומר שזה לא שאיני אוהב אותו, אלא אני אוהב את המדינה שלי, כמדינה יהודית שבראשה עומד מנהיג יהודי גאה.
בלי לדעת מראש את שאכתוב כאן, שלף השבוע ח"כ משה גפני את הטיעון האוניברסלי, שיש שיאמרו שהוא מתאים גם למקרה החמור של ביקור במסעדת הטרפה: "הציבור החרדי אינו עם ביבי, הוא עם הימין". אם היה נחשף לתגובות המתוזמנות היטב של אנשי ה'ימין' על הביקור במסעדת הטרפה, ייתכן שהיה מעדיף שהציבור יהיה עם נתניהו, שטעה בשיקול הדעת, מאשר עם "ציבור הימין" שהגיב בצורה… חזירית.
אני לא סבור לרגע שנתניהו צריך לפנות את מקומו בגלל הביקור במסעדת הטרפה. הוא צריך להינזף על ידי נציגי המצביעים החרדים, להתנצל ולקבל על עצמו, פעם נוספת, שלא לירוק לצלחת שממנה הוא ניזון. יש לו מספיק סיבות אחרות לפנות את מקומו לאחר, ולאפשר הקמת ממשלת ימין חזקה, והעיקרית שבהן – הפגנת מנהיגות והרעפת אהבה למדינה שלנו, כפי שאני אוהב.
הגחלים שעל המנגל לוחשות לי שההצעה האחרונה שהגיעה מסביבתו בנושא זה, היא שהח"כים החרדים יסירו התנגדותם להליכה לבחירות, והוא מצידו יתחייב כי אם לא יצליח להקים ממשלה, ותמונת המצב הפוליטית העגומה תחזור על עצמה, חלילה, בפעם החמישית, כמו תמונת מחזור, אזי הוא יפנה את מקומו למנהיג אחר.
את השפן הזה הוא דורש כבר מאיתנו שנאכל.
- בין זִכְרון לימי הזיכָּרון
זכרון יעקב, היא מושבה שהוקמה בעמל רב, יזע ודמעות, על אדמות שנגאלו מאריסים ערבים. כאשר מיישביה היהודים הראשונים, ברובם עולים מרומניה, נתקלו בקשיים מייאשים, הם פנו לברון הירש, ונציגו שהגיע למושבה, הציע להם לעקור ל…ארגנטינה ולפתור שם את מצוקותיהם. הם סירבו בתוקף והצהירו: "לא נעזוב את המקום הזה, שכן באנו לארץ אבותינו למטרה קדושה, ואין לנו שום עניין לעקור מרגבי אבות, גם אם קשה לנו".
ראשוני המתיישבים יצרו קשר עם הברון רוטשילד שסייע להם למלא את אמונתם ורצונם. את שם היישוב, 'זכרון יעקב', על שם אביו יעקב מאיר רוטשילד, הוא נתן כאשר הקדושה, שבה דבקו כל כך המיישבים, צצה לראשונה במלוא הדרה, ובית הכנסת המרכזי נחנך בלב המושבה.
כל זה קרה בדיוק לפני 140 שנה.
בינתיים קמה מדינת ישראל, זכרון יעקב הפכה ליישוב פסטורלי, שהדרך לתאר את יופיו ולהתגאות על הצלחה בעיצוב ייחודו היא הכרמים וענבי הכרם העסיסיים. הפוך מה'מרגלים'.
74 שנים אחרי שהמושבה הפכה ליישוב נחשק ונחשב במדינת היהודים, יש מי שמנסה להחזיר את הגלגל אחורנית ולהגלות ממנה חלק מהעם.
ויקו לעשות ענבים ויעש באושים.
לפני הצגת חביות היין שהוסבו לחביות חומר נפץ, נקדים את המאוחר ונגלה כבר עכשיו כי מי שסיכל את הניסיונות להגביל את מספר היהודים, בעלי הצורה, ביישוב, ולרוקן אותו מהאמונה והקדושה שהטמינו מייסדיו ביסודותיו הוא לא אחר משופט שאינו יהודי, כבוד השופט נאסר ג'השאן, מבית המשפט המחוזי בחיפה. וזה קרה ב…יום השואה.
לפני כמה עשרות שנים, החליט הרב שלום מאיר יונגרמן זצ"ל להמשיך את גאולת אדמות זכרון יעקב מידי זרים, ורכש עתודות קרקע ביישוב, כדי למנוע את התפשטות הקהילה המיסיונרית הגרמנית של אמה ברגר. על חלק מהאדמות שרכש הוקמה הקהילה החרדית המפוארת שהוא עמד בראשה עד לפטירתו, ושמוסיפה את הערך הרוחני-יהודי לחיי הרוגע המאפיינים את היישוב.
עם התרחבות המושבה התעוררו גם הצורך וגם הדרישה להגדיל את שטחי הקהילה, ועל אותן עתודות קרקע פנויות, שהן כאמור בבעלות פרטית של הקהילה, תכננו להקים 200 יחידות דיור חדשות. מעט מהנדרש, אבל מלוא המצוי.
אחרי ניסיונות התנכלות שונים, מצד גורמים פוליטיים ואחרים, שלא צלחו, צץ לו לפתע גוף המורכב מתושבי המקום, ששם לו למטרה להכשיל את הרחבת הקהילה החרדית, והמניעים שלו, האסוציאטיביים, באים לידי ביטוי בשמו – "עמותת שומרים על המושבה".
תחילה ביקשו לעקור את הכל. משנכשלו, הגו רעיון טפילי יצירתי והגישו עתירה שבה טענו כי אם יש לקהילה החרדית קרקעות, שיבנו עליהן את בתי הספר שבהם מתחנכים ילדיהם, על פי חוק, ויפנו את בתי הספר שניתנו להם כמו לכל ילדי ישראל.
השופט, הבהיר להם שלקרקע הפרטית אין שום קשר למחויבות של המדינה להעניק להם, כמו לכל תושב, דרך המועצה, מוסדות חינוך, וסירב לדון בחלק זה של העתירה. בלית ברירה הם הותירו את העתירה רק עם טענות סרק על אי סדרים בהקצאת מבני החינוך, שרובם הוקצו לפני כמה עשרות שנים, מה שמחייב, על פי עתירתם, את פינוי כל התלמידים החרדים מהמבנים.
הדיון בעתירה התקיים ב…יום השואה. הקונוטציה המחלחלת, באה לידי ביטוי, לכל אורכו, כולל השתלבות הצפירה לזכר קדושי השואה שעלו על המוקד, בהם ילדים יהודים ועוללים בגילי אלה שאותם הם ביקשו להשליך מבתי החינוך שלהם, ולאסור על אחרים להקים בתים במושבה.
לגופם של דברים לא נטען דבר. השופט הציע לעותרים, בסופו של הדיון, למשוך את העתירה, והם, כמי שמבינים בכדאיניקיות, התקפלו ומהר מהצפוי. אבל מה שהותירו אחריהם הוא ריח חריכה והצטמררות מקפיאה שהשלימה לנוכחים את התחושה הקשה של היום – יום השואה.
עו"ד ליאור דץ, בא כוח העותרים: "…אם לא הוקצתה קרקע כדין, ולא מדובר באשרור, הרי שיש לקבל את העתירה ולהורות על הצו המבוקש גם אם בקושי, והפסקת מערכת החינוך של הילדים. לא יכול להיות שהמועצה ומל"ת ישתמשו בילדים כשכפ"צ מגן לפעילות לא חוקית"… "אנו באנו ואמרנו שאנו ערים לעובדה ולקושי שלמעשה משתמשים בילדים כשכפ"צ, למרות הערת בית המשפט שראוי לברור את מילותיי בזהירות".
בא כוח הקהילה החרדית בזכרון יעקב, עו"ד עמית חדד: "…"הייתי מוסיף על השם של העותרת שהם רוצים לשמור על המושבה טהורה… היום הם הוסיפו בעל פה שמשתמשים בילדים כשכפ"צ, מונחים שמוכרים ממקומות אחרים ולא מבית המשפט, ואני לא רוצה להשתמש בהם במיוחד לא ביום הזה".
לאחר שהעותרים משכו את עתירתם החליט השופט נאסר ג'השאן, שהיה תקיף כלפי העותרים, לסגור את התיק סופית עוד באותו היום, כנראה, כדי שלא לגרור את הזיכרונות הקשים שהוא עורר ביום השואה גם אל תוך יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
צל"ש
את הציון לשבח אנחנו מעניקים השבוע לשופט אשר קולה, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, שלא נכנע ללחצי הפרקליטות, והעמיד אותם על מקומם כאשר ניסו לפגוע ביושרו ובאמינותו בשיטות לא מקובלות.
השופט קולה, אישיות איכותית במיוחד, מוסמך לרבנות, מנהל את המשפט החוזר המתוקשר ביותר במדינה, וכמו בדיונים אחרים שמתנהלים לפניו הוא עושה זאת בשיא הרצינות והקפדנות. באחת מהרצאותיו האחרונות סקר את היחס המיוחד של המשפט העברי ל'משפט חוזר', וההזדמנות הניתנת לנידון להוכיח, גם לאחר שדינו נחרץ, את חפותו, מול המשפט הישראלי שבו הסיכוי מצומצם ובלתי מתחשב.
מכאן נובעת זהירות היתר שלו לדייק בכל פרט ופרט, מה שהוא לצנינים בעיני הפרקליטות. לאחר רמיזות כאילו הוא כבר החליט, בינו לבין עצמו, לזכות את הנאשם, בניגוד לשאיפותיה, התבקש לפסול את עצמו, אבל הוא לא נרתע, סירב, וממשיך לעמוד על עקרונותיו לצדק מוחלט. זמן רב שהפרקליטות לא נהדפה בצורה כה נחושה, אם בכלל, על ידי שופט בכיר, הפועל ללא מורא וללא משוא פנים. עכשיו לא רק הנאשם, גם הפרקליטות נבחנת על ספסל הנאשמים. צל"ש.
צל"ג
הציון לגנאי מוענק השבוע בחוסר רצון לח"כ שיקלי, שהרבה תקוות נתלו בו לאחרונה, עד שאכזב. כשנשאל בתקשורת החרדית כיצד ינהג בהצבעות בנושאי דת, הצהיר שיקלי כי הוא סבור כי לא ניתן לקבל שום תיקון ורפורמה שלא בהסכמת החרדים.
אלא שבריאיון לעיתונות הכללית, אמר השבוע דברים הפוכים. כאשר נשאל מה דעתו בנושא תחבורה ציבורית בשבת? השיב: "יכול להיות שנכון לתת לרשויות מקומיות את המנדט להחליט בהתאם לצרכים ולאופי של האוכלוסייה". גם בנושאים שהצניעות יפה להם הסכים לצעדים שוודאי לא עולים בקנה אחד עם צו תורת ישראל. דו פרצופיות הוא בדיוק הדבר שבו האשים שיקלי את מפלגת 'ימינה' והעומד בראשה. על שגם הוא נהג באותה דרך פסולה, הוא מקבל את הציון לגנאי.
טריוויה
שנה אחרי אירועי 'שומר החומות', כשהמתיחות בין יהודים וערבים, גם ישראלים, שוב נוסקת לשיאים, ערך מכון 'מאגר מוחות' בניהולו של פרופ' יצחק כץ, סקר בקרב 700 משתתפים מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת, ובו שאלות שמוקדו ביחסי יהודים ערבים. בין שאר השאלות נשאלו הנסקרים: "מהם הסיכויים שיהודים וערבים יוכלו לחיות בשקט ובדו קיום בערים מעורבות בשנים הקרובות. מה היו התוצאות, האם יותר אמרו שיש סיכוי או שאין סיכוי.
- הרוב סבור שאין סיכוי.
- הרוב סבור שיש סיכוי.
- אין הכרעה. פחות או יותר יחס שווה כמו בין ימין לשמאל.
- אף אחד מהצדדים לא השיג רוב, כי רבים ענו 'לא יודע', אבל הנטייה הייתה יותר לאין סיכוי, מאשר ליש סיכוי.
התשובה:
גם אני הופתעתי. תשובה 2 היא הנכונה. 19% אמרו שאין כל סיכוי. 9% אמרו שאינם יודעים. כל שאר האחוזים התחלקו כך: 19% סיכויים מועטים מאוד. אפילו אם נצרף אותם לסבורים שאין סיכוי כלל, עדיין 31% אומרים שיש סיכוי גם אם הוא מועט, 17% סיכויים רבים ו-5% סיכויים רבים מאוד. סך הכל: למעלה מ-50% נותנים סיכוי כלשהו לחיים משותפים של יהודים וערבים בערים מעורבות (לוד, רמלה, עכו וכדו'). לא הופתעתם?
