ככה בדיוק מפרקים מדינה

1.

קרל יונג היה פסיכואנליטיקאי שווייצרי, מגדולי תלמידיו של זיגמונד פרויד ומהקולות הבולטים של הפסיכולוגיה האנליטית.

הוא היה אומר, ארבעה מאפיינים אישיותיים קיימים באדם: תחושה, אינטואיציה, חשיבה ורגש. השוני מתבטא במינון; המינון נגזר מהתת־מודע.

יכול אדם לקום בבוקר, לפתוח לרווחה את חלונות ביתו ולקטר על הממשלה; על הרשויות הסמוכות לה; על כל העולם ומשפחתו. אלו חייו של האדם הפרטי. ארבעה מאפיינים וכפתור ויסות למינון. ההשלכות על מעשיו, על לשונו, נצורות עבורו בזכויות יוצרים.

שונים הדברים בנוגע לנבחרי ציבור. רק לאחרונה נוכחנו לראות כיצד ביקורת קלה של שר זוטר על נגיד בנק ישראל, מקפיצה בהיסטריה את מדדי הבורסה וחברות דירוג האשראי. קחו את זה מכאן לכל תחום שעולה בדמיונכם.

קל מאוד להיכנע לניסיון לצייר את מה שנעשה השבוע ליועצת המשפטית לממשלה כזובור פרסונלי. האמת בעייתית יותר: שרים בכירים נוקטים גישה לא ראויה כלפי רשויות החוק. לא חשוב כמה הם טעונים, חשוב איך זה מצטייר. ציבורית ובין־לאומית.

חסימות הכבישים, ההתפרעויות בשדה התעופה, הרעש והוונדליזם מול בתי פוליטיקאים, מקוממים את מרבית הציבור. כך מראים הסקרים. בהחלט היה ראוי ומתבקש לקיים דיון נוקב עם היועמ"שית על אופן הטיפול מצד רשויות האכיפה. לגמרי בנותן טעם להשתמש במצרך הפופולרי בעידננו, Whataboutism, ולהשליך מהתנהלות המשטרה בהתנתקות, בעמונה, בהפגנות חרדים.

עם זאת, ההשתלחות האישית, הדורסנית, המאיימת, לא משרתת משום בחינה את הממשלה.

הרושם שנוצר הוא שצד אחד נוקט בריונות ברחובות, והצד השני, בתגובה, פועל בסגנון מאפיוזי על יד שולחן הממשלה. ככה מתפרקות דמוקרטיות, ככה נבנות אוטוקרטיות.

ישנן דרכים רבות ללמוד את מה שמתרחש בימים אלו. האם המיעוט נדרס על ידי הרוב או שהרוב משותק על ידי המיעוט; האם שינויים סבירים בעילת הסבירות מצדיקים את הפרעת הסדר הציבורי או שמדובר בפרק ראשון ממחזה האימים. לכל אחד עומדת חזקת ההיגיון והפוזיציה. גם לנשיא ארצות־הברית ביידן; גם לממשלים אחרים במערב.

לפני שבועיים כתבתי כאן כי המשבר עשוי להחריף. הוא החל באי־הזמנת רה"מ לבית הלבן. השבוע נרשמה הסלמה משמעותית ביחסי השניים; ביחסו של הממשל לשותפתו החשובה במונחים היסטוריים.

לא היה כדבר הזה. נשיא אמריקני, לא חשוב שמות ומפלגות, מצהיר על ממשלת ישראל – הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – כממשלה קיצונית.

גם אם ננקטו פעולות בבחירות 96' מצד הנשיא קלינטון להביא לבחירתו של שמעון פרס, גם אם נעשו מעשים מצד נתניהו ב־2012 לסייע לניצחונו של מועמד הרפובליקנים מיט רומני, גם אם ננקטו (וננקטו) פעולות דומות בעבר הרחוק יותר – הם נעשו מאחורי הקלעים. יום אחרי התוצאות קיבל ראש הממשלה איגרת ברכה, מייד לאחריה שיחת טלפון חמה, ומייד לאחריה – או לפעמים במסגרתה – הזמנה אישית לחדר הסגלגל.

הדברים שאמר ג'ו ביידן השבוע חמורים לאין שיעור. הגיוני להעניק את הקרדיט לראשי המחאה. אבל זאת מציאות חיינו. ממשלת ישראל כבר איננה נתפסת כשלוחה הסיאמית של הערכים האמריקניים במזרח התיכון.

הגיבוי הפבלובי במוסדות הבין־לאומיים נתון בספק, וכך גם עתידה של השותפות האסטרטגית – ששימשה לאורך השנים חומת מגן יצוקה לזכותה של ישראל להגן על עצמה מפני אויביה.

זה בא לידי ביטוי בסיכול תביעות בבית הדין בהאג, באספקת מערכות התקפיות ובמימון מערכות הגנה. כל זה עומד עכשיו בסימן שאלה.

ישראל עדיין נהנית מהספק, הקיטוב הפנים־אמריקני מטשטש מעט את עוצמת המהלומה; תחלואי התקופה גם הם ממתיקים את טעמה של הגלולה. בזמנים אחרים, שפויים יותר, דברים כמו אלו של נשיא המעצמה הגדולה בעולם היו מזעזעים, דה־פקטו, את המערכות.

ברק אובמה, בשעתו, התנסח פרומיל ממה שאמר השבוע סגנו. שני הצעדים החריפים ביותר שנקט – אי שימוש בזכות הווטו בשלהי כהונתו ותדרוך בוטה על נתניהו שניתן לעיתונאי ג'פרי גולדברג – רחוקים שנות אור ממשמעות דבריו של הנשיא ביידן השבוע. מהדברים שאמר למצלמות ה־CNN ומהדברים שאמר בתדרוך למקורבו העיתונאי תומאס פרידמן, משתמע כי ממשלו בוחן מחדש את היחסים עם ישראל.

גורם מדיני בכיר מנסה לגמד את ממדי האירוע: "אינני מכיר החלטה על 'הערכה מחדש' של הממשל האמריקני", הוא אומר, "אבל בכל מקרה לא מדובר בתופעה חדשה: ממשל פורד הכריז על 'הערכה מחדש' מול ממשלת רבין, ממשל רייגן עשה זאת מול ממשלת בגין, ממשל בוש האב עשה זאת מול ממשלת שמיר, וממשל בוש הבן עשה זאת מול ממשלות ברק ושרון.

"זה לא סוד שיש לנו חילוקי דעות עם הממשל האמריקני בעניין הקמת מדינה פלסטינית, החזרה להסכם הגרעין המסוכן עם איראן, ועמדתו של ראש הממשלה נתניהו נגד מדיניות 'אין הפתעות' ביחס לפעולות ישראל נגד איראן.

"למרות 'הערכות מחדש' תקופתיות אלה וחילוקי דעות לאורך השנים, היחסים בין ישראל לארה"ב התהדקו במשך עשרות שנים והגיעו לשיא של כל הזמנים של שיתוף פעולה ביטחוני תחת הנהגת ראש הממשלה נתניהו".

איך לומר, לא השתכנענו.

2.

אלו שהתניעו את הדיון בממשלה, שרי 'עוצמה יהודית' בן גביר ווסרלאוף, השכילו, בניגוד לאחרים, לעשות את ההפרדה הנדרשת בין הטיעונים לסגנון.

בל נטעה: אלו לא ענייני סמנטיקה ואנינות טעם. מי שיפרק אחד לאחד את סעיפי המחלוקת בין מתנגדי הממשלה לתומכיה, יתקשה למצוא פערים גדולים. המסקנה: אנחנו על סיפה של מלחמת אחים בגלל מילים.

בהקשר הזה מתבקש לציין לשבח את התנהלותם ההגונה. השניים הגיעו לישיבה מצוידים בפסקי דין מנומקים ורשימת שאלות חשובות שהופנו ליועצת המשפטית לממשלה. עם כל הכבוד לנאום ההטפה המשתלח של השר לוין, ללא החומר המשפטי של בן גביר ווסרלאוף, הממשלה הייתה מתקשה להציג קייס אמיתי לטענות חבריה. למרות זאת, הם הקפידו על כבודה של מיארה ונמנעו מלעלוב בה אישית.

הזובור אולי פוטוגני, אבל מעלה כמה שאלות. הראשונה שמתבקשת, נוגעת בניגוד העניינים: האם לגיטימי שהממשלה תקיים דיון שנועד למנוע הפגנות נגדה? איך לומר, זה לא נשמע הכי דמוקרטי.

בן גביר, משפטן מחונן, נערך לכך. הוא הגיע לדיון עם רשימת תקדימי עבר. מאירועי אוקטובר 2000, עובר דרך מחאות ההתנתקות והדיונים אצל אריק שרון – ועד התערבותו הבוטה של השר הקודם, עמר בר לב, בשחרור מפגינים ממחנהו.

השר וסרלאוף ראה את הנולד כבר בחודש מרס. כשההפגנות התעצמו והמשטרה עמדה בצד, שיגר מכתב מנומק ליועמ"שית וביקש ממנה לפרט את מדיניותה.

במיוחד הפריעה לו האכיפה הבררנית. הדיון בממשלה השבוע, הוא תוצר של עקשנותו. אם מיארה לא תתיישר, וסרלאוף יעתור לבג"ץ.

ועדיין, יש טעם לפגם בדרך שבה הממשלה מטפלת במוחים נגדה. מעל הכל, ההתנהלות הזאת נעדרת תבונה. בשלושת החודשים האחרונים נתניהו חזר ותדרך עיתונאים כי הרפורמה מתה וכי אין בכוונתו לקדמה. גם מנכ"ל משרדו יוסי שלי אמר דברים ברוח דומה. ההתנהלות הזאת, גם אם נעשתה למראית עין, הקשתה מאוד על מארגני המחאה. הציבור הרחב התקשה לצאת מהבית בגלל נבואות זעם היפותטיות.

ההסתערות המחודשת על הנושא תוביל לתוצאה אחת: מלחמת אחים. תיקון: מלחמת אזרחים. מי שפוגש בשני הקטבים מבין עד כמה גדול ועמוק השבר.

קצת מורכב לבטא זאת בכתובים, ננסה בכל זאת: זאת באמת, אבל באמת, מחלוקת עמוקה. השנאה לא מבטאת יריבות פוליטית, או פערים באופן ניהול המדינה המשותפת. היא משקפת עד כמה שברירית האמנה המשותפת של העם היהודי במתכונתו הציונית. זה נשמע אפוקליפטי אבל זה מה שזה. אין שום דבר שמחבר בין מסעודה משדרות לאיל מאבן גבירול. שום דבר. אגב, מעולם לא היה, אבל בכל זאת הצדדים ידעו לחיות זה עם זה.

בן גביר טוען שהוא מקפיד להבדיל בין המוחים למארגנים. אני מאמין לו. בהכירי אותו, אני יודע שכוונתו טובה.

בראשית המחאה ביקר את כלל המפגינים, כעת הוא מקפיד להפריד בין היוזמים למוחים עצמם. מדאיגה אותו האמביציה של המוחות שעומדים מאחור. הוא נחשף לחומרי המודיעין שמתריעים על סכנה פיזית לפגיעה בשרים ונבחרי ציבור.

כשנתניהו ביקש להאט את הקצב בן גביר התנגד. "הם לא מתכוונים לרפורמה", טען לו, "אלא אליך, אליי וללוין. היום זאת הרפורמה, מחר אלו נושאים אחרים".

הוא צדק. אחרי החרדה מהמהפכה המשפטית הגיע הזעם על החרדים ועל הממשלה כולה. עם זאת, לו היה שואל לדעתי, הייתי אומר לו שאני מתקשה לראות מציאות שבה הוא וחבריו לממשלה נכנסים בכל הכוח במפגינים ובכך מצליחים לחנוק את המחאה.

השד יצא מהבקבוק והוא לא מתכוון לחזור לשם. למרבה החרדה, לעולם לא.

הוא מנסה לדחוק בראשי הקואליציה לקדם את הרפורמה במתכונתה המקורית. גם הוא יודע שהסיכויים לא גבוהים. הוא סקפטי גם בנוגע להיתכנות העברת ביטול 'עילת הסבירות' בקריאה שנייה ושלישית.

 3.

מפקד מחוז ת"א היוצא ניצב עמי אשד הוא הכל חוץ מכבשה תמימה. המופע המתבכיין שלו בשבוע שעבר, בעודו לובש מדים, חיזק את טענות מתנגדיו. לא זכור לי תקדים שבו ניצב לובש מדים משתלח במפקדיו ובשרי הממשלה.

מילא המדים. אילו היה מסיים את נאומו ומתפטר לאלתר ניחא. זה לא קרה. השבוע, ביום השיבוש, הפציע בחמ"ל הפיקוד וביקש לנהל את האירוע. הובהר לו שיש מפקד שמונה לכך וכי אין לו שום יכולת להתערב. ואשד? הוא עדיין לובש מדים. עוד הזיה בתקופה הזויה.

הטענות על כך שהודח ממניעים אישיים אינן נכונות. כשאיתמר בן גביר נכנס לתפקידו, המפכ"ל שיתף אותו ביחסיו העכורים עם ממ"ז ת"א. בהזדמנות הראשונה זימן אותו אליו. תגיד, שאל השר, מה קורה ביניכם? "קשה לי לעבוד איתו", אמר אשד.

כששבתאי הגיע עם ההצעה לקיים סבב מינויים, עלה הרעיון לשלוח את אשד לפקד על המכללה הלאומית לשוטרים. אם הוא שוטר למופת, סברו השר והמפכ"ל, עושה שכל שיחנוך שוטרים.

ואז הגיעו ההפגנות. כשבן גביר ראה את ההתנהלות באיילון הוא החליט לזרז את המהלך. בוודאי אחרי שהתברר לו שאותו מפקד מחוז מאופק הוא שמיהר לעצור, בעיצומה של השבת, עורכת דין דתייה שצעקה לעברו של היועמ"ש מנדלבליט "פרשת משפטים, בושה".

ניצב שהיה ידוע כמי שהוביל מדיניות מעצרים קשוחה, פתאום הפך את איילון למגרש משחקים. אם זאת איננה פוליטיקה במדים, מהי כן?!

נוסף על כך, קיים חוסר שביעות רצון מאופן התנהלותו מול משפחות הפשע ביפו. לדברי גורמים במשטרה, אשד נהג כלפיהם בהכלה מקוממת. כנ"ל גם בתחומים נוספים כשנמנע מיישום החלטות בג"ץ ולא אכף את החוק.

4.

יגידו מה שיגידו, במשטרת ישראל קיימת הבנה שמשהו השתנה. לפני בוא בן גביר, השר הממונה תפקד על תקן עציץ. המינויים נעשו בשיטת חבר מביא חבר; קשור לי ואקשור לך. לשר לא הייתה שום יכולת להתערב ולהשפיע. עכשיו, כך טוענים, זה נראה אחרת. אולי מדי אחרת, אבל אחרת.

הנה דוגמה: אני מניח שמרביתכם לא מכירים את השם דני לוי. הוא מכהן כסגן מפקד מחוז ירושלים ובקרוב ייכנס רשמית לתפקידו החדש כמפקד מחוז חוף.

כשנפגש עם השר לראשונה, בן גביר לא זיהה. לוי הזכיר לו שלפני עשור עצר אותו באחת ההפגנות ושכח אותו ברכב כמה שעות. נוצרה כימיה בין השניים. התברר כי אותו לוי עשה שירות מפואר במשטרה: ימ"מ, בלש, מפקד תחנות בת"א, מפקד מרחב ירקון, קצין אג"ם ואז סממ"ז.

בן גביר ראה את הפוטנציאל והחליט לתת צ'אנס. בתקופה אחרת, אומרים במשטרה, לא היה לו סיכוי. כל הניצבים ומעלה מונו דרך קשרים.

לוי הוא קצין מקצועי ומוערך אבל פחות מערבבן. השר בתחילה ביקש למנותו למפקד מחוז ת"א במקומו של עמי אשד. המפכ"ל סירב והשניים סיכמו על מועמד פשרה. את לוי שלחו למחוז חוף.

בעוד כמה חודשים קובי שבתאי יפרוש. החלטה משותפת שלו ושל השר הייתה לסיים יפה אחרי שלוש שנים בתפקיד. בן גביר, לא מעט בגלל פערים בתפיסת המדיניות, בחר שלא להאריך את כהונתו.

עם זאת, בשבועות האחרונים היחסים ביניהם טובים. אפילו חבריים. הם משוחחים מדי יום ואפילו יוצאים מפעם לפעם לסעוד יחד.

הבדלי גישות, אומרים בסביבת השר, לא מעבר לכך.