לחיים ארוכים תחתמנו

סוד אריכות הימים: איך מצליחה הנמלה לחמוק ממוות, ומה הלקח שאפשר ללמוד ממנה

פסוק אחד בתורה, הוא שכנראה גורם לכולנו את השאיפה לחיות עד 'מאה ועשרים': "ומשה בן מאה ועשרים". אלא, שלאורך הדורות האחרונים, אריכות ימים כל כך מופלגת הייתה דבר נדיר.

אם בדורות ראשונים של התורה אנו מוצאים אנשים שחיו מאות שנים, מי שקורא בתשובות הפוסקים – בעיקר אלו שנכתבו בסביבות שנת ת"ח ות"ט – יבחין לאדם בן ארבעים, כבר זוכה לתואר 'הישיש'.

אולם אריכות ימיהם של אותם צדיקים, הייתה בעיקר באיכות. הם הספיקו רבות. זה כבר מתחיל בשחר ההיסטוריה. רחל אמנו חיה ל"ו שנה, ולאה לא עברה את המ"ד שנה ('סדר עולם' פרק ב'). שלמה המלך חי נ"ב שנה; שמואל הנביא חי נ"ב שנה; האמורא שמואל, חברו של רב, חי נ"ב שנה.

רבנו האר"י הקדוש הסתלק בהיותו בן ל"ט; המהר"ם שיף הסתלק בהיותו בן ל"ו. רבנו הש"ך הסתלק בטרם מלאו לו מ"ב שנה ואת חיבורו כתב בהיותו בן כ"ד שנה. ה'מגן אברהם' הסתלק טרם מלאו לו חמישים שנה. בעל ה'פרי חדש' נסתלק בשנת שלושים ותשע לחייו.

לעומת זאת, מצאנו גם בדורות המאוחרים גדולי עולם שהאריכו ימים. אחד מהם הוא המהר"י מינץ ש"בעודו בן מאה, עלה ובירך ברכת החמה" (הקדמת ספר 'חסדי ד"). הרדב"ז נפטר בן מאה שנה (הובא בספר 'אור החיים'). רבי שמעון לביא, מחבר הפיוט 'בר יוחאי' נפטר בן מאה. ורבי חיים יצחק רפפורט, ה'עיני יצחק', נפטר בן מאה ושתיים שנה.

השאלה שהכי מסקרנת אנשים היא 'במה הארכת ימים?' איך זוכים לכך? כותבי התולדות מספרים על ילד אחד שדרך בטעות על ציציותיו של רבנו הגר"א, שאמר לו: "מַיין קִינְד, זָאלְסְט לֶעבִּין הוּנְדֶערְט אוּן צְוַואנְצִיג יָאהר, גֵי אַרָאפּ פוּן מֵיין ציצית (ילדי, שתחיה מאה ועשרים שנה, רד מהציצית שלי)" – והילד זכה לחיות מאה ועשרים שנה.

ובספר שו"ת 'חתם סופר' (או"ח סי' קכח) חותם ה'חתם סופר' במילים הבאות: "הקצרתי כמובן וד' ימיו ושנותיו יאריך כנפשו ונפש אוהב עבדי ד' ושומרי תורתו". מחקר שערך נכד ה'חתם סופר', רבי שלמה אלכסנדרי סופר, העלה שהאיש הזה האריך ימים קרוב למאה שנה, וכשהגיע לגבורות נחלה ודאגו בניו לשלומו והיה הוא מרגיע אותם ואומר: 'אל חשש, מובטחני ממרן ה'חתם סופר' אריכות ימים'.

גם בתו של ה'חתם סופר', מרת שמחה לעמאן ע"ה, סיפרה שבהיותה נערה הייתה מאוד נמוכת קומה ובכתה על כך בכי רב. כשהבחין אביה הקדוש בבכיה ושמע על מה היא בוכה, אמר לה: "אמנם את קצרת קומה, אך תזכי לאריכות ימים". ואכן זכתה להאריך ימים על פני כל צאצאי ה'חתם סופר', כשנפטרה בשנת תרע"א והיא בת תשעים שנה.

כשה'כתב סופר' היה בן שש נחלה מאוד, עד שהגיע לשערי מוות. הרבו הקהל בתפילות ובפדיונות, ואף הוסיפו לו את השם 'אברהם' וכבר באו אנשי ה'חברה קדישא' והשכיבוהו על הארץ והדליקו נרות מסביב לראשו. ואחד הרופאים אמר אל ה'חתם סופר': "מצידנו אפסו הסיכויים, אתה יכול רק להתפלל".

באותו רגע החל ה'חתם סופר' להתפלל, ולפתע צעק הנער 'שמע ישראל' ומצבו היה הולך ומשתפר ואנשי ה'חברה קדישא' כיבו את הנרות והלכו לביתם. והעידו התלמידים ששמעו את ה'חתם סופר' אומר: "פעלתי לבני יובל שנים". ואכן, ה'כתב סופר' חי חמישים ושש שנים (את הנרות שכיבו, נתנו גבאי ה'חברה קדישא' לנער ביום הבר מצווה והם עברו בירושה מדור דור).

ויש לפעמים שימי הזקנה קשים מאוד, עד שהאדם כבר מעדיף את מותו מחייו. רמז מעניין כתב על כך המהרש"א על דברי הגמרא ש'כל העונה אמן יותר מדאי, אינו אלא טועה' וכו'. ומבאר המהרש"א, שאדם כזה מנסה להאריך את ימיו יותר מידי והוא טועה, כי לפעמים האריכות קשה, 'והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ'.

והיו מספרים על הפוסק הנודע רבי דוד קרלינר, שלעת זקנותו היה חלש מאוד, אך כשהיו באים לדרוש בשלומו, נוהג היה לומר בהלצה: "יש לי בעיה, על כאבי הזקנה אינני יכול לומר 'לא עליכם'"…

• • •

אחת הסגולות הראשונות שמובאות כבר בחז"ל לאריכות ימים, היא 'המשכים ומעריב לבית הכנסת'. היעב"ץ בספרו 'מגדל עוז' כותב, שהדבר הזה "בחון והתאמת מאוד, אפילו בעמי הארץ שנהגו בדבר זה". בהמשך הוא כותב, שהמציאות הוכיחה, שהרבה שמשי בתי כנסת מאריכים ימים.

רבנו הגר"א כותב דבר מעניין: בתורה יש שתי מצוות ששכרן אריכות ימים: כיבוד אב ושלוח הקן. והם מידות הפוכות, רחמנות ואכזריות. ללמדנו, שכאשר האדם נוהג רק במידת הרחמנות, אפשר שזהו טבעו ואין ראיה שהוא צדיק. אבל כשיש לו ב' התכונות והמידות, סימן שזה לא הטבע שלו, אלא כפיפות לרצון שמים.

ורבותינו הראשונים, רבנו בחיי והרס"ג, כתבו, שמה שקבעה תורה שכר הכיבוד באריכות ימים, מפני שלפעמים יחיו האבות זמן ארוך והם למשא כבד על הבנים, לכן קבע עליהם שכר המצווה הזאת: "למען יאריכון ימיך".

וכתב בספר אברבנאל, שכוונת התורה לומר לאדם: אם תכבד את אביך ואמך, יכבדו אותך בניך בזקנותך. כי במידה שאדם מודד, בה מודדים לו. ולכן כיבוד אב אינו רק לתועלת הזקנים, אלא גם תועלת הבן המכבד. כי גלגל הוא שחוזר בעולם.

• • •

לעומת בני האדם, מצינו אריכות ימים מופלגת בבעלי חיים: במדרש רבה (נשא) נאמר, שהפרים שהביאו הנשיאים לחנוכת המזבח, חיו בנס עד ימי שלמה המלך שהקריבן לגבוה בבית המקדש. והובאו הדברים אצל רבותינו בעלי התוספות למסכת זבחים (דף נט) שדנו: מדוע לא נפסלו הפרים להקרבה מרוב זקנה.

מצאנו גם, ש'אילו של אברהם' מעקידת יצחק כבר נברא בבין השמשות, ובפרקי דרבי אליעזר מפורש "שנברא ממש".

וחידוש מצינו בפירוש הברטנורא למסכת אבות (פ"ה מ"ו) שאילו של אברהם שנברא בבין השמשות לא נברא ממש, אלא שבבין השמשות נגזר על האיל הזה שיהא נאחז בסבך בקרניו (וכ"כ בתוס' יו"ט שם).

גם חמורו של משיח נברא בבין השמשות ('ילקוט שמעוני'). ולכאורה, איך ייתכן שחמור זה יחיה אלפי שנים? אך מבואר ב'מצודות דוד' הקדמון, שמכיוון שנברא החמור בבין השמשות, היה זה עוד לפני שנגזרה המיתה על כל חי – וממילא יכול לחיות אלפי שנים.

ב'ילקוט שמעוני' (איוב) מצאנו, שיש ציפור הנקראת 'חול' והיא חיה לעולם. ונסיים בעוד ייצור שחייו יכולים להוות סמל עבור כולנו. בספר 'שבט מוסר' (פרק נב) כתב, שהנמלה מרוב קטנותה, גם אם ידרוך עליה אדם ברגלו, לא תמות.

הרי לנו סגולה גדולה להינצל ממוות, להקטין עצמנו ולהאריך ימים.