מבחן (א)בוטבול

…

אנשי המספרים

ספוילר: החודש הקרוב צפוי להיות הביל ומעייף עבור מרבית האנשים שלא נמצאים בטווח הגילים 26-18.

אמת, עבור הצעירים החודש הקרוב יהיה חודש ששווה לחכות בשבילו חמש שנים. חודש שבו הטורניר החרדי הגדול מכולם מגיע לשיאו. האסטרטגים שהובילו את ההשתלטות על חאן יונס יהנדסו כעת את ההשתלטות על בית שמש. הם יאגפו, יכינו מארבים והפתעות, יפעילו מודיעין, הכל עד הניצחון הגדול.

אלו יהיו ימים של טררם בלתי פוסק. דרמה תרדוף דרמה, ספין ירדוף ספין. לא יהיה יום שלא תשמעו על פגישות חשאיות, חתימות, מתווכים מחו"ל, נגידים ידועי שם שלא יכולים לראות בשבר בת עמי, אילי הון שנכנסו לתמונה, רכבת אווירית, חסידות שחצתה את הקווים, ראש ישיבה שהיה חברותא של יו"ר סיעה מנסה להשפיע, ועוד כהנה וכהנה כותרות שמפרנסות פה בהצלחה כבר עשרות מערכות בחירות.

אנשי המספרים שהיו שקועים עד עתה בשנת חורף עמוקה, יתעוררו לחיים. הם ישייטו בין טורי המספרים, יזיזו גייסות מהכא להתם, ואחרי הפרסומות הם ייתנו את "הנתון שעשוי לשנות את התוצאות מהקצה לקצה". רק, פליז, "הישארו עימנו".

זקני הפרשנים ירמזו על מהלכים מאחורי הקלעים, ונראה פרחי עיתונות חדשים שנולדים בצל הסערות המוניציפליות. הם יביאו לכם כל מה שתרצו וירגשו אתכם בהצצה בלעדית אל מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הצפתית הסוערת, ובדיווח על ההתרחשות ברכסים שמשפיעה על הפיצול בבית שמש, שכמו דומינו תהפוך את הקערה על פיה באלעד.

חגיגה. דמוקרטיה. מה יש לומר.

וכמובן, יהיו גם אלו שירביצו בציבור מוסר על עצם ההתעסקות בדברים מעין אלו בזמן המלחמה וינזפו בנציגים החרדים שבוחרים לעסוק בפוליטיקה בזמן מלחמה.

אגב, אסור לזלזל בטענה הזו, וסביר להניח שבעולם מתוקן עם ישראל היה מתבצר בבתי הכנסיות לזעוק לריבון כל העולמים שיחלץ אותנו מהמצב הנורא שבו שרוי עם ישראל. אבל דומה שהפוליטיקאים מתעסקים בנושאים שמעניינים את הציבור, וברגע שהציבור יפסיק להתעניין בשאלה מי יחזיק את תיק הספורט החרדי ברוטציה בעמנואל, גם הם יזנחו את עיסוקם האובססיבי סביב זירות הבחירות בערים השונות.

קל מאוד לטפוח על החזה של הזולת ולהאשים אותו, בטח כשהוא עוסק בפוליטיקה, הרבה יותר קשה לסגור את העיתון ולפתוח ספר תהילים.

וכן, אפשר גם לומר לזכותם של הפוליטיקאים החרדים שאולי הם עושים פוליטיקה אבל זה לפחות לא בא על חשבון ניהול המלחמה, מה שלצערנו אי אפשר לומר על שאר הפוליטיקאים במדינת ישראל.

אבל כל ההקדמה הארוכה הזו, נועדה להגיע לטיעון הבא: כל מה שאנחנו רואים כאן זה פאטה מורגנה. אשליה. בעוד הכותרות יסבירו לכם שהציבור החרדי מתפצל, מתחלק, שבחוץ מתחוללת רעידת אדמה, שמה שהיה לא יהא עוד, האמת היא הפוכה לחלוטין.

הציבור החרדי לא מתפצל ולא נחלק. הפוך לגמרי. הוא מתאחד. יותר מאי פעם.

אומנם אנחנו עושים את זה בגמלוניות חרדית והכל נראה קצת מגושם, ונכון, התהליך אורך זמן. הוא איטי וסיזיפי ונראה אומנם כמו מחלוקת. אבל למעשה מדובר בתהליך מופלא של איחוד השורות.

איך אפשר להזכיר את המילה "אחדות" אחרי שקראתם את כל הפרשנויות הפוליטיות שמסבירות איך אנחנו עדים למפץ פוליטי שכמותו לא היה מאז המהפכה הצרפתית? הדברים פשוטים, רק צריך לפתוח את העיניים.

ולמה הטור הזה נועד אם לא לפתוח את עיניהם של עם ישראל המשוועים למעט אחדות.

…

צעקות של אבא

אבל קודם, סיפור קטן ששמעתי השבוע מהרב שמעון שפיצר, יהודי שנחשב למטפל בכיר בהתמודדויות של בני נוער בארצות הברית.

וכך הוא מספר: נקרא לו יענק'ל. בחור חסידי צעיר, שמהרגע שנולד היה הכבשה השחורה של המשפחה. אין תעלול שהוא לא עשה, אין בור שהוא לא נפל אליו, כל צער שאפשר היה לגרום להורים שלו – הוא גרם.

יענק'ל גדל, ובגיל חמש עשרה הוא נסע עם המשפחה להרים, לקטסקילס. האופציות לעשות שטויות יורדות דרמטית בהרים. אין הרבה אנשים. הכל סגור בערב. צריך למצוא רעיונות מתחת לאדמה. והוא מצא.

כשאף אחד לא שם לב, הוא הניח את ידיו על המפתחות הנוצצים עם השלט רחוק, והוציא את הוואן המשפחתי לסיבוב בהרים. למותר לציין שלא רק שלא היה לו רישיון, אלא גם לא היה לו מושג איך לתפעל את הרכב הגדול ועוד בהרים שבהם הכבישים קטנים ומפותלים. ובעוד הוא משייט לו בין הצמתים האפלוליים, הוא שומע מאחוריו את ניידת המשטרה כורזת לו לעצור בצד הדרך.

לשוטר נדרשו עשרים שניות להבין את הסיטואציה. שנייה לפני שהוא הדף אותו אל מכסה המנוע ואזק את ידיו בדרך לתחנת המשטרה באשמה של גנבת רכב ונסיעה שלא כחוק, ליענק'ל נצנץ רעיון.

"תשמע אדון שוטר", הוא פנה אליו בתחינה.

"אבא שלי פה בחנות ליד, רק הזזתי את האוטו כמה מטרים" – הוא הוסיף תוך שהוא מצביע בידו על חנות 'וולמארט' שהייתה ממוקמת מעבר לכביש.

"או-קי", אמר השוטר, "לך תקרא לאבא, אני אחכה לך פה".

יענק'ל רץ לחנות, ולשמחתו פגש בין טורי המדפים יהודי שומר תורה ומצוות. הוא משך בחליפתו וסיפר לו בבהלה את הסיפור.

"מה תכלס?" שאל היהודי.

"אני חייב שתהיה אבא שלי לכמה דקות", אמר לו יענק'ל בקול שבור ומרוסק.

להפתעתו היהודי קיבל עליו את המשימה.

מהרגע שהם יצאו מהחנות וראו את האורות המהבהבים של הניידת, האב הטרי התחיל לצעוק על הילד: "כמה צרות אתה עושה לנו!

"אתה רוצה לקבור אותי ואת אמא בחיים?

"מה אתה מזיז את האוטו? אתה רוצה להרוג את עצמך? כמה 'נחת' אתה עוד יכול לעשות לנו?"

והצעקות עד לב השמיים.

מי שנזעק להגן על יענק'ל שנראה היה מפוחד ומבוהל, היה לא אחר מהשוטר.

"תשמע אדוני", הוא פנה אל האב הזועף, "אני כבר שלושים שנה השריף כאן במחוז. ילדים עושים שטויות. לא צריך ככה להתעצבן".

אבל האב סירב להירגע. הוא רק החריף את הצעקות, ועכשיו גם השוטר חטף.

"אתה לא תגיד לי להירגע. אתה לא יודע מה הילד הזה עושה לי. רק הבוקר הזהרתי אותו. אני לא יכול יותר", והצרחות, הו הצרחות, עד לב השמיים.

השוטר ראה את הסיטואציה, נכנס בשקט-בשקט לניידת ונמלט מהמקום. רק זה חסר לו עכשיו. להיכנס לריב בין אבא לבן אצל הג'ואיש אורתודוקס האלו.

הרב שפיצר שסיפר את הסיפור, הביא מוסר השכל נפלא: תראו כמה שונה המציאות ממה שנראה לנו. מי שהסתכל מהצד ראה ילד מפוחד שאבא שלו צועק עליו. אבל האמת הפוכה: הילד רק רצה שהאבא יצעק יותר חזק. שייראה כמה שיותר אותנטי. הוא הבין שכמה שהצעקות חזקות יותר כך הסיכוי שלו לצאת בחסד וברחמים מהסתבכות שלו גדל משמעותית. כלומר הישועה היא לא התוצאה, אלא כבר בצעקות רואים חסד ורחמים.

ככה זה בכל  דבר. לפעמים יש לנו הזכות לראות איך הצעקות והמכות הן-הן הישועה, ולפעמים אנחנו לא זוכים לראות את התמונה המלאה, אבל דבר אחד כולנו מבינים: גם כשאבא צועק על ילד שלו, זה תמיד לטובתו.

…

שטריימל מצביע לשטריימל

ובחזרה לפוליטיקה.

בשנים האחרונות נפער פער גדול מדי בין הציבורים שמרכיבים את הציבור החרדי. העדתיות הפכה לשאלה הכי חשובה בהצבעה בקלפי. אם סב סבך נולד במזרח אירופה, אתה חייב להצביע למועמד מזרח אירופי. גם אם הוא צילייגער שעוד לא קם כמותו מאז יוסלה הגוילם.

זו גזרת הגורל. זו גזרת הקהילה. שטריימל מצביע לשטריימל.

כל יוזמה לאחדות השורות ברמה הרעיונית, או ללכת לבחירות על בסיס מצע שהוא לא קודם-כל-עדתי, לא הגיע אפילו לרמה של טיוטה.

ועכשיו, זה מתפרק בסייעתא דשמיא. ככל שהצעקות עכשיו יותר גדולות, ככה הישועה קרובה יותר.

כמה שה"מחלוקת" עכשיו תהיה יותר חזקה – ככה תבוא בשורת האחדות מהר מאוד.

זה "מבחן בוזגלו" של שנת תשפ"ד.

"מבחן בוזגלו" הוא מונח שטבע בזמנו אהרן ברק כדי לבטא את האפליה במערכת המשפט נגד בני עדות המזרח, והוא הוטבע במטרה להשוות את היחס של הציבור, של התקשורת ושל גופי אכיפת החוק, לנאשמים מכל עדה שהיא – ללא משוא פנים וללא הטיה של הדין.

ובמבחן הזה, הציבור החרדי עומד בגבורה מרשימה.

זו מערכת הבחירות הראשונה שבה השיח סביב המוצא של המועמדים פשוט לא קיים. הוא לא רלוונטי ולא עולה לדיון.

קהילות לא נמצאות ב"כיס" של פוליטיקאי כזה או אחר רק כי שניהם מדברים יידיש. סוגיות מהותיות שנוגעות למחויבות ציבורית, לאחריות, למו"מ פוליטי, לעקרונות של טובת הקהילות – הן שהפכו למכריעות ודחקו הצידה את הפוליטיקה הישנה של הזהויות.

האחדות שבה חסידים מצביעים לחסידים, ליטאים לליטאים, וספרדים לספרדים, היא אחדות בכאילו. היא אחדות שמכוונת נגד מישהו אחר, ומה שהופך אותו ל"אחר" אלו לא חילוקי דעות אידאולוגיים, אלא מוצא ומקום לידת אבי הסבא.

רק כשחסידים תומכים בנציגים ספרדים, וליטאים תומכים בחסידים אחרים, וחסידים אחרים תומכים בליטאים אחרים, אנחנו לראשונה מתקרבים למצב שבו ציבור בני התורה מתייחס אל עצמו כאל אגודה אחת.

בזכות התהליך הזה הציבור לראשונה מתרגל לחשוב על הרעיון שהמדד הכי חשוב לנציג ציבור הוא לא מקום לידת סבו אלא מידת המחויבות שלו לציבור. וככל שהעניין הזה יתחזק, כך ייטב לכולנו.

ואולי, רק אולי, אם מועמד ספרדי ממרוקו יכול לקבץ סביבו תומכים חסידים ממזרח אירופה, ומועמד ליטאי יכול לגייס תמיכה מקהילות ירושלמיות, אולי אלו הם הניצנים הראשונים של האחדות שבפתחה של הגאולה.

אחדות שאולי תוביל גם להורדת החומות בכל הקשור לנישואים, למוסדות החינוך ולהבנה מעמיקה של חשיבות הערך העצום של אהבת ישראל, עבור כולנו.

תריבו, חברים, תריבו.

רק ככה נביא את השלום. אמן.