עו"ד אבי בלום
כ"ד אב התשפ"ב
מתוך עשרים ושניים רמטכ"לים שכיהנו בישראל מאז קום המדינה, חמישה עשר צעדו בנעליים גבוהות צבאיות, הישר לשדה המוקשים הפוליטי. מתקופת בגין ושמיר ועד לימי נתניהו – איש מהם, למעט רפול, לא פנה ימינה.
הרמטכ"ל הראשון שכיהן בראשות הממשלה היה יצחק רבין. השני והאחרון שכבש את היעד, היה אהוד ברק. אלופים כמו אריק שרון המנוח, ואפילו גלנט בליכוד כיום שנבחר בצמרת הרשימה בפעם השנייה ברציפות – ידעו להשתלב טוב יותר לאורך תקופה.
יש משהו בעלייה לראש המגדל ושאיפת אוויר הפסגות הצח, שאינו מאפשר לאחר מכן ירידה לאזור הביצות הפוליטי ההביל. רמטכ"לים לאחר תקופת צינון, נמצאים בדרך כלל בעשור השישי לחייהם. אחרי שהורגלו לאורך השנים ובפרט בתפקידם האחרון, לשבת בחדרים סגורים, לנהל דיונים מייגעים ולהנחית פקודות שיורדות לביצוע מיידי, בלתי אפשרי מבחינתם להסתגל לשדה הפוליטי-אזרחי.
המעבר לזירה הפוליטית שבה כל הגיג מודלף, לעיתים תוך כדי הפגישה, מכניס אותם להלם קרב. כשהם מדברים באספות פוליטיות בטון הפיקודי שהפך עבורם לקבע, הם קולטים לרוב באיחור, כי איש מהמשתתפים במשחק הפוליטי לא רואה בעצמו חייל על לוח השחמט.
מנתניהו שמעתי בעבר על ברק את ההגדרה המחמיאה: "ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה". מאז ועד היום, התחתית שונמכה. את הכתר במשך תקופת הכהונה, כבש נפתלי בנט, שנבעט בתוך תקופה קצרה עוד יותר מזו של ברק, ובכל שבוע מאז הודח, מידרדר לתחתית חדשה.
כמעט עשרים וחמש שנים חלפו מאז הפך רב-אלוף אהוד ברק לראש ממשלה. רמטכ"לים רבים קפצו למים הפוליטיים הרדודים עם יומרות לכבוש את הפסגה, אך איש מהם לא שחזר את הצלחתו על מדים – בפוליטיקה. גם גדי אייזנקוט, על פי הסקרים שהתפרסמו השבוע, הולך במסלול שהתוו קודמיו. מה שלא עשו שלושה רמטכ"לים שהתאחדו לרשימה אחת, לא יעשה בן דמותם שמקפיד שלא לומר דבר מה משמעותי.
יום הכניסה לפוליטיקה, הוא לרוב גם יום הנסיקה בסקרים. אם ברגע השיא, ושבוע אחרי מבצע מוצלח של שר הביטחון בעזה, המפלגה הצבאית זוכה בסקרים במנדט או שניים של תוספת – הנסיגה בהמשך הדרך נראית מובטחת.
למפלגת שלושת הגימלים – גנץ, גדעון וגדי – עוד נשוב, אבל את החרדים עניינה השבוע יותר, 'גזירת הגיוס' – לרשימה, של שר וסגן שר הדתות לשעבר, מתן כהנא. "תרשום לפניך", אמר לי יו"ר שס אריה דרעי וצוטט כאן לפני שבועיים, רגע אחרי ש'דגל התורה' התיישרה ופרסמה הכרזה נאמנות לנתניהו, "זאב אלקין עובד ממש ברגע הזה על הצירוף של מתן כהנא ל'כחול לבן' כדי לתקוע לחרדים אצבע בעין".
פחות משבועיים חלפו, מאז הפיצו בלשכת גנץ כל חצי אמירה מרומזת של ח"כ חרדי המעידה על אופציה עתידית לשותפות. הקלף החרדי היה ההימור הרגעי מבחינתם, אחרי שצירופה של 'תקווה חדשה' נחל כישלון במבחן הסקרים. הם ניסו לנופף בקולות שעלו מ'דגל התורה' – כדי להשפיע על הבוחר הממורכז ולהציג את גנץ כמועמד היחיד במחנה רק-לא-ביבי שמסוגל להקים ממשלה.
בלחץ נתניהו, החרדים פוצצו את הבלון – מוקדם מהמתוכנן. "אל תתחייבו מה תעשו ביום שאחרי", אמר נתניהו בשיחות הסגורות עם חברי הכנסת החרדים. "אני לא מבקש חתימות על הצהרות נאמנות ולא סגירות מוקדמות בתוך החדר. אם לא אשיג 61, נדבר. כולנו מכירים את הטלפונים אחד של השני", הבהיר נתניהו ומיקד את בקשתו. "מה שאני צריך מכם זהו דבר אחד ויחיד: שכלפי הבוחר תשדרו שאין לכם שום אופציה אחרת, כי זה הסיכוי האמיתי היחיד של הגוש להשיג 61".
אחרי תוצאות הפריימריז בליכוד, כשהמועמדים המזוהים עם 'הימין הרך' נדחקו לבטן הרשימה, נתניהו צריך את הגיבוי החרדי, בעיקר כדי להקיץ נרדמים. הסוקר דודי חסיד הסביר לי השבוע, כי בסקרים הפנימיים שהוא עורך, לא ניכרת מגמה של הצבעה בשיעור גבוה יותר במעוזי הליכוד.
עבור נתניהו שדימם במערכה הקודמת כמאתיים אלף קולות של מצביעים שהעדיפו ללכת לים, מדובר בנתונים שמתנופפים כדגל שחור. את קמפיין ה'עורו ישנים' בחודש אלול, ביבי יתחיל בהצגת חזית תמיכה אחידה של הגוש, כדי לשכנע את המיואשים, שבפעם החמישית – אפשר לשבור את התיקו ולהשיג ניצחון ברור
שולף השפנים
סקר פנימי שערך גנץ טרם צירופו של אייזנקוט, כוונן את צעדיו וגרם לו להתרחק עוד יותר מהתחום האפור של שותפות אפשרית כלשהי עם נתניהו. מצביעי 'כחול לבן' השיבו ברוב גדול, כי במקרה של דילמה בין חבירה לנתניהו לבין בחירות שישיות – הם מעדיפים את האופציה האחרונה.
גנץ קלט את המסר ומשמיע מאז קול ברור, שבא לידי ביטוי, בין השאר, בצירופם של סער וכעת גם כהנא – שכמו בעל תשובה המחמיר יותר משומר מצוות מלידה, מציב כיום את החרמת נתניהו, כמצווה ראשונה במעלה.
בצירופו של מתן כהנא פתח גנץ חזית מול החרדים שכהנא בעיניהם הפך לסדין אדום. בכך, רק העצים את התחושה של חברי הכנסת החרדים כלפי שר הביטחון, שלא נתן להם דבר – למעט מילה אחת טובה, או שתיים, לא יותר מזה – במהלך קדנציה שלמה.
"אפילו מלפיד קיבלנו יותר", אמר לי השבוע ח"כ ב'יהדות התורה'. "מה יש להשוות בכלל לדוגמה, בין מאיר כהן האמפתי כשר רווחה לצורכי החרדים, לבין זאב אלקין שנטר וגם נקם את נקמת עיריית ירושלים – וחטף לנו את העיר שפיר מתחת לידיים".
אז נכון שמכאן ועד הפיכתו של לפיד לבן-שיח הדרך רחוקה, אבל מה שאפשר לומר בבירור כבר כעת, שגנץ הוא על תקן ה'פלאן בי' לשעבר של החרדים. האלטרנטיבה של ממשלה בראשותו נפטרה בלידתה, ושרדה אך בקושי שבועיים מרומזים בפגייה הפוליטית.
גנץ שמע השבוע את הקולות מהצד החרדי ולא התרגש יותר מדי. "מה הם רוצים מאיתנו?" שאלו בסביבתו, "שלא ניקח אותם ברצינות? הרי רק לפני רגע הם הכריזו על נאמנות מוחלטת לביבי והרסו לנו את קמפיין המועמד האלטרנטיבי היחיד שזוכה לתמיכת החרדים, חוץ מביבי. הם לא יכולים גם להצהיר נאמנות לנתניהו וגם לצפות שנקשיב לכל מסר שהם מעבירים בנוגע לאיוש הרשימה".
גנץ לא מתכוון להשמיע ציוץ של מחאה כלפי הצד החרדי. את הספין על תמיכתם בו אחרי הבחירות, הוא שחרר ממילא רק לצורכי הקמפיין, בידיעה שההיתכנות – נמוכה. כעת הגיע הזמן לעבור אל הספין הבא.
שר הביטחון נראה כמי שהפך לשולף השפנים של מערכת הבחירות הנוכחית, רק שבינתיים הבוחרים, הם אלה שמשתפנים – ונעלמים לו בסקרים.
ב'כחול לבן' המקורית מודל 2019, קלף החבירה בין גנץ ללפיד נשמר עד לרגע האחרון של יום סגירת הרשימות, כדי להפתיע את נתניהו ולא לאפשר לו מרחב תגובה. לגנץ במצבו הנוכחי, אין את הלוקסוס – להמתין כדי לממש את אלמנט ההפתעה. הדימום המאסיבי של מנדטים לטובת לפיד, מחייב אותו לשלוף את כל הקלפים כאן ועכשיו, כדי להימנע מגלישה מסוכנת מבחינתו אל מתחת לרף החד-ספרתי של מנדטים בסקרים.
עד תמול שלשום, גנץ חשב על עצמו במונחים של ראש-הממשלה הבא. כיום הוא בעיקר נראה כמו מהמר נואש ששם את כל מה שיש לו על הסיבוב האחרון של הרולטה. הטווח הארוך נראה כמו חלום בלהות, וכל מה שחשוב הוא למזער נזקים ולצמצם הפסדים בטווח הקצר. לייצב, ורק אחר כך לעצב.
בסבב הנוכחי הוא ממשכן לטובת הרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט גם את מה שאין לו, והופך למיעוט – במפלגתו שלו.
'המחנה הצבאי-ממלכתי' נחלק לשניים. מהצד האחד אנו רואים את גנץ ואייזנקוט, טרופר ושוסטר, המקפידים להשמיע שיח מאחד. מהצד האחר, חלק מהחברים החדשים הם גדולים המפלגים. 'המחנה הממלכתי' של אלקין ושות' היא אחת מהמפלגות השונאות יותר בשוק הפוליטי בישראל – שנייה רק ל'ישראל ביתנו' בהובלת שיח מפלג ומקטב של החרמה והדרה.
חשדהו וכבדהו
"אני מניח שגם אייזנקוט לא יגרום לגנץ להפוך את הגלגל", מעריך בזהירות הסוקר חסיד, גם אחרי הסקרים שניבאו למפלגה תוספת של מנדט או שניים, ביום ההכרזה.
הח"כים החרדים החזיקו לגנץ אצבעות עם צאתו לדרך, אך הצירוף של כהנא, שדרעי וגפני הגדירו כ'פסול חיתון', גורם להם לייחל למפלה נוספת, שתדרדר במורד את הרכב המקרטע של 'כחול-לבן'. כהנא מצא במפלגה ליל חנייה, בבוקר המחרת גנץ עלול למצוא את הודעת הקנס על השמשה.
מי שמשמיע גם השבוע קול אחר, הפעם בעניינו של כהנא, זהו ח"כ מאיר פרוש שמסרב להיגרר לעליהום האישי.
"במה כהנא גרוע ממיכאלי שגפני הזמין לחתונת נכדתו?" שאל השבוע ח"כ מאיר פרוש ורמז כלפי 'דגל התורה': "עוד נגלה בעתיד מי דיבר עם מתן כהנא בנושאים שונים".
מחברי הכנסת של 'יהדות התורה', פרוש מאגודה ופינדרוס מדגל הם המחוברים ביותר לציבור הכיפות הסרוגות, ופרוש מבין כיום את מה שכל מי שמתפלל מדי פעם בבית כנסת שאומרים בו 'תפילה לשלום המדינה' מבין: עוד ועוד מצביעים סרוגים, חשים שלא בנוח בחברתם של סמוטריץ' ובן גביר – שניהם יחד בוודאי, אך גם כל אחד מהם לחוד.
התחושות האלה מתורגמות לכחצי מנדט בסקר פנימי שערך בני גנץ ערב צירופו של כהנא לרשימה. ואם פרוש למד משהו בחייו, זה להתייחס בכבוד לאיש ציבור שמאחוריו יש אחוזי תמיכה אמיתיים. חשדהו, אך גם כבדהו.
הפרוטוקולים הגנוזים של 'שלומי אמונים', מוחזקים כראיה בידי פרוש, שראה בכהנא בר-שיח לגיטימי להסדרה במגוון נושאים: מאומן ועד למירון. פרוש טוען כי בידיו הוכחות לכך שגם ב'דגל התורה' קיימו עם שר הדתות לשעבר מגעים שונים. זה מה שנקרא: מתן בסתר.
קולות נודדים
קצה קרחון האיבה בין דגל לאגודה, ניכר ביחס למתן כהנא ובכל נושא ציבורי אחר שעל סדר היום. אם רצונך לדעת מה חושב ח"כ מדגל בסוגיה כלשהי השנויה במחלוקת, שאל נא לח"כ אגודאי שאלה זהה, והפוך את התשובה.
האם הטינה תקלקל את השורה? קשה להאמין. בדגל עדיין משמיעים קולות של פיצול, אך גם שם מבינים כי ריצה נפרדת היא הימור מסוכן. בניגוד לאדונים הנכבדים בן גביר וסמוטריץ' המרשים לעצמם להצהיר על פילוג – לצורכי מו"מ גבעות קשוח, שיימשך עד לרגע האחרון – הרי שלדגל ולאגודה אין יתרת שומן שתאפשר ריצה נפרדת בטוחה.
סמוטריץ' מביא בסקרים חמישה מנדטים שנראים יציבים ומבוססים. מצביעי בן גביר הם אומנם חולות וקולות נודדים, אך ממרום שבעת המנדטים בסקרים הוא בהחלט יכול להרשות לעצמו ללכת על הקצה.
ב'יהדות התורה', מספרית, הסיפור הוא אחר לגמרי. קשה לראות איך כל מפלגה מביאה בביטחון רב לקלפי מאה ושישים אלף מצביעים, שיבטיחו גם ביום שטוף שמש של נהירת מצביעים חילוניים – מעבר בטוח של אחוז החסימה.
הבדל נוסף בין הסרוגים לשחורים הוא בזהות הגורמים המכריעים. בן גביר הוא הריבון שעל פיו יישק דבר, וגם אצל בצלאל כבר ראינו איך עמדות הרבנים העקרוניות בעד חבירה לממשלה עם רע"מ, נסוגות מפניו ברגע האמת.
אצל החרדים האשכנזים בשני המחנות, לעומת זאת, הפוליטיקאים מרכינים ראש ומקבלים את ההכרעה כלשונה. בסוג של מסורת שנשברה רק בימי הפיצול בתשמ"ט, אפשר להניח לפיכך בסבירות גבוהה, שהחבית תישמר ולא תישבר.
מה שבטוח הוא, שמפסידה אחת ודאית מאירועי השבוע, כבר יש. מדובר כמובן ב'רוח הציונית' של איילת שקד ויועז הנדל – שהמעבר של כהנא, ואפילו הפיצול העכשווי בין סמוטריץ' לבן גביר, סותם עליה את הגולל ומדרדר אותה לחצי התחתון שמתחת לאחוז החסימה.
הנדל שישב גלוי ראש בפני האדמו"רים, והטיף מוסר על העגלה המלאה בהתרסה היסטורית למשל שהשמיע מרן החזון איש לבן גוריון – מוצא עצמו כיום מול עגלה ריקה ממצביעים.
שר התקשורת יכול לזקוף לזכותו את חידוש הקשר הכשר, במגרש החרדי האשכנזי. בתקופה שבה ב'דגל התורה' וב'אגודת ישראל' לא מצליחים למצוא מכנה משותף שיועיל לאיחוד המחנה, באה דמות דיוקנו של הנדל ומספקת את הסחורה – כמטרה משותפת אחידה.
בעניינו האישי של הנדל, אין מחלוקת בין דגל לאגודה. בשתי הסיעות, שר התקשורת הוא קונצנזוס שלילי – כמו סדין וטלפון אדום. יום הסתלקותו מהזירה הפוליטית, יהפוך להילולא שתצוין בחנגת צנתוקים אחת גדולה.
באנו למנות
אם ייראו פה אחרי הבחירות שינויים דרמטיים במערכת המשפט, הימין יציג כתעודת הכשר, את פעולותיה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה. כמו בעל דוכן המציג תעודה שאינה בתוקף, לוין וחבריו יסתפקו בתעודה רטרואקטיבית, בהצגת פעולותיה כמה חודשים לפני, בתקופת ממשלת לפיד.
גל המינויים של הממשלה לא פוסק גם בתקופת המעבר. "באנו לשנות", הייתה סיסמת 'יש עתיד' נגד הליכוד. בשלהי הקדנציה הזאת, המסר "באנו למנות", נראה הולם יותר.
באופוזיציה מציגים את היועמ"שית כפי שפועלת מהפוזיציה ומכירה בנטל ההוכחה המוטל עליה – כלפי ממניה. היא מאשרת מינוי רמטכ"ל בתקופת ממשלת מעבר ובאותה נשימה ממנה לתקופה של שמונה שנים את שופט ביהמ"ש העליון לשעבר מני מזוז – שפסל מינוי של מ"מ פרקליט מדינה בתקופת המעבר של ממשלת נתניהו – ליו"ר הוועדה למינוי בכירים, ובין לבין כאילו בכך לא די, היא פוסלת את מינויו של מפקד גל"צ שנבחר בידי ועדה מקצועית, ומותירה בתפקידה את המפקדת הזמנית שמינה שר הביטחון בני גנץ.
אפשר כמובן גם לראות זאת אחרת. חוק יסוד הממשלה אינו מבחין בין ממשלה רגילה לממשלת מעבר. בהרב-מיארה לא מהססת לפעול בניגוד להמלצות קודמיה, ובמציאות ישראלית כאוטית, כשממשלת מעבר הפכה לנורמה – היועמ"שית מעניקה לממשל הישראלי מרחב מחיה.
אילו היה מדובר ביועץ משפטי לממשלה שמאשר כך פעולות של ממשלת מעבר מימין, היינו שומעים את צמרת הליכוד שופעת מחמאות על עמידתה האיתנה ודבקותה בלשון החוק ורצון המחוקק. אך כמו כל מהלך או פעולה – מבחן התגובה נמדד על פי זהות המציע, ולא בהתאם לתוכן ההצעה.
ח"כ אורי מקלב מ'דגל התורה', נזכר השבוע בהוראתו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, במוצאי בחירות 2015. נתניהו – אלוף ההפרד ומשול, בתוך הליכוד כמו בין השותפים לגוש – הפציר אז בחרדים לאתגר את כחלון ולדרוש את הכללתה של 'פסקת ההתגברות' בקווי היסוד הקואליציוניים, בנוגע לחוק הגיוס.
"בדיעבד התברר לנו מדברי נשיא העליון לשעבר אהרן ברק, שביבי עצמו הוא ששמר על מעמד בית המשפט העליון ושיחק איתנו משחקים", מתחשבן מקלב תאורטית על מאורעות העבר, בלי להשליך מעשית על מבחן הנאמנות לביבי כיום.
"רבי אהרן לייב ראה למרחוק ואמר לנו: אנחנו צריכים להצטרף לאחרים, ולא להיות אלה שמובילים את המערכה נגד בית המשפט".
שבע שנים חלפו, ועל רקע בחירת מתפקדי הליכוד, אפשר רק לסכם ולומר: חכם עדיף מנביא. שישה מתוך נבחרי העשירייה הפותחת בליכוד, הם כאלה שחרטו על דגלם את הצורך בשינוי מערכת המשפט, כמטרה עליונה.
כיום יכולים החרדים להדמים את הדי-ניין. מלאכתם – כעצת אותו זקן – נעשית בידי אחרים, אם כי, בינתיים, רק
