ירוחם יצחק לנדסמן י"ד אדר ב' התשפ"ד

וְאִם כָּל הַמּוֹעֲדִים יִהְיוּ בְּטֵלִים, יְמֵי הַפּוּרִים לֹא נִבְטָלִים
הוא היה שיכור.
בתחילה ניסה להתכחש. הצהיר באוזני כל המשתתפים המבוסמים שהוא לא באמת שתוי לשוכרה, שכמו בכל שנה אלו היו רק כמה לגימות ארוכות לצאת ידי חובה, שהוא רק עליז כדת היום. אבל מרגע לרגע מסתבר שהוא שתה יותר מדי באיכות ובכמות. הוא פורץ בבת אחת בבכי שיכורים מכמיר לב ומפיו נשמעות זעקות שבר.
"תגידו לי אתם", הוא מכוון את אנחותיו אל כולם ואל אף אחד, "עם מה אני עולה לשמיים?! עם איזו סחורה?! ישאלו אותי הרבה שאלות, ואני אעמוד בפה פתוח, עם אפס תשובות. עשרות שנים בלי לעשות כלום. כמו חתול רחוב שמטייל הלוך ושוב ורק מחפש אוכל. לא כלום תורה. לא כלום עבודת האלוקים. לא כלום עבודת המידות. לא כלום התגברות על היצר הרע. לא כלום תכלית".
הנוכחים בסעודה הגדולה נבהלים. לא מכירים אותו כמי שכל כך חשובה לו הנשמה שבקרבו. יש דברים שמתגלים רק במצבים כאלו. נכנס יין יוצא סוד. בכיו מתגבר כמי שמתו מוטל לפניו. ויקומו אשתו ובניו ובנותיו ואימו המבוהלת וכל מי שישב או עמד או התרוצץ סביב השולחן העמוס, להרגיעו, לנחמו, מנסים להזכיר לו שהוא איש צעיר עדיין ובכלל לא בכיוון של לעלות כעת לשמיים. אבל הוא מביט בהם במבט זגוגי. לא מבחין. לא שומע. לא מרגיש. נתון בתוך עצמו. בעולמו הפנימי שהתהרהר והתערער לו לפתע. באמת שיכור.
הוא כמו מנמנם ולפתע שוב מתפרץ, פיו מפיק משפטים קטועים ובני המשפחה והאורחים, אלו שאינם בגילופין, מצליחים להרכיב את חלקי הפאזל ומבינים, פחות או יותר, להיכן הוא חותר. הוא מנסה במילים שבורות לתאר את התעודה שקיבל בנו בתלמוד תורה לא מכבר. יש שם רשימה. הגעה בזמן ותפילה ותורה וגמרא, דרך ארץ, הלכות והליכות והתנהגות בין אדם לחברו. לכל מקצוע מוצמד סיכום וציון. מה עשה התלמיד כל כך הרבה שבועות, על הכל בא חשבון. "בשמיים זה הרבה יותר מדויק", הוא מורט את פאותיו וזקנו, "אז עם מה אני עולה לשמיים?!"
הוא מתחיל ממש להתפרע, חובט בשולחן ומשליך את עצמו לכל עבר. בקבוקים מתמוטטים ונשפכים ומתנפצים. הסובבים גוערים בו. חלק מוותרים לו בהסבר ש'אין אדם נתפס על צערו'. ואילו הוא ממשיך ומבכה את הריקנות שהוא חש. "עם מה אני עולה לשמיים?!"
אחרי מחצית השעה הוא נרגע. יושב לו בפינה ומתייפח בבכי חרישי. מתרתח כשמנסים להסביר לו שהוא טועה, שאינו באמת כלי ריק. מונים באוזניו את המעלות שלו. את ה'יש' שבו בכל מה שקשור להיותו יהודי. הוא מנופף בידיו בביטול. נתון כולו ב'לא כלום' שהוא מרגיש כלפי עצמו על כך שיום ולילה הוא סביב הפורקן של העולם הזה. אוכל טוב, בילויים 'מותרים' כאלו ואחרים, שינה מתוקה, תשומת לב, כבוד, שליטה, והמון פעולות שהוא עושה ודיבורים שהוא מדבר ששייכים כולם לחומר העכור ולעולם הדמיון. מפסיד בכל רגע את הנקודה הפנימית של הבריאה.
ואז מתכופף אליו אחיו הצעיר ומרעים לו בקול מילים כדורבנות:
"אתה קצת מגזים אולי, אחי השתוי כהוגן, אבל זה לא מופרך מה שאתה טוען. אם אתה עכשיו עולה לשמיים המצב שלך באמת לא טוב. אבל אתה כאן בעולם ועוד יש לך הזדמנות לתקן. יופי לך שנשמתך מתעוררת בפורים. לא כל אחד זוכה".
חיוך ממושך של קורת רוח השתפך על פניו הלחות. הנה, יש מי שמבין אותו, מסכים איתו ואפילו נותן לו תקווה. "אני אשתנה! אני אשתפר!" הוא אוסף שאריות כוח וצועק: "שיהיה לי עם מה לבוא לפני המלך!"
ופתאום הוא שומע מישהו שלועג להבטחה שלו. להתחייבות הפורימית. "אל תיקחו אותו רציני". הוא מסב את ראשו לכל הכיוונים. הבית מתמלא בבחורים עליזים, מנסה לזהות מי נטפל אליו ולהבטחותיו. "זה לא שום דבר. הוא שיכור לכן מבטיח ככה בקלות. מחר יפטיר כאשתקד".
אדי היין מטיילים במוחו כבתוך שלהם. מכבידים עליו. הוא לא מצליח לאתר את הדובר, ורק מנסה לברר לעצמו אם זה נכון. אם באמת אלו מחשבות והרגשות ודיבורים רק של פורים. אם באמת מחר הוא ישוב להסתובב סביב עצמו בלי תכלית אמיתית.

מי שבאמת 'בעל נפש' מתעורר בפורים לשוב אל השם. במיוחד אם הוא שותה יותר מכפי הרגלו. וכדאי באמת לזכור שיש חשש כזה שיתאדו אדי היין, נתרחק ונזנח את ההתעוררות והקבלות הטובות. אבל הנה מידע יקר מפז: נכון שאחרי פורים יותר קשה לאסוף את הנפש ולהתחיל מחדש, אבל זה לא בלתי אפשרי. נכון שאין קדושת וגדולת היום, ואין אווירה ויין שהם כלי עזר, אבל אבא שבשמיים חי לעולם והוא מחכה לנו תמיד. גם אחרי ימי הפורים המסוגלים. מחכה לנו ומאמין בנו בכל יום. בכל רגע.
אולי, רק אולי, ניתן לפרש כך את מאמר הפייטן 'ואם כל המועדים יהיו בטלים ימי הפורים לא נבטלים', שתמיד אחרי המועד פגה סגולתו ומי שרוצה לטעום ממנו שוב עליו להמתין לחג הזה בשנה הבאה. אבל ימי הפורים לא נבטלים כל השנה, כי פורים מסמל את ה'אין ייאוש בעולם כלל', ואת האמונה שבכל מה שנראה כאינו טוב טמון טוב אמיתי ונצחי. והמוטיב הזה נשאר עימנו תמיד לקיים את אשר אנו מכריזים "תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח. וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר" – – –