מלחמת ההיסטוריה

איך מלחמת פוטין מסייעת להתגבר על פחד קהל

א.

שמעתם פעם על 'גלוסופוביה'? אם לא, אתם בחברה טובה. אני מוכן להמר שזה שהמציא את המילה הזו, היה כותב תשחצים מרושע שהחליט להתעלל בפותרים שלו. אחרי שהם יחפשו באנציקלופדיה את החיה הטיבטית בשתי אותיות (יק), ואחרי שימצאו את הנהר הסיבירי בשלוש אותיות (אוב), הם יצטרכו לגלות את ה'גלוסופוביה'.

אבל אין רע בלי טוב. מאז שהתחלתי לכתוב בציבור, למדתי שתמיד כדאי להשתמש במילים לא ידועות. משום מה זה עושה רושם טוב, גם אם אין לך מושג, הקוראים משוכנעים שאתה איזה איינשטיין אגדי.

ככל שזה תלוי בי הייתי ממשיך להשאיר את הרושם הנשגב של המילה הזו, ולא לגלות לכם שגם אני נתקלתי בה רק השבוע. זאת אחרי שחוויתי על בשרי התקפה של 'גלוסופוביה'.

מדובר בהלחמה של שתי מילים יווניות. 'פוביה', כמו שוודאי ידוע לכם זו חרדה. 'גלוסו', היא לשון. ומכאן שגלוסופוביה היא 'פחד לשון'. או בשפה שלנו: 'פחד קהל'.

החוקרים נוהגים לומר, שזהו הפחד הנפוץ ביותר בעולם המערבי. הם גם מספרים על ניסוי שבמסגרתו הגישו ל-10,000 איש, משלל גילים וזרמים, שאלון ובו רשימה של 50 פחדים. המשתתפים התבקשו לדרג מ-1 ועד 50 מה הכי מפחיד אותם. התוצאות היו מדהימות. במקום הראשון – פחד קהל. ובמקום השני, פחד הרבה פחות נוראי – מוות.

אחד הקומיקאים המפורסמים של אמריקה סיכם את המחקר הזה ואמר: רוב האנשים שמגיעים להלוויה, מעדיפים לשכב בתוך הארון, מאשר לעמוד על הדוכן ולקרוא את ההספד.

אבל לפעמים צריכים להתפרנס. ואין ברירה אלא לצאת להרצאות. לעמוד על פודיום ולהביט באיזה מאה זוגות עיניים הרבה יותר חכמות משלך, ואז לנסות לפתוח את הפה, ועוד להגיד משהו שיישמע אינטליגנטי. (אז הנה טיפ, בפעם הבאה שאתם נעמדים לנאום, תתחילו עם 'גלוסופוביה', זה לפחות יעשה רושם.)

ואת כל האריכות הזו אני מקדיש לאותו בחור צעיר שנעמד מולי לפני כמה ימים, רגע לפני שפתחתי הרצאה היסטורית וירה בארסיות: "אני מקווה מאוד שאתה לא עומד לחפור לנו עם סיפורים מההיסטוריה. זה לא מעניין אף אחד. אותנו מעניין לשמוע רק על מה שקורה היום". זה מה שהיה חסר לגלוסופוביה שלי.

לפי החוקים הפיזיולוגיים, הייתי אמור להתעלף. אלא שיש ניסים בעולם. פתאום בתוך החרדה, מצאתי את התשובה. כחכחתי בגרון (אגב, עוד סגולה לתופעה הנ"ל) והכרזתי: "היום לא נדבר על ההיסטוריה, נדבר על מה שקורה היום. בואו נדבר על פוטין".

ב.

אין ספק, הפוליטיקה הקטנה כאן בישראל, מספקת כל כך הרבה אקשן וחומרי סאטירה. נראה כאילו כל הפוליטיקאים בארץ, מבן גביר ועד לאלי אבידר, החליטו לבוא לעזרת כותבי הטורים. "אתם רוצים חומרים מצחיקים לחודש אדר?" הם אומרים לנו בלי מילים, "אל דאגה, אנחנו נספק לכם את הבדיחות הכי טובות. רק תסתכלו ותרשמו".

אלא שלרוע המזל, דווקא בזמן שהעסק מסביב התחיל להיות מצחיק וחד, אני לא מצליח להתרכז. עם כל הכבוד לקואליציה החוקרת ולאופוזיציה שבתוך האופוזיציה, כבר כמה שבועות שאני מהופנט. כל הקשב שלי נתון לשדות הקפואים של גבול רוסיה-אוקראינה.

שלא תטעו, בניגוד לידידיי הכותבים, אין לי שמץ של מושג מה הולך לקרות. קשה להתנבא, אמר פעם יהודי חכם, בעיקר במה שנוגע לעתיד. אבל מה שקורה בימים אלו בגבול רוסיה ואוקראינה, הוא בכלל לא עסק של העתיד, אלא של העבר.

דבר אחד ברור לי. בעוד כך וכך שנים, הרבה אחרי שמישהו יזכור את השם של יאיר לפיד ושל החבר החליפי שלו, התמונות שאנחנו רואים היום עוד יקשטו ספרי היסטוריה. השולחן הארוך-ארוך בקרמלין, תחנת הכוח השרופה בדונבאס, ומאות החיילים שבשלג. ייתכן מאוד שכל מה שנזכור מביידן, יהיה הנאום הנחרץ שלו השבוע.

"תראו מה קורה כאן", פתחתי את ההרצאה שיועדה לעסוק בעבר, "העולם כולו עוצר נשימה. רבבות חיילים יצאו מהבית, הבורסות כבר מתרסקות – והכל בגלל מה?" שבע וחצי שניות של שתיקה רטורית, ואז התשובה: "הכל בגלל ויכוח על ההיסטוריה".

כשנעמיק להתבונן, המשכתי, נלמד שכמעט כל סכסוך אנושי, מקורו בוויכוח היסטורי. השאלות הגדולות בכל מלחמה הן: מי היה פה ראשון? מי התחיל עם מי? ולמי יש זכויות היסטוריות על המקום? זה נכון לכל סכסוך – ודאי לסכסוך שלנו עם השכנים שבכלל מבוסס על תנ"ך קדום – אבל אצל פוטין זה נאמר בצורה הכי ברורה.

מי שמקשיב לנאומים שלו ואז לתשובות של הנואמים מהמערב, רואה שזה כל הסיפור: האם אוקראינה שייכת במקור לרוסיה, או שלא. על כך ניטשת המערכה.

ואז הטלתי את משפט המחץ. "מה שקורה בשבוע האחרון", המשכתי, "זה אחת לאחת 'תקרית גלייביץ'". לפי השקט בקהל הבנתי שניצחתי. לאף אחד לא היה מושג על מה אני מדבר. יש! עכשיו הם יקשיבו להיסטוריה כמו טאט'לך.

גייסתי את כל כישורי הדרמה שאין לי וסיפרתי: זה קרה בכ"ה באב תרצ"ט (31 באוגוסט 1939) בשעה שמונה בערב. קבוצה של חיילים לבושים במדי צבא פולין, התפרצה אל תחנת השידור של העיר הגרמנית גלייביץ'. החיילים הרגו אזרח גרמני, התפרצו לאולפן ואילצו את השדרים להכריז באוזני העם הגרמני ש"תחנת השידור עברה לידיים פולניות".

וזה עבד כמו כישוף. דעת הקהל בגרמניה רתחה מזעם, אפילו הפקחים האמריקאים נותרו בהלם. כבר למחרת הגיעה התגובה הגרמנית, כך פרצה מלחמת העולם השנייה.

אה כן, רק תיקון קטן. "הלוחמים הפולנים" שהתפרצו לתחנת הרדיו, היו בעצם חיילי אס.אס. מחופשים, בפיקודו של 'שטורמבאנפיהרר' (בבקשה אל תנסו להגיד את המילה הזו) אלפרד נאויוקס. "האזרח הגרמני" שנהרג במבצע, היה פולני בשם פרנצ'ישק הוניוק, שהורעל עוד לפני כל הסיפור וגופתו הובאה למקום כדי לשמש ראיה ל"רצחנות הפולנית".

כששמעתי השבוע את נאום הבכי של פוטין על "התוקפנות האוקראינית", ידעתי ששוב ההיסטוריה חוזרת על עצמה. ובדיוק על מקרה שכזה אמר הפילוסוף ג'ורג' סנטיאנה:

"אלה שלא לומדים מההיסטוריה – נידונו לחיות אותה שוב".

ג.

ואם כבר היסטוריה. מעטים הרגעים בחיים שבהם אתה יכול ממש לגעת בה. רגע מיוחד שכזה הזדמן לי בקיץ האחרון, כשעליתי יחד עם עמיתי אהרן קליגר אל ביתו של התובע האגדי של אייכמן, השופט גבריאל בך.

כשנכנסתי אל סלונו המפואר ברחביה, הרגשתי באירופה. בעל הבית, יהודי צלול בן 93, קיבל את פנינו בחליפה, עניבה וכל מה שיקה צריך. הכל היה מסוגנן ואצילי. גם השיחה. הוא הראה לנו את המזוודה העתיקה שעימה הוא ברח מגרמניה הבוערת. ילד קטן שחטף בעיטה מחייל ועף היישר אל תוך הרכבת. "אני היחיד שעף מגרמניה בבעיטה", אמר.

השבוע, אחרי שהתפרסמה הידיעה על פטירתו של בך, אני מבקש להזכיר שלושה רגעי שיא ממשפט אייכמן, שבך, כאמור, שימש בו בתפקיד התובע. הראשון, הוא תיאור המפגש הראשוני שלו עם אייכמן האסיר.

בך ישב אז בלשכה וקרא ספר זיכרונות שכתב הרוצח רודולף הס. באחד הקטעים מופיע תיאור של הס על היום שבו הוטל עליו להרוג אלף ילדים יהודים. 'קיבלתי פיק ברכיים', הוא מספר. אבל אז 'שוחחתי עם אובר-שטורמבאנפיהרר אייכמן, והוא הסביר לי שבמיוחד חשוב להרוג את הילדים. כדי שלא יצמח דור של נוקמים'.

"בעודי מנסה לעכל את הדברים שקראתי", סיפר גבריאל בך, "אני מקבל הודעה: 'אייכמן מבקש לראות אותך'. כששמעתי את הצעדים שלו במסדרון, כשהוא מובל אל חדרי, עלתה מולי התמונה שלי כילד קטן עם המשפחה על רציף הרכבת בגרמניה. ופתאום עברה בי המחשבה המצמררת – באיזו קלות זה יכול היה להיות להפך!"

הרגע השני, אירע באמצע המשפט. זה קרה כשאל דוכן העדים עלה ד"ר מרטין פלדי, יהודי הונגרי מאושוויץ. עדותו של פלדי הייתה פתאומית. בך לא שמע את סיפורו עד המשפט.

פלדי התחיל לתאר את הרגע שבו הוא הגיע עם משפחתו אל הרמפה המפורסמת באושוויץ. ואז הם הופרדו באכזריות. גברים וילדים מעל גיל ארבע עשרה – ימינה. נשים וילדים – שמאלה. "אשתי ובתי התחילו ללכת שמאלה", תיאר פלדי, "ואני עמדתי עם בני בן ה-12. אלא שאז שאל איש האס-אס 'בן כמה הילד?' וכששמע את התשובה, פקד עליו: 'רוץ לאמא שלך'".

פלדי לבדו המשיך ימינה. אך במבט של אבא הוא ניסה לזהות את המשפחה שלו. בתוך הבלגן היה קשה להבחין. "היה לי סימן אחד: לבת שלי, בת השנתיים, היה מעיל אדום. אז הבטתי אל האופק וראיתי נקודה אדומה שהלכה ונעשתה קטנה יותר ויותר – כך נעלמה משפחתי מחיי".

דממה השתררה בבית המשפט. המצלמות התמקדו בפניו של התובע בך. הוא עמד קפוא, עיניו בוהות בחלל. השופטים מאותתים לו להמשיך לחקור את העד והוא ממוסמר למקום, לא יכול לדבר. "שבועיים קודם", סיפר לי בך, "קניתי לאורלי בתי בת השנתיים, מעיל אדום. התיאור של המעיל נעלם – גמר אותי".

"עד יומו האחרון", סיפרה לי בתו הפסיכולוגית, "אבא יכול ללכת ברחוב, או אפילו לשבת במסעדה ופתאום הלב שלו מתחיל להלום בפראות, מבלי לדעת מה הסיבה. ואז אנחנו מבחינים בילד או ילדה עם מעיל אדום שהולכים באזור. המעיל הזה הפך עבורו סמל למשפט".

עדות אחת אחרונה, שבך תיאר לנו בדמעות, הייתה עדותו של נחום הוך, האדם היחיד שכבר היה בתוך תא הגזים ונשאר בחיים. הוא תיאר את הרגע שבו דלת התא נטרקה, היה חושך אפלה, ועוד רגע, אלף תינוקות יעלו בסערה השמימה.

"כמה ילדים החלו לזעוק 'שמע ישראל'. ואז, ילד אחד מבוגר, צעק לנו באידיש: 'זִינְגְטְ'ס קִינְדֶערְלַאךְ' (-שירו, ילדים שירו!) ואלפי ילדים יהודים החלו לשיר יחד את שירם האחרון עלי אדמות". לפתע נפתחה הדלת. הגיעה משאית עם משלוח ענק של תפוחי אדמה. נדרשו ידיים עובדות. הילדים שעמדו הכי קרוב לדלת, ניצלו. כל היתר עלו בסערה השמימה.

כשהוך סיים את עדותו, כל הקהל בבית המשפט געה בבכי. מהתמונות ניתן לראות שאפילו מלאך המוות עצמו תפס את הראש בהלם. לא ניתן היה להמשיך. הכריזו על הפסקה. "תראו מה זו גבורה של ילד יהודי", לחש בך.

ויהיו הדברים לזכרו של השופט שעזב השבוע את עולמנו.