מסך הבערות

גל האכזריות השלטוני מצריך חשיבה פוליטית מחודשת

א.

אין לי מושג מי זה יוסי, אבל אני יכול להתחייב שיש לו איזושהי הפרעת קשב חריפה או שהוא חירש בשתי האוזניים. אחרת, תסבירו לי למה את כל הקנייה של ליל שישי לפני חצות, אני צריך להעביר לקול צלילים חורקים של "יוסי-יוסי לקופה ראשית". איפה בטהובן כשצריכים אותו.

האמת שזה לא הגון. יוסי שלא ניגש לקופה הראשית, לא אשם שיש איזה שר אוצר חולני שהחליט לעלות את המס על הצלחות שלי. הסוּפר הענק, נראה כמו ערב מלחמת עולם. יהודים-פולנים שמעולם לא התעסקו עם חד פעמי שקשה לשטוף, ממלאים פה עגלות כאילו הם אילי טקסטיל מלודז'.

האמת שכבר לפני שנים הבחנתי שהשעה הזו של ליל שישי לקראת חצות, היא עת-רצון שאנשי קופות הצדקה עוד לא עלו עליה. החנות כאילו תולה על עצמה שלט 'גברים בלבד'. להוציא את ההיא ממערכת הכריזה, כולם יהודים של בית-מדרש.

אברכים חשובים צועדים בניחותא. כרסם המלאה ש"ס ופוסקים דוחפת את עגלת הקניות, והעיניים שעמלות על אותיות קטנות של ביאור הגר"א, מנסות נואשות להבין מה רשמה הרעבעצן כחול על גבי צעטלע כתום. "מה כתוב כאן, מה? אני צריך שוטנשטיין".

"אנטשולדיגט", פונה אלי יהודי עם צורה של 'משיב', "אולי אתם יודעים מה הפשט 'תבנית אינגליש'?" אנחנו צועדים יחד אל ה'אוצר'. מסתבר שזה לא פשוט. יש כמה שיטות וכמה גדלים. מתעוררת מחלוקת אחרונים, חלק חושבים שמדובר על הריבוע של הקוגלעך וחלק טוענים ש"מסתמא, זה העגול". איש לא מוכן לפסוק הלכה למעשה. הלומדים משתתקים כשהזבן עם הווסט עובר ומכריע על הארוכות והצרות. "תיקח את זה. עלי".

סוגיה חמורה לא פחות מתעוררת בגזרת השימורים. מישהו מרים את המשקפיים מעל העיניים ומנסה לפענח איזו חברה של חמוצים רשמו לו. בחור צעיר יותר שצועד רק עם שישיית בירות, לא מבין על מה המהומה. "הכל אותו דבר", הוא מנסה. אבל היהודי שלפנינו, יודע כנראה משהו שלא כל אחד יודע. "זה לא הולך ככה", הוא מנסה להסביר. "שתדע לך כלל חשוב בבן-אדם-לחברו: כשמישהו ישב וטרח לכתוב לך, לא אומרים 'הכל אותו דבר'. הוא הרי טרח".

אתה שומע ליברמן, אם אתה מחפש מרקיות, נעשה לך מחיר.

ב.

"אתם יודעים מה הן המילים הכי מפחידות בשפה האנגלית?" שאל פעם הנשיא האמריקאי המוכשר והאהוב רונלד רייגן. אחרי שתיקה רטורית, הוא ניסח את המשפט שנשמע מפחיד, באיזו שפה שלא תאמרו אותו: "אני מהממשלה ואני פה כדי לעזור לך". אוי געוואלד.

כמו כל המשפטים החדים של רייגן ("אני לא צריך לדאוג לגירעון הכלכלי שלנו, הוא מספיק גדול כדי לדאוג לעצמו", וכו'), גם המשפט הזה על הפחד מהעזרה הממשלתית, שעשע אותי. רק בשבועות האחרונים, כשצוות של מטורפים מנסה 'לעזור לי', לא לשתות מדי הרבה סוכר, לא לזהם את האוויר וגם לא לאפשר לשני בני זוג לצאת לעבוד – פתאום אני מבין כמה ממשלות עלולות להיות מסוכנות.

בשבועות האחרונים משהו בתודעה הפוליטית שלי נשבר. כבר שנים שאני מתבונן בכל הגעש הפוליטי במבט של 'ישחקו האידיוטים לפנינו'. צעקות הח"כים, הנאומים והודעות הדוברים – לא עשו עלי רושם. גם לא החיוכים המזויפים. כל העסק הזה נראה לי תמיד כמו הצגה לא מוצלחת של קייטנת ילדים מיוחדים.

הדוגמה הכי מובהקת הייתה הטיפוס הזה אביגדור ליברמן. קריקטורה של סוחר-נבל מהמאה ה-18. חותם עסקאות עם כל הצדדים ומרוויח כמה ליטראות בשר לביתו. מעולם לא האמנתי לו, לא כשהלך עם כיפה והתכפכף עם אנ"ש, וגם לא כשדיבר נגד הדת. "אפשר לגנוב איתו סוסים", נהגנו לומר בחיוך. תמיד ידענו שמתחת כל ההצהרות, מסתתר איזה חברה'מן שאפשר לזרוק לו מילים באידיש ולהזכיר לו את הרבי מריבניץ שהיה סנדק שלו.

ככל שנוקפים הימים וניתכות הצרות, אני מתחיל לקלוט שפוליטיקה היא עסק הרבה יותר מרושע משניתן לחשוב. כשאתה רואה את רשימת הגזירות האחרונות, אתה לא יכול שלא להשתמש בשורש א.כ.ז.ר. ור.ש.ע.

ומה שהכי מתסכל במופע הזה, הוא העמדת הפנים. פתאום אני מתגעגע לטומי לפיד האבא. לפחות אדם שדיבר ברור. הצהיר בצורה הכי רהוטה שאת החשבון הפרטי שיש לו עם הנאצים, הוא רוצה לסגור דווקא עם הניצולים החרדים. לא נעים, אבל גלוי וישיר.

אבל הפעם יש לנו עסק עם אנשים הוּמַניים. שוחרי שלום שפיזרו מיליארדים לערכים נאצלים כמו שיקום החברה הערבית ואפילו דאגה כנה לחתולים ולעציצים בסכנת ייבוש. רק לילדים שלהורים שלהם יש כיפות, לא נשאר. להם ייקחו את הכל. את הדירות, את הצהרונים, את הכוסות, הצלחות, ואפילו את השתייה המתוקה של שבת.

אם עוד אפשר בקשה אחרונה לפני גזר הדין, הייתי מבקש רק את זה: אל תעייפו אותנו עם הרצאות על לווייתנים נכחדים ושכבת האוזון, אנחנו רעבים.

ג.

באחד מרגעי השפל של השבוע האחרון, ראינו את נציגי האופוזיציה עוזבים את ועדת הכספים כשאחד מהם מכריז: "חכו מה נעשה לכם כשנחזור לקואליציה".

המשפט הזה, שנשמע די קטנוני, מקפל מאחוריו תאוריה מעניינת במדעי המדינה, שאולי זאת הזדמנות מצוינת להכיר אותה.

"מסך של בערות", קרא לזה הפילוסוף האמריקאי ג'ון רולס. ילד אמריקאי שבצעירותו הדביק את אחיו הצעיר במחלה שהרגה אותו, ובעקבות כך הפך למגמגם כבד פה. אבל הגמגום לא עצר אותו, גם לא הבריחה מפרסום. הוא הפך לפרופסור נחשב והספרים שלו נחשבים היום – 20 שנה אחרי מותו – לטקסטים החשובים בפילוסופיה הפוליטית.

הרעיון הבסיסי שעומד מאחורי 'מסך הבערות', הוא ניסוי מחשבתי מעניין. תחשבו שבעוד שנתיים אנחנו עומדים להקים מדינה חדשה. יהיו בה כל מיני מגזרים (בערך כמו אלו שיש לנו היום). אלא שהפעם, לפני הקמת המדינה, מכניסים אותנו יחד עם עוד קבוצת אנשים לחדר סגור, ומבקשים מאיתנו לנסח אמנה חברתית שתקבע אחת ולתמיד את הסדר החלוקה בין הקבוצות.

נצטרך לקבוע את החוקים ואת המדיניות. כמה חזקה תהיה המשטרה, כמה חירות תהיה לאזרחים, מה יהיה גובה המיסים, כמה ייתנו העשירים וכמה יחויבו העניים. אילו תחומים יהיו בתוך ספר התקציב, ומה יהיו התמריצים לאלו שיישאו בנטל.

לכאורה, נשמע כמו חלום מצוין. אנחנו מתיישבים, רושמים תקציב נדיב לחיידר של הילדים שלנו, עוד תקציב לקופת העיר. פוטרים את כל בני ברק ממיסים, ומחייבים את כל הרצליה ונוקדים להשתמש רק בחד פעמי. מטילים מס כבד על ערבים שמתפללים ביום שישי, ועל הדרך אוסרים בחוק את קיומו של בית המדרש שבו לומדים בצורה שמעצבנת אותנו.

אלא שכאן מציב רולס "מסך של בערות". כלומר, כל אחד מהיושבים לנסח את האמנה, יוכל להכריע את החלוקה, אך רק בתנאי שאף אחד מהיושבים לא יודע מה המקום העתידי שלו בחברה, האם הוא עני או עשיר, האם יגור בהוד השרון או בקריית ספר, והאם הילדים שלו לא ילמדו דווקא באותו בית מדרש שהוא לא רוצה (היל"ת).

רק לאחר שיסתיים הדיון, ויוסכמו כללי הבסיס שעל כנם תיכון הקהילה הפוליטית, יוסר "מסך הבערות", והמתדיינים יוכלו לדעת מהו מצבם בעולם האמיתי, והאם קבלת הכללים שיפרה את מצבם או הרעה אותו. ה'מסך' הזה, מסביר רולס, הוא הערובה היחידה שתגרום לכל הצדדים להתנהג בצורה הכי הגונה ושוויונית.

האימהות היהודיות הקדימו את הפילוסופים במאות שנים. כידוע, מנהג פולין, כשרוצים לחלוק עוגה בין שני אחים שכל אחד רוצה יותר גדול, עושים כך: אח אחד פורס את העוגה, אך יש לו 'מסך בערות' משום שאחיו הוא זה שבוחר את הפרוסה החביבה עליו. כך מקבלים, שתי פרוסות בדיוק באותו גודל. (ועל כך שוררו השטריימלך: אמן-אמן שהילדים שלי לא ירשו את השריטות שלי, וגו').

לפני שנתיים הוזמנתי להשתתף בשולחן עגול של אחד המכונים הנחשבים במדינה. כל מיני פרופסורים מטעם עצמם ישבו שם, וכל אחד התבקש לנסח מסמך, נייר עמדה, שרובם עסקו כמובן בעתיד המגזר החרדי והערבי. בזכויות המגיעות להם ולילדיהם, ובעוד כמה שאלות לעוסות ומוכרות.

כששמעתי במה מדובר, הרמתי יד רועדת ולחשתי שלפני שמתיישבים לכתוב, כדאי אולי לזכור את 'מסך הבערות'. הפרופסורים ישר הבינו, ומאוד כעסו. כללי הנימוס נגמרו ובלהט הוויכוח מיהרתי לעזוב את החדר.

לו רק היינו זוכים ל'מסך בערות', מסתבר שהחלוקה הייתה יותר צודקת. כנראה שלא היו יותר מדי תקציבים לישיבות, גם לא קצבאות ילדים, אבל גם לא מיליארדים לתרבות, לספורט ולטיולי ח"כים מסביב לגלובוס. וכמובן-כמובן גם לא היינו נאלצים לממן את המגזר הציבורי העצום והמנופח ששותה את כספנו, ועוד מתיימר לדאוג לנו ולחנך אותנו.

נשמע כמו תפיסה כלכלית ימנית-קיצונית? נכון מאוד. ייתכן מאוד שבעת הזאת, כאשר יש לנו עסק עם שונאים, כנראה שזו האלטרנטיבה הכי שפויה.

אל תתנו, ובעיקר אל תגזלו.

ד.

וכמו כדי לאוורר את האוירה, הגיע התחקיר המטלטל על הזוועות שמתחוללות במערכת המשפט. 'בית הוועד' בלשון חז"ל, ירד לדיוטה הכי תחתונה.

נזכרתי לפתע בכמה שורות מתוך מכתב ישן שכתב הרבי ה'אמרי אמת' מגור זי"ע לפני מאה שנה (תרפ"ב), לאחד מרבני הונגריה, שביקש לברר כמה השמצות שנאמרו על הרבי.

בתגובה מצטט ה'אמרי אמת' את לשונו של אחד מחכמי ספרד הראשונים, רבי מאיר אבולעפיה המוכר בספרו 'יד רמ"ה'. בחידושיו למסכת סנהדרין עוסק הרמ"ה ברשימת האסונות שיתרחשו לפני ביאת המשיח, הוא מוסיף שורה אישית: "ותמה אני לפי סימנים הללו מפני מה אין בין דוד בא בדורנו זה".

"ובדורנו עתה", מוסיף הרבי, "היא תמיה יותר גדולה, כי נתקיים גם המאמר 'חוצפא יסגי'".

בקיצור חברים, אל דאגה, אוטוטו משיח בא.