כל שחלפו הימים, גמלה בליבו של מרן ה'חפץ חיים' ההחלטה לחלק את הישיבה.
המלחמה העולמית כבר הייתה במלוא עוזה, הרוסים החלו לסגת והצבא הגרמני קרב.
בימים ההם לא ישן ה'חפץ חיים' על מיטתו אלא על הארץ. "חיילים יהודים שוכבים בחזית בקור ובבוץ, עיירות בגלות, אלפי משפחות עזבו את ביתם", הסביר כש'נתפס' בכך, "ואנחנו נישן כאילו לא אירע דבר?!"
עתה, כשהיה חשש ממשי לניתוקה של ראדין מרוסיה, פסק כי רוב הישיבה יצאו אף הם לגלות. ראש הישיבה הגאון רבי משה לנדינסקי והמשגיח הגאון הצדיק רבי יוסף לייב ננדיק, נותרו בראדין עם מספר תלמידים מצומצם. כל השאר יצאו לדרך עם מרן ה'חפץ חיים', ראש הישיבה הגאון רבי נפתלי טרופ והגאון רבי אלחנן וסרמן.
בתחילה ישבו בסמילוביץ אך משם המשיכו הנדודים עוד יותר לתוככי רוסיה.
כדי להימנע משאלות של חילול שבת, יצאו בני הישיבה לדרך למחרת השבת. אולם המצב הביטחוני הרעוע והעובדה שרבים מהקרונות היו מלאים באנשי צבא שעשו ככל העולה על רוחם ושלטו בתנועתה של הרכבת, הבינו הכל שאת השבת הקרובה יעשו על סיפונה של הרכבת, בדיוק כמו המפליגים בים באונייה הממשיכה בדרכה בשבת.
ה'חפץ חיים' ביקש כי חלק מכיכרות הלחם שנטלו עימם יחולקו בין הנוסעים וכך גם האפשרות להדליק נרות שבת. לכולם היה ברור כי גם הוא, כמו כולם, ינהג כך במצב ההלכתי הברור שבו הם נתונים.
הממשיך. הגה"צ רבי דוד בלייכר הי"ד
"זה מותר, אתם צריכים להמשיך עם הרכבת", הורה להם החפץ חיים כפי שחשבו, אבל אז הוסיף הבהרה משלו: "בעצירה הבאה אני ארד מהרכבת, זוהי הזדמנות למסור את הנפש על שמירת השבת, דבר שאי אפשר לזכות בו לרוב".
הם עמדו שם המומים, מבינים היטב את המשמעות של ההחלטה הזו.
אם ה'חפץ חיים' – והקבוצה שמן הסתם תרד איתו – ייתפסו, הם יוכרזו מייד כמרגלים ואויבים וככאלה התומכים בגרמנים, ולא די בשנאה המובנית ליהודים; טוב זה לא ייגמר.
הרכבת עצרה ליד גשר באמצע הדרך לכמה רגעים.
בעיניים פעורות לרווחה הם הביטו בבעל ה'משנה ברורה', מקיים את אמרתו ויורד בשלווה מהרכבת, עימו קבוצה מצומצמת מבני משפחתו, בהם חתן אחותו, הרב מרדכי דוב רוטבלט.
הם נותרו בשום מקום. הלילה מתחיל לרדת והלבבות שלהם מלאי חלחלה. קבוצות של חיילים העוברת לידם לא מחמיצה את ההזדמנות להתעלל בהם בהשלכת לפידים לשיחים שלידם שבתו.
"הרכבת הבאה שתעצור כאן, אין ברירה, נצטרך לעלות עליה ולהמשיך בדרכנו", מנסה להתחנן ר' מרדכי דוב.
"על פי ההלכה מותר לכם, כבר אמרתי זאת. זה פיקוח נפש", פוסק שוב ה'חפץ חיים'. "אבל אני אינני יכול לעלות או לרדת מרכבת בשבת", נימק בהרחבה. "שוו בנפשכם, יהודי אחד שיראה אותי יורד מהרכבת בתחנה בעיצומה של שבת קודש ויאמר לעצמו 'הרי לכם, גם הוא נוסע בשבת'… פיקוח נפש הוא עניין אחד, אבל חילול השם הוא דבר אחר לגמרי, ובזה אני נזהר יותר".
"זאת אינה בעיה", השיבו מייד, "נרד בתחנה הקרובה ומייד נשבות עד צאת השבת, רק אז נתקדם מתחנת הרכבת לכיוון העיר עצמה".
ה'חפץ חיים' סירב לקבל את ההצעה.
כשהרכבת הבאה עברה במקום, עלה עליה רבי מרדכי דוב כפסקו של ה'חפץ חיים', ובהזדמנות הראשונה, כשעצרה במקום מיושב עם שחרית של שבת, בעיר מולודצ'נה, הוא ירד מן הרכבת ומיהר לבית הכנסת הגדול, שם התפלל המרא דאתרא, הרב אברמוביץ.
"ה'חפץ חיים' נמצא עם קבוצת יהודים ליד גשר בדרך לכאן, הם בסכנת נפשות", הודיע לרב.
בשרו נעשה חידודין חידודין למשמע התיאור. רבן של ישראל נמצא עם קבוצה קטנה של תלמידים לבדם בשטחי האש המסוכנים הללו?
כל הפסקים שבעולם מתירים לצאת לדרך ולהביא אותם, ולו בעל כורחם. מהרה נמצא עגלון ועימו מספר חיילים, שהרב דאג בדרכו שילוו אותם עם נשקיהם, והם יצאו לחפש אותם לאורך המסילה, עד שימצאו את הגשר המדובר.
חלפה שעה, חלפו שעתיים ושלוש, והקבוצה איננה. לא ליד גשר ולא לאורך המסילה. בשעת רעווא דרעווין הם שבו למולודצ'נה מבועתים ועייפים, חרדים לגורלו של החפץ חיים שהפך לנעדר.
הרב לא התייאש. הוא ביקש מאחד ממקורביו שמכיר היטב את יערות המחוז, שיצא שוב עם עגלה כדי לחפש אותם על פי המקום המשוער שתיאר בן פמלייתו של ה'חפץ חיים'. כשמצא הלה את הקבוצה, היה זה כבר עם צאת השבת.
שנות הגלות חלפו. ישיבת ראדין מכוונת את יעדה בחזרה לבסיסה בפולין העצמאית, ובתום מסע נדודים הם מגיעים לתחנת הרכבת הסמוכה לעיירה הקטנטנה. ראש הישיבה רבי משה המתין להם עם ירידתם. הכל עטו עליו, מבינים מדבריו כי המקום שהם נפרדו ממנו כבר אינו מה שהיה. אך למרות המצב הנורא של ההרס הפיזי שנגרם לבניין הישיבה, שהפך בידי הצוררים למחסן תחמושת, הישיבה קמה וגם ניצבה שנית.
לעומתם, מי שמצאו את עצמם רק בתחילתו של מסע רדיפות חדש היו תלמידי ישיבות נובהרדוק שנותרו בשטחי רוסיה. הגאון הצדיק רבי אברהם יפה'ן, חתנו של ה'סבא' מנובהרדוק וראש הישיבה, נעצר עם כמה מתלמידיו בידי אנשי היבסקציה, אחרי שכמו נוברדוקאים אמיתיים הם לא פחדו מדבר והמשיכו ללמוד בסניף המרכזי בעיר הומל.
אחרי חודש ימים ביצעו בעצת ה'חפץ חיים' שתיים מישיבות נוהבהרדוק הנרדפות ביותר, ישיבתו של הגר"א יפה'ן וישיבתו של הגאון הצדיק רבי דוד בלייכר, מבצע מסוכן של חציית הגבול לפולין. מבצע הברחת הישיבות עלה הון עתק, רבים מהבחורים נפרדו מבני משפחותיהם בידיעה שייתכן שלא יוכלו לשוב לרוסיה לעולם.
בחסדי שמיים המבצע הוכתר בהצלחה.
תלמידי רבי אברהם מקימים את הסניף בעוצמה רבה בביאלסטוק, בעוד תלמידי רבי דוד מהישיבה הגדולה בקייב, שבה שהה הסבא עד יומו האחרון, מפיחים את הרוח הנוברדוקאית מחדש במזריץ' הפולנית. כך גם ישיבתו של הגה"צ רבי שמואל וינטרוב ששכנה בברדיצ'ב עברה לפינסק ובה יכהן מרן הסטייפלר כר"מ.
הגיעה שמועה כי נדיבי עם הפקידו הון תועפות בידיו של כ"ק ה'אמרי אמת' מגור. ראשי הישיבה נכנסים למעונו ומבקשים ממנו כי יסייע להם לקיים מבצע נוסף כזה, עבור שאר בני הישיבות שנותרו ברוסיה.
"זו שאלה הלכתית של שינוי מצדקה לצדקה", מסביר הצדיק. "הקרנות הללו מיועדות ומוקדשות לפליטים המקימים את חייהם מחדש בפולין. להשתמש בהן עבור הגירה חדשה, זו שאלה שרק גדול כמו ה'חפץ חיים' יכול להשיב עליה".
רבי דוד לא משתהה. אין לו ספק מה ישיב ה'חפץ חיים'. הן הצלת עולם התורה על הפרק. הוא עושה את דרך החתחתים לראדין, נכנס אל הקודש ומציג את שאלתו: "האם שימוש בכסף המיועד להתבססות אלו שכבר חצו את הגבול ואינם עוד בסכנה, עבור הצלת עוד ועוד בני ישיבות, הוא שינוי אסור מצדקה לצדקה?"
ה'חפץ חיים' שומע את השאלה ופניו מתרצנות: "עד שבאה השאלה על שינוי מצדקה לצדקה, יש כאן שאלה חמורה בהרבה: האם מותר לכם לרוקן את רוסיה מבני ישיבות? מי אמר שמותר להוציא את כל בני הישיבות במצב שבו נמצאת המדינה?"
רבי דוד מקשיב בפליאה לדברים החריגים, בהם ה'חפץ חיים' לא רק מדבר על מסירות נפש שלו עצמו בעוד הוא פוטר את האחרים מכך, אלא מטיל את החיוב גם על אחרים. "בני הישיבות שנותרו לומדים במסירות נפש, חלקם במחתרת. יש עליהם עול נורא של הרודפים את היהדות", מסביר רבן של ישראל. "כוח התורה שלהם הוא זה שמחליש את כוחם של הרשעים. יציאתן של כל הישיבות, הרי היא כמו נטישתם ומסירתם של היהודים כולם חלילה וחס לידי האויב הרע".
הדבר הברור ביותר פתאום מקבל תפנית. מרן ה'חפץ חיים', שתמיד העצים את הבנת המשמעות הסגולית של קיומם של בני ישיבות, לא מוותר עליהם כל כך בקלות.
רבי דוד שומע, אבל לא חת להביע תמיהתו בפיו. "הרב", הוא מציע בקול, "הרי מכיר את הסיפורים על המאסרים הקשים, על השבי והייסורים שהיו מנת חלקן של הקבוצות שנתפסו בעבר".
"אכן כן", משיב ה'חפץ חיים', "זה מצב שבו בני הישיבות מוכנים למסור את נפשם, עליהם באמת להתכונן למסירות נפש על לימוד התורה". לימים אמר ה'חפץ חיים' כי ייתכן שאולי היה צריך לקום ולהתמרד באופן גלוי.
"ואם אכן ימסרו את נפשם וכולם ייאסרו ויוגלו למחנות הנוראיים של הרוסים", ממשיך רבי דוד להקשות, "הרי גם בדרך זו קול התורה ייפסק ויושתק, ושוב לא יהיה מה שיגן על היהודים".
ה'חפץ חיים' שומע את השאלה וקולו החלש גובר בהתרגשות:
"אתם יודעים למה זכינו לעולם של תורה בדורות הללו? אתם יודעים מה קרה החל מהדור של אחרי הגזרות הנוראות (ת"ח ות"ט)? בזכות מסירות הנפש הטהורה של היהודים, בזכות הקדושים, הבורא ברוך הוא הוריד לעולמנו נשמות עצומות, הגאון מווילנה וה'שאגת אריה', רבי עקיבא איגר וה'חתם סופר', ה'נודע ביהודה' ורבי משולם איגרא ועוד גדולים וצדיקים".
כי לפעמים, מעשה מסוים היום, כוחו עצום לדורות הבאים אף בלי שנדע.
לבסוף רוב הישיבות אכן עברו לפולין. ה'חפץ חיים' הלך לבית עולמו. העולם היהודי התייתם וימים קשים באו לעולם, ימי מלחמת העולם השנייה.
הם, שמורגלים בגלויות, מנסים להימלט מאימת הצורר הנאצי למקום אחר, אך מבינים שרצון הבורא הוא שלא יעלה בידם. הם לא נרתעים. הישיבה ממשיכה להשמיע את קול התורה גם תחת השלטון הרצחני. כמאתיים בחורים(!) יושבים ועמלים בתורה בגבורה יהודית עצומה. "על בני הישיבות להיות מוכנים למסירת נפש על התורה", אמר לו ה'חפץ חיים', והנה, הוא זוכה לכך באופן הפשוט ביותר.
זמן לא מועט הצליחה הישיבה להמשיך, עד שלא ניתן יותר.
באחד הימים, בעוד היהודים נאספים בידי המרצחים לקראת הובלתם אל הלא נודע, מגיעים בכירי הגטו לראש הישיבה ומגלים לו כי בדרך לא דרך יש לו הזדמנות נדירה וחריגה, רק לו, להימלט על נפשו.
הוא מבקש להתארגן, למרות שלא יכול לקחת עימו דבר.
הוא נכנס לביתו ויוצא משם כעבור רגע ובידו תיק הטלית והתפילין.
"להיכן שאחיי ותלמידיי מובלים", הוא מודיע, "עימם אני!"
והוא צועד בראש מורם אל המקום שבו מרוכזים כולם, בדרך למיידנק, למסור את הנפש. מסירות שתביא עימה את עולם התורה של הדור הבא.
חכמים וחידותם
ממשיכו הקדוש של ה'סבא' הגאון הצדיק רבי דוד בלייכר נולד בעיירה אומן בשנת תר"נ. בבחרותו היה אחד ממתמידי ישיבת 'כנסת ישראל' בסלבודקה, משם הלך לחקור על כיבשונה של נובהרדוק ונותר שם בצילו של הסבא כל ימי חייו.
ללא הפסקה. ישיבת פינסק עם מגיד השיעור, הסטייפלער זצ"ל (באדיבות 'קדם')
הוא ליווה את הסבא בימי הנדודים בשנות המהפכה ברוסית, והיה גם זה שמילא את מקומו בראשות הישיבה שחנתה בקייב. כאמור, מעט אחרי תחילת שנות הפ' עברה הישיבה למזריץ' שבפולין, עימה נשאר עד נשימתה האחרונה. בין שתי המלחמות הצליח להקים גם סניפים רבים לרשת הישיבות 'בית יוסף' של נובהרדוק.
משרות רבנות וכהונה בראשות ישיבות הוצעו לו פעם אחר פעם, אך הוא נימק שאינו יכול לקחתן היות שמסר את עצמו להרבצת תורה.
רבים ראו בו באופן טבעי את ממשיכו המובהק של ה'סבא' רבי יוסף יוזל הורביץ מנובהרדוק, והוא אכן גידל את הדור הנוברדוקאי השני.
דברים המרתקים אותם נשא באוזני תלמידיו ובמקומות שבהם פתח עוד אוהלי תורה, והם היו שילוב של עמקות והיגיון עם תיאורים חיים ומשלים מרתקים שלפעמים המציא בו במקום, כשהוא דורש אמת מוחלטת ואפס זיוף. מעצמו, ומהם, מפרק לחלקיקי הבנה את תורתה של נובהרדוק, בנימוק מפורט ובבהירות.
השם ייקום דמו ודם תלמידיו.
