מצווה שלא לומר

קו התפר במשולש הירושלמי הוותיק שבין הרחובות אבן האזל, חנה ועזרת תורה, זכה לאכלס גדולי עולם שהתגוררו בסביבת שיכון חב"ד, וסיפק לי בשנות ילדותי את האפשרות להתחקות אחר דמויות הוד רבות. הבטתי ברגש קודש אחר צעדיו של הגאון רבי ברוך שמעון שניאורסון זצ"ל, ראש ישיבת טשעבין, חזיתי בחבר מועצת גדולי התורה הגאון רבי יצחק פלקסר זצ"ל מקפל את תפיליו, הבטתי בחיוכו הנצחי של הגאון הגדול רבי יעקב יוסף זצ"ל והאזנתי לשיחות החולין שצריכות לימוד של הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל. ענקי רוח סבבו, וכילד צעיר וסקרן, הייתי מלקט שביבים מאורחותיהם.
אחד מאותם אריות היה הגאון רבי שמואל אלעזר הלפרין זצ"ל, מגדולי רבני חב"ד בארץ הקודש ורבה של שכונת בית ישראל. בהיותי כבן עשר, האזנתי לדבריו הנוקבים באחד הכינוסים שכבר איני זוכר לאיזו מטרה התקיים באותה עת. רבי שמואל אלעזר הזכיר את ההלכה, שכאשר שם השם מופיע בספר התורה שלא במקומו הרי הוא פוסל את הספר כולו. ואז, זעק הרב הלפרין מנהמת ליבו: הכיצד ייתכן ששמו של הקב"ה יפסול את ספר התורה כולו, והלא שם שמיים צריך להיות בכל מקום?! אלא, השיב לאחר הפסקה קלה שרק העצימה את הדברים, כאשר שמו יתברך אינו מופיע במקום שבו איוותה התורה להציבו, אזי פוסל הוא את ספר התורה כולו.
הדברים הללו המחישו לי היטב עד כמה נשיאת שם שמיים במקום שבו מתקיימים בהידור דברי חז"ל: "מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע", עשויה להוביל לחילול שמו יתברך ולפסול אף את הכוונה הטובה והנעלית ביותר.
השבוע נזכרתי באחת באותו אירוע ובנאום רב הרושם שנחרט בליבי. סדרה של משפטים המעוגנים בתפיסה חרדית בעלת שורשים עמוקים ויסודות מוצקים יצאו בפומבי מפיהם של כמה בחורי ישיבה, אך אלה היו כחיצים מורעלים שננעצו בלבבות השומעים. האמירות הללו עסקו בסוגיה הרגישה של מעמד בני הישיבות ואי גיוסם, דווקא בעת מלחמה.
איתרע מזלו של הציבור החרדי כולו, והדיון התקשורתי הער סביב סוגיית מעמד בני הישיבות מתנהל בשעה שמדינת ישראל מתמודדת עם קברים שנכרים מדי יום עבור החללים הנופלים בקרבות.
ללא ספק, מעמד בני הישיבות עומד ברומו של עולם. אך דווקא כשמתפתח שיח כזה, חשוב להציג דברים שיהיו ברורים ונשמעים היטב לכל הצדדים. לא די בכך שצד אחד יודע היטב כי אין אמת אחרת מלבד "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי". לא מספיקה הידיעה והאמונה בכך שסלע קיומנו הנצחי שואב את כוחו מלימוד התורה וכי זכותו של שבט לוי העוסק בה יומם ולילה שומרת ומגינה עלינו. השאלה היא כיצד נאמרים הדברים, מתי, באיזה מקום, מהו הקונטקסט ובאילו צלילים משתמשים הדוברים להדגשת הניואנסים שבפיהם. דיבורים של שחור ולבן אינם מתקבלים כשסף הרגישות בצד השני כה גבוה.

מראה דו כיוונית
החברה החרדית נמצאת עתה באחד מרגעי המבחן הקשים שלה, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. סוגיית מעמד בני הישיבות שעלתה על הפרק בשיא עוצמתה הגיעה בעיתוי הגרוע ביותר. עוד נבוא חשבון עם המנהיגים הפוליטיים החרדיים שנענו ליריב לוין וגחמותיו ודחו את הדיון בחוק הגיוס רק כדי לקדם את הרפורמה המשפטית, עד שתפוח האדמה הלוהט הזה התגלגל אל המועד העכשווי האומלל. גם עת מלחמה בשתי חזיתות, וגם כשראש הממשלה איבד את מעמדו ולא יכול לעשות דבר בנידון. יום יבוא, והחשבון לנציגינו יוגש, אף שאפשר גם ללמד זכות עליהם, שלא שיערו שתפרוץ מלחמה. אך עתה הפלונטר כה סבוך, עד שלאיש אין פנאי לעסוק בחיפוש אשמים. המצב חמור מכדי להטיל אשמה.
דא עקא, שמעולם לא היה כה קשה להבהיר לציבור הכללי את הצורך החיוני לעם ישראל בלומדי התורה. היו זמנים שבהם חשבנו כי ההסברה החרדית בנושא תתייתר, משום שצה"ל ידלל בעצמו את שורותיו. הטכנולוגיות ימלאו את מקומם של הלוחמים. אף אחד לא שיער שהמצב יתהפך לחלוטין, וצה"ל יידרש לחזק את שורותיו בלוחמים אנושיים. עד השבעה באוקטובר, היינו בטוחים שלא נשוב עוד לעולם למלחמות עקובות מדם. חשבנו שמלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים שייכות להיסטוריה הרחוקה. והנה, בא שמחת תורה האחרון והוכיח שיש צורך בלוחמים. צה"ל מאריך את שירות המילואים לאחר שקוצר בעבר הלא רחוק, והוא מבקש לעבות את סדרי הכוח שלו.
מנגד, איש לא יוכל לגזול את אמונתנו הבסיסית כי שבט לוי מעניק לנו שמירה אלוקית. כפי שיש חילות של לוחמים בשדה הקרב וחיוניותם אינה מוטלת בספק, חובה להציב בעורף חיִל בעל כוח רוחני וסגולי של לומדי תורה, שבלעדיו גם אלפי טנקים ועשרות אלפי רובים ומטוסי קרב לא יסייעו במאום.
את הרציונל הזה קשה מאוד להסביר כיום ליהודים שהתרחקו ומתגוררים איתנו על אותה חלקת אדמה. חלקים רבים מאזרחי המדינה אינם מחוברים לאתוס היסודי שעל ברכיו גודלנו, ואין להם כל הבנה או ידע בסיסי מה היא עבורנו התורה, מה יקר ערכה ועד היכן מעפילה סגולתה. בוודאי לא כאשר אותם ציבורים קוברים את בניהם הי"ד במיטב שנותיהם, והמדינה כולה נקלעה למצב ביטחוני קשה שכמותו לא היה ביובל השנים האחרונות.
בתנועת מלקחיים זהירה, שומה עלינו לשמר את יבנה וחכמיה, תוך מינימום חיכוך וללא הידרדרות למלחמת אחים חלילה. ידענו גם ידענו: ככל שדבר נשגב ומרומם יותר, כך הניסיונות שימנעו ממנו להתקיים יהיו קשים יותר. אך זו לא סיבה להרים ידיים. ערכים גבוהים נרכשים תוך עמידה בניסיונות. נעמוד במשימה, ונשמר את פלוגות העוסקים בתורה, גם אם זימנה ההשגחה לפתחנו את הניסיון דווקא על קו התפר שבין סיום המלחמה בעזה לתבערה המתלקחת בגבול לבנון.
הצרה כפולה ומכופלת, כשעם יריבינו החדשים נמנים עתה גם חובשי כיפות, שחורות, צבעוניות או סרוגות, יהודים המשלבים בין שני העולמות של שירות צבאי ולימוד תורה, והם תוהים בקול גדול, מדוע קוברים אנו את מיטב בנינו. האחיכם יבֹאו למלחמה ואתם תשבו פה? הם שואלים. ולנו, שאין שמץ של הבנה בכבשונו של עולם, אין מענה רהוט דיו בסוגיה קשה זו, שיתקבל על ליבם הדואב.
אנחנו יכולים אך לזכור ולהזכיר לעצמנו, כי הערבות שלנו כלפי כלל העם, מתבטאת בהיותנו בני שבט לוי שמניחים את כל עסקי העולם הזה וחיי שעה, ועוסקים בחיי עולם; שמצבו של העם היושב בציון תלוי בשני חלקיו, וכי אם תרד חלילה המעטפת האלוקית שאותה יוצרים בני הישיבות ואברכי הכוללים המשחירים שיניהם על תורה מתוך הדחק, מצבו של העם כולו עלול להיות קשה פי כמה וכמה.
בד בבד, עלינו לקיים חשבון נפש נוקב אל תוך עצמנו. מאחר שמאמינים אנו באמת ובתמים כי חלקנו בשמירה שווה ערך לחלקם של המחרפים את נפשם בקרבות פנים אל פנים בחאן יונס, הרי שחלקנו שווה גם בהסתר הפנים שאירע בשמחת תורה ומשפיע עד עצם היום הזה.
קל לומר כי הפרקטיקה הצבאית פשטה רגל, ההנהגה הצבאית איבדה את יכולותיה וכל המיליארדים שהושקעו בטכנולוגיות מתקדמות לא סיפקו את מינימום השמירה שתושבי עוטף עזה והדרום כולו היו זקוקים לה. אין על כך תשובות, והשאלות רק הולכות ומתעצמות מדי יום.
אבל חשוב לזכור, כי אלה שאלות שמופנות גם כלפי עצמנו. המראָה המוצבת כלפי האלופים והמנהיגים המדיניים צריכה להיות דו כיוונית, משום שהכישלונות אינם נחלת צה"ל בלבד. אם את ההצלחות מבקשים אנו לחלוק במשותף, "אלף למטה – אלף למטה", ואנו חלק מכוח השמירה על העם, עלינו לחשב אפוא היכן שגינו. איככה החמצנו את התכונות הסגוליות שמאמינים אנו בכל לב שהן-הן המעניקות הגנה ליושבים על אדמת ארץ הקודש.

דבר שאינו נשמע
בשנות ה'תש"מ, יצא חסיד חב"ד בקמפיין פרסומי על נושא יהודי חשוב, אך הרוח שנשבה בין המילים הובילה לריחוק של לבבות יהודיים, חלף קירובם. במענה קודש שקיבל על כך מהרבי מליובאוויטש זי"ע, נשאל אותו אדם, שהיה מנהל מוסדות ומגייס תרומות גם מנדיבים שאינם שומרי שבת: האם היית פונה לאותם תורמים ומצטט באוזניהם את הפסוק "מחלליה מות יומת"? וכי היית פונה לפילנתרופ של מוסדותיך ומבהיר לו כי הוא בן מוות?
הווי אומר, כאשר המטרה היא לקרב, אין טעם באמירות שתכליתן לרחק. ועל כן, יש צורך באקלים סביבתי שיודע לקבל את המסר. כל עוד מתכתבים עם ציבורים שרחוקים מהערך החרדי הבסיסי כשנות אור, כל מה שעומד לנגד עיניהם הוא מגזר שלם שמגדל דור של צעירים המתוקצב על ידי המדינה ולא משיב לה בשירות צבאי. לפתור את הבורות של הציבור הכללי באמירות פוגעניות המאשימות את אלה הקוראים לציבור החרדי להתגייס, ולכנותם אנטישמים – זו טיפשות גמורה.
הניכור וחוסר ההיכרות עם תורת ישראל ומורשתה, אירעו לא מעט בעטיינו. לא יצאנו דיינו אל העם שבשדות וזיכינו את הרבים באורה של תורה, ומה לנו כי נלין? אמת, בשנים האחרונות התעוררו ציבורים רבים והוקמו ארגונים שפועלים בזירה הזו. אך זה קורה מאוחר מדי ועדיין מעט מדי. אילו היינו פועלים שלא תשתכח תורה מישראל בשום נקודת יישוב ולא מתמקדים אך ורק בשימור יבנה וחכמיה, ייתכן ששנאת עמי הארץ לתלמידי חכמים שפרצה במלוא עוזה, לא הייתה מתלקחת כלל.
כרגע, מעמדם החוקי של בני הישיבות כפטורים מגיוס אינו מוסדר. את המצב הנוכחי, שנדחה שוב ושוב בידי הפוליטיקאים החרדים עד שהפך לתפוח אדמה לוהט שזוכה לטיגון עמוק בידי בג"ץ, מנצלות היטב תנועות השמאל הממומנות בידי רפורמים ומתבוללים מהעולם, המבקשים לשבור את יסודות התורה והטהרה בארץ הקודש. תוך ניצול הפלונטר המשפטי והקשב הציבורי הנמוך מאוד לאורח חיינו, עושות תנועות אלה כל שביכולתן כדי למוטט את החומות של החברה החרדית ולייצר שסעים בקרב הקהלים בישראל.
וזה המקום להבהיר: אם מישהו נושא באשמה של עקירת הדת תוך רוע צרוף, אלה אותם מתבוללים. רובו ככולו של עמנו טהור מכל אותם מאוויים הנסתרים מעיניו. בלתי אפשרי לכנות כאנטישמי – יהודי שהוא או בניו ונכדיו מגינים על המדינה תוך חירוף נפש. אסור לטעות בכך ולשחק לידי אותם מתבוללים. וכשאותם נערים טהורים לומדי תורה נכנסים לשטח לא-להם, שאין להם בו כל הבנה בסיסית, הם עלולים – לבטח בלי שום כוונת זדון – לגרום לחורבנות וללבות שנאה. במלחמה קיומית, גוברת החיוניות לדעת מה ומתי לדבר, ובעיקר כיצד.
וכשאין מה לומר, לא רק עדיף לשתוק. זו חובה.

יפה שתיקה לחכמים
הניסיון שאיתו מתמודדים עתה לומדי התורה הוא מהגדולים שידעה היהדות החרדית בישראל. בג"ץ מבקש לקשור את הגיוס להפסקת התקציבים, ובד בבד, יאיר לפיד, יואב גלנט ובני גנץ יוצרים משולש פוליטי שמנסה לפרק את הממשלה הנוכחית בדרך שעוברת במסלול ברור: הבערת הרחוב בסוגיית גיוס בני הישיבות.
באופק אין פתרון שיביא לסיומו של המשבר הנוכחי, אפילו למראית עין, תוך צילום המצב הקיים. במיוחד לא כאשר שר הביטחון גלנט חצה את הקווים וכרך את העברת החוק בהסכמתם של איזנקוט וגנץ. הסיכוי שזה יקרה, קלוש. וכשחוק הגיוס לא יאושר, הממשלה תיפול ככל הנראה.
מול בג"ץ המזנב בזירה המשפטית והרפורמים שמזרימים כספים ללא הרף כדי להעמיק את ההתבוללות והחורבן בעם ישראל, יש צורך בפתרונות משפטיים והסברתיים, מקצועיים ואסטרטגיים. זה המועד הנכון לעשות הכל באופן מקצועי ורהוט, כדי שהציבור החרדי יצלח את המשבר הזה במינימום נזקים.
מילות סרק שמאשימות באנטישמיות – רק מעוררות קיטוב ושנאה. והאמינו לנו, דילגנו על ציטוטן של אמירות קשות נוספות שנשמעו השבוע בשער בת רבים כלפי הציבור הכללי, מפיהם של אותם צעירים. קשה עד מאוד לחזור עליהן באכסניה זו. אמירות מטופשות כאלה, רק מגדילות את החורבן ולא משיגות שום תוצאה.
לא אלמן ישראל. בימים אלה יושבים רבים על המדוכה, ובבתי גדולי הדור דנים בכובד ראש בנושא. אך דבר אחד ברור: גם אם איננו יודעים כיצד ניחלץ מהסיטואציה הזו, בבירור יודעים אנו כיצד לא נצליח להיחלץ הימנה. השיח מגביר השנאה של צעירים חרדים, רע מאוד לציבור החרדי. זו מכה, שרק תביא להעמקת התסבוכת ובשום אופן לא לפתרונה.

קול נהי ברמה
כמי שאיננו תושב בית שמש, ההכרעה שתינתן ביום ראשון הקרוב בידי תושביה איננה אחת מטרדותיי הקיומיות. אולם כמי שמתגורר בסמיכות לה ומבקר בה רבות, ישנם דברים לקראת הקדנציה הבאה שלא יכולים להימשך במצבם הנוכחי, ולא חשוב בידי מי יופקדו המפתחות לניהולה. על מי שייבחר, גרינברג או בלוך, יהיה מוטל לפקוח עיניים, להביט אל העיר ולתת את הדעת למצוקת תושביה.
רבים המה תחלואיה המוניציפליים של בית שמש: משיבושי הקליטה הסלולרית ועד למכרזי התחבורה הציבורית הבלתי עדכניים; מבית החיים שכבודם האחרון של שומרי השבת בו הופר ועד בינוי כיתות החינוך, שהיה אפסי ביחס לקצב האכלוס המוגבר בעיר. אין לי כוונה למנות כרוכל את כולם, ומשכך, אציג אך שתי דוגמאות שמקורם אחד ועוסקות במהות קיומם של חיי קהילה יהודיים תקינים.
את שכונת נווה שמיר (בפי תושבי בית שמש: רמה ה') שעלתה לכותרות יותר מפעם אחת, אין צורך להציג. בקצרה, זו הרמה הקרובה ביותר כיום לכביש המחבר בין בית שמש לביתר, ומיום שזו יצאה לשיווק על ידי רשות מקרקעי ישראל, הודיעה ראשת העיר הגב' בלוך, כי היא תיועד לחילוניים ולדתיים בלבד. במילים אחרות: לא לחרדים.
לא משנה כמה שערורייתית הייתה ההחלטה הזו בשעתה, באה המציאות וטפחה על פניה. תוצאות ההגרלות על הדירות ששווקו בהנחה ממשלתית יצרו את המצב בשטח: מאות משפחות חרדיות היו בזוכות. וכפי שאין חוק שימנע מחילוני לזכות בדירה בסבסוד ממשלתי בשכונה החדשה בצפון בני ברק או בהגרלות שתוצאותיהן מתפרסמות היום על מערב קריית גת (למרות ההצהרה שהבנייה תיעשה בצביון חרדי), כך התיר החוק לכל אזרח להתמודד על דירות ששווקו לציבור הרחב בנווה שמיר, ולממש את זכותו.
למורת רוחה של ראשת העיר, רבות מהמשפחות שעלו בגורל בחרו שלא להשכיר את דירתן, במטרה ליהנות מהזכייה שנפלה בחלקן. התקווה הייתה, שהבטחותיה של הגב' בלוך שפוזרו השכם והערב כי תמנע בניית מוסדות והקצאת שטחים לבתי כנסת עבור המשפחות החרדיות, יתבדו במבחן המציאות.
זה לא קרה. שנים של סבל עוברות על התושבים החרדיים בשכונה. אין גני ילדים מותאמים לצביון החרדי, בתי כנסת מוקמים בדירות שכורות מכספי התושבים, ועל הסעות ממומנות למוסדות בשכונות החרדיות הסמוכות, מי מעז לחלום. אפילו פיתוח שבילי מעבר שתוכננו בתוך השכונה לא מתבצע, הכל במטרת על: להקשות ככל שניתן על משפחות צעירות להתנייד בתוכה.
אינני יודע מי הם יועציה של הגב' בלוך ולאלו מהם היא קשובה. דבר אחד ברור: כך לא מנהלים עיר. עם כל הכבוד למורכבות ולרצון לרַצות את התושבים החילוניים בהקצאת שכונה עבורם, עם רחובות ששמותיהם היו אמורים להבריח את הרוכשים החרדיים, זה לא קרה. רגע אחרי שההתיישבות החרדית התבצעה דה פקטו, כל בר דעת היה ממליץ למי שחפץ להמשיך בעשייתו הציבורית, להתגמש. לא צריך להשלים מכינה לתואר בפוליטיקה וממשל כדי להבין זאת. אלא שבבית שמש, שום דבר מזה לא התרחש. סביר להניח, שפשוט לא קם היועץ שיעמיד את ראשת העיר על טעותה.

יודנריין, ארויס
מתברר שנווה שמיר היא לא השכונה היחידה בעיר שסובלת מהדרת חרדים והצרת צעדיהם. פגשנו השבוע את אחד מתושבי בית שמש הוותיקה, והסיפור שהוא פרש בפנינו גילה, כי אם חשבנו ששמענו הכל, טעינו. במורדותיה של הקריה החרדית הוותיקה, בשיפולי רחוב רש"י, החלה זליגה מבורכת של תושבים חרדיים שרכשו דירות לאורכו של רחוב בר אילן והרחובות הסמוכים אליו. את תופעת הרחובות המתחרדים מכירים היטב תושבי הרבעים השונים באשדוד, ואפילו בשכונת פרדס כץ בבני ברק התחולל מהפך זהה בשני העשורים האחרונים. גם בערים מעורבות כמו נוף הגליל ופתח תקווה, אפשר לעבור ברחובות המתחרדים ולראות את הפריחה של מוסדות תורניים ובתי כנסת שמוקצים לתושבים החדשים, על פי אמונתם.
אבל בעיני התושבים החילוניים של בית שמש לא נאים היו השכנים, ואלה פנו לראשת העיר. זו הבטיחה להם, כי שום מוסד חרדי לא יקום בשכונה. ולא זו בלבד: אף לא פיסת קרקע תוקצה למקום תפילה עבור התושבים החרדים. וכך, מספר לי אותו יהודי, בכל בוקר יוצאים להם ילדי חמד טהורים שפאותיהם מסתלסלות על צדעיהם או מוסבות אל אחורי אוזניהם, וצועדים עד לקריה החרדית הסמוכה, אל מקום תלמודם. פסיעותיהם רכות וקטנות, והדרך אורכת להם יותר מעשרים דקות. כל זאת, משום שלפי אותה הבטחה חקוקה בסלע, לא יקום ולא יהיה תלמוד תורה, בית ספר או גן חרדי בשכונה המתחרדת.
תאמרו: שמא אין באזור שטח מתאים. אלא שבעיבורה של השכונה ניצב לו בית ספר, שבעקבות התבגרות התושבים, הידלדל מתלמידיו. נאמנה להבטחתה של העומדת בראשה, קיבלה עיריית בית שמש החלטה, ובית הספר שכמעט סגר את שעריו ותלמידיו הועברו לבתי ספר אחרים, קלט לפתע מסה של תלמידים מהיישובים הסמוכים לבית שמש (!) ובלבד שהמבנה לא יעבור חלילה לידיים חרדיות.
ובית כנסת, לפחות, קיבלתם? אני שואל את היהודי הנסער שממאן להשלים עם המצב. מתברר שחלקת הקרקע האחרונה בטבורו של הרחוב הארוך והמתחרד, הוקצתה לשימושה של קהילה מקומית קטנה, מעולי אתיופיה, שלא יודעת כיצד להתמודד עם כל הטוב שהשפיעה עליהם הרשות המקומית: כשבע מאות מטרים של מבנה. אין עינינו צרה באחינו, חלילה. אדרבה, ייהנו ויפעלו למען האדרת תרבותה ופריחת יהדותה של קהילתם החשובה. רק שהתושב המקומי מעיר את תשומת ליבי לעובדה, שהמבנה שהוקצה לקהילה זו, מוקם בדיוק במרכזו של המגרש הציבורי, מותיר ספיחים קטנים בלבד מכל כיוון. המשמעות ברורה: למנוע כל אפשרות, גם בעתיד, של בניית בית כנסת עבור הקהילה החרדית.
הגישה של 'יודנריין' – וימחלו נא לי הקוראים על הביטוי, אך אין טוב ממנו כדי לבטא את תחושת החמיצות שאופפת למשמע הדברים – כלפי התושבים החרדים, מקוממת. עם כל הכבוד להבטחות פוליטיות של ערב בחירות כלפי נווה שמיר או לתושבים בעיר הוותיקה, יש פרקטיקה של ניהול עיר. במקבילה התלמודית מכנים, להבדיל אלף אלפי הבדלות, תלמיד חכם שיש בו דעת ובינה יתרה, כי הוא בקי בחלק החמישי והבלתי כתוב של השולחן ערוך: באופן המעשי של יישום ההלכה.
אינני מבקש להכריע בשאלת זהותו של ראש העיר הבא בבית שמש. הגב' בלוך התנהלה ככל הנראה עם יועצים כאלה, שמוטב יהיה אם תפטר אותם לאלתר אחרי הסבב השני, ויפה שעה אחת קודם. כל ילד חרדי זכאי למקום לימוד מותאם לאורחות חייו, סמוך לביתו, או לכל הפחות להסעה שתשנע אותו אליו; כל תושב חרדי זכאי לבית כנסת, בין אם בקרוון שניצב על אדני בטון באופן זמני, ובין אם בהקצאה מסודרת. השיטה של בלימת התושבים באיגוף שפוגע בהם יום-יום תוך עשיית איפה ואיפה בחלוקת המשאבים העירוניים, ראוי לה שתעבור מן העולם.
ראויה היא בית שמש וראויים תושביה להגיע לחצות הלילה שאחר יום ראשון הקרוב, כשהם יודעים בבירור שמי שייבחר לשבת על כס ראש העיר, בלוך או גרינברג, יתכבד ליישם את חובתו המוסרית והבסיסית כלפי כלל התושבים, בלי להכניס אותם על כורחם ל'תחום המושב' שנקבע על פי אג'נדות אישיות וצרות עין.