משיצא אדר

מחשבות ולקחים לאחרי פורים

א
לפעמים זה נראה כמו מזימה מתוכננת היטב בין המן לפרעה. עוד לפני שהספקנו לתלות את הראשון, השני צץ במלוא תפארתו.
ומי שמרגיש את השינוי במלוא העוצמה, זה המטבח החרדי.
בבת אחת הכל מתהפך. אחרי שבועות של צלופנים, דבק-חם ועיצובים פומפוזיים – הכל נעצר. כל מה שאתמול היה מפואר, עכשיו נדחס לשקית אשפה ענקית שתחפש מתנדב אמיץ שיגרור אותה לפח המוטמן.
משלוח מנות הוא כמו נאום של פוליטיקאי. אחרי שאתה מקלף את כל המילים הגדולות, אתה מגלה כמה חטיפים מגוחכים ומסוכנים לבריאות.
עכשיו מגיע התור של עבודת הפרך. השיש שאתמול הכיל שבעים סוגים של גומיות מעוצבות – שמשום מה הילדים שלנו מחבבים להכניס לפה ולקיבה – מתמלא עכשיו בגלונים של חומרי ניקוי עם ריחות חריפים. ייאמר לשבחו של פרעה, שהוא לא צבוע כמו המן. הוא מזהיר אותנו ההורים בצורה הכי ברורה: "להרחיק מהישג ידם של הילדים".
המן ביקש לעקור את הכל.
אלה לא רק המראות והריחות. גם הסאונד שלנו לא הולך לכיוון של רוגע. אחרי יממות רצופות של נפצים ובוקסות רועשות שצורחות עליך מכל מרפסת ומכל רכב חולף, מגיע התור של שואבי האבק ומרדי השטיחים. במקום פיצוצים אלקטרוניים, מקבלים זמזום מונוטוני טורדני ומעייף. צדיקים אומרים שבשמיים יש נחת רוח גדולה מהקולות הללו. אבל כאן בארץ, לא פשוט. מאוד לא.
אם אתם מחפשים נחמה, אי שם מעבר לאופק ממתינים לנו שבעה שבועות של ספירת העומר. שקט מחריש אוזניים. אלא אם כן מביאים בחשבון את גזרת הווקאלי. אך זה כבר עסק לטור אחר.
לפחות מסע איסוף הכספים הנוראי, צנתוקי הטלפון הבלתי נגמרים, ישתתקו לכמה ימים. עכשיו הידיים המושטות צריכות להתגייס כדי לשאת את שלל הקמחא דפסחא. כאן לפחות לא צריך להתלבש מוזר ולשיר בקול צרוד – אפשר סתם לעמוד בתור ארוך-ארוך ומצולם היטב שמזכיר סיוע הומניטרי במחוזות מסוימים.
אבל לא צריך להישבר, ככה זה בעם שלנו. אחרי כל הדרך הקשה הזו – ממתינה גאולה גדולה.
עוד חודש של מאמץ, ואנחנו 'בני חורין'.

ב

ועכשיו, רגע אחד ברצינות.
איזה חג קדוש ומופלא עבר עלינו. בעיצומו של משתה היין אצל ידיד מפורסם למדי, הרגשתי את העיניים נרטבות. ייתכן שזה היה אלכוהול שהתחפש לדמעות. מה שברור שהעיניים היו מלאות. והדמעות, לימדו אותנו צדיקים, הדמעות רוחצות את הנשמה.
אוי כמה שהיה חסר לנו חג פורים קדוש וטהור.
עוד כמה שנים, כשיבואו לכתוב על הציבור החרדי בעידן הזה שאחרי השואה – יהיה קטע אחד שלא נוכל להבין. חושבני שמעולם לא היה דבר כזה בהיסטוריה היהודית, שכבר ידעה הכל.
ההשגחה העליונה גלגלה את כולנו לארץ אחת קטנטנה. אנחנו חיים יחד, בצפיפות גדולה. יש לנו אותם אתגרים בדיוק. כולנו עצובים כשמעלים את המחיר של החד-פעמי, וכולנו חוששים מהעסק הזה של הגיוס. כולנו קוראים את אותם עיתונים, מדברים את אותה שפה, ומשתטחים על אותם קברים.
ובכל זאת, כל קבוצה מאיתנו מוקפת במין חומה שקופה. כל ילד שרק יוצא מהפגייה, נזרק על סרט-נע אחד ארוך שלוקח אותו למסלול סגור וייעודי. הוא ילמד בגן, בחיידר, בבית ספר, בישיבה ובסמינר –

הסכנה והאיסור. (צילום: פלאש 90)

מאוד מסוימים. יתחתן בשידוך מאוד מאוד מסוים. יקים בית עם ילדים שיעלו בדיוק על אותו סרט נע מסוים. ובסוף כולם ייקברו בחלקה מאוד מסוימת.
לאורך כל המסלול הזה, כל העמדות והדעות יהיו מאוד מונוטוניות. כל אחד ישמע שיעורים בנוסח מסוים, יכיר ניגונים מסוימים, יהגה בספרות מצומצמת. וכל זה בזמן שממש במרחק קיר או חצי רחוב יש עושר תרבותי עצוב.
וכל זה עוד כלום, לעומת הסיפור הפוליטי. אחת לכמה שנים – יש מערכת בחירות. בלי שמישהו ישאל אותנו, כל אחד מהילדים והמבוגרים שעלו על המסלול האישי, יחשבו דברים לא ממש נעימים על אלו שעלו על המסלול האחר. הם יכנו להם שמות, יספרו עליהם בדיחות ולפעמים גם ממש יתנכלו.
ואז, אחרי תקופה כל כך מעצבנת, מוזרה ומיותרת – הגיע היום הקדוש הזה, פורים.
ופתאום, אנחנו יושבים סביב שולחן אחד ארוך. לוחצים ידיים זה לזה, רוקדים זה עם זה, מתבדחים בעוקצנות משובבת נפש, תורמים זה לזה, ואז מחליפים דברי תורה. לכולנו יש אותה מגילה. אותו אחשוורוש, אותם זרש וחרבונה. לכולנו יש שאלות ותשובות, הסברים וחידודים.
כמה טיפות של אלכוהול, ופתאום אני קולט סביבי מחזה שנראה כמו פתיח של בדיחת קרש. בחור גוראי, בעלזאי, ספרדי וליטאי נכנסים לסלון אחד. בעל הבית מציע שאלה של 'מה ראתה אסתר', וכל הארבעה מתנצחים ומשיבים זה לזה. ואז הם קמים לרקוד, ומתחננים למצוא חן בעיניך ה-מ-ל-ך.
מבעד לדמעות אני נזכר, שרק לפני שבועיים כל אחד מהיושבים כאן היה חייב לבחור ברשימה אחרת ולכעוס על זולתו. על הכף עמדו שאלות הרות גורל. משהו שקשור לוועדת תכנון ובנייה ומשהו של הקצאות. ועכשיו כל הידיים מחוברות ושואגות פה אחד אוי ק-לי ק-לי למה עזבתני.
אסתר המלכה, שלפי הספרים הקדושים היא הנשמה היהודית, התחננה וזעקה לפני המלך: "ינתן גם מחר ליהודים". שאור הפורים הזה יישאר גם הלאה, אחרי שיסתיים הפורים. ריבונו של עולם, תשאיר לנו את הידיים מחוברות. שלא יפרידו בינינו. בשום מחיר שבעולם.
אוי נפשי-נפשי בשאלתי, ועמי בבקשתי.

ג

בעולם של המחקר הסוציולוגי, מקובל לספר על מחלוקת מעניינת בין שתי אסכולות שונות – בעניין ההשפעה של חג כמו פורים על החברה שחוגגת אותו.
מי שהמציא את השיח הזה, הוא איש רוח רוסי בשם מיכאיל בכטין. האגדה שעדיין עסוקים בבירורה טוענת, שבעיצומה של מלחמת העולם השנייה הטיפוס הזה נתקע בלנינגרד הנצורה, והדבר שהכי הקשה עליו, היה העובדה שלא היה לו נייר לגלגל בתוכו טבק לסיגריות. בלית ברירה, מספרת האגדה, הוא קיבל החלטה שמעידה משהו על סדרי עדיפויות. הוא השתמש בכתב היד של הספר הכי חשוב שלו, והעלה אותו בעשן.
האנקדוטה הזו חשובה, כדי שניקח בעירבון מוגבל את הרעיונות שהוא לא הספיק לעשן.
לא הייתי ממהר להשתמש בהגיגים של גוי מכור לניקוטין כדי לדבר על חג הפורים הקדוש. אבל השיח הזה חדר במשך השנים למחקר העולמי. שם מקובל לכנות זאת בתואר 'טקסי היפוך'. כלומר יש מקומות וזמנים מסוימים – שבהם נופלות המחיצות.
אם בכל השנה יש קודים חברתיים קשוחים של דרך ארץ, הליכות ובעיקר מעמדות, פעם בשנה משחררים קצת את הרסן באופן מבוקר. פתאום ישיבע בוחער יכול למצוא את עצמו באמצע הרחוב מתנדנד עם בקבוק ודופק על שמשה של רכב. בחור אחר ימצא את עצמו עולה משולי החברה, וצורח פלפול בנוי לתלפיות. כל הסדר הישן מתהפך.
השאלה המחקרית הגדולה היא איך הדבר הזה משפיע. ישנם כאלו שטוענים שפורים משמש כמו השסתום המפורסם של סיר לחץ. הוא פשוט מאוורר החוצה כל מיני אגרסיות חבויות שמסתתרות בפינות מסוימות. יום אחד תהפוך ל'רב של פורים', ולמחרת תחזור מהר למקום שלך ואל תוציא את הראש.
לעומת זאת יש כאלו שסבורים, שההפך הוא הנכון. מי שטעם יין של פורים – כמו שאומרים – אותו כבר לא יטעו לעולם. הדבר ישפיע עליו בכל השנה.
את הוויכוח הזה, אגב, אפשר למצוא גם בתוך ארון הספרים היהודי. היו גדולי עולם שסברו שבחג הפורים אפשר להתיר קצת את הרצועה, ואפילו להקל בהלכות מפורשות (כלאיים ולא-ילבש למשל), ולעומתם היו אלו שהזהירו מפני ההשפעה הקשה על כל השנה.
וכלפי מה הדברים אמורים?
בואו נאמר בעדינות, שמי שהתהלך ברחובות מסוימים באזורים שלנו, רוצה לקוות מאוד שהשיטה הראשונה צודקת. שמדובר בשסתום בטיחות שמשחרר לחץ, ולא בעניין שעומד חלילה להשפיע על המשך סדר היום הציבורי.
יותר מכל, יש עניין אחד שכל מי שצעד ולו דקות ספורות ברחובות הפורים – נתקל בו. הבטיחות.
בואו נאמר שאם סיימנו את היממות הללו בלי הרוגים, זה לא בזכותנו, אלא בחסד מופלא משמיים. קשה להבין מאיפה זה בא. איך ייתכן שקבוצה שאמונה על 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' מסוגלת לחיות באווירה שכזו? איפה ההורים של אותם גוזלים בני תשע שמסתובבים ברחוב עם סיגריות בוערות ומעלים עשן כמו פעלולנים קובניים?
מה חושב לעצמו בחור חמד בן ארבע עשרה כשהוא קופץ ראש אל תוך כביש סואן? ומה חושב לעצמו משגיח שמשחרר ארבעה בחורים מנודנדים לתוך רכב שכור שדוהר ברחובות כאשר מכל חלון משתלשל מישהו שלא ממש מסוגל לשלוט בתנועות שלו?
ועוד לא דיברנו מילה על הפארנצ'עס הענקיים והדחוסים. אתה נכנס לאולם טישים רגיל, מביט בטריבונות של הראש שלך, רואה את קורות העץ מתנדנדות בקצב של בחור עליז בפורים אחר הצהריים, ולא מפסיק לחשוב מה יקרה חלילה ברגע שהנס ייגמר.
לא רוצה לקלקל אף אחד, אבל ריבונו של עולם ברא חוק טבע מעניין. בשפה המקצועית קוראים לזה 'גרביטציה', כלומר כוח משיכה. יש לזה הסברים נפלאים בספרי הקבלה. אבל כאן בעולם המעשה, המשמעות היא שארבעים אנשים שתלויים בגובה ארבעה מטרים – כמו גם מרפסת סוכה מהודרת שנבנתה ללא מהנדס – הם דברים שעלולים חלילה להימשך כלפי מטה. ואז, אנחנו לא באמת רוצים לחשוב.
לפני שבועיים סיימה ועדת החקירה לאסון מירון את עבודתה. האשמים ננזפו, האשמים יותר ננזפו בחומרה. ויש ציבור אחד, שעליו איש לא מדבר. אנחנו. אלו שבאים, שנדחפים, שמעגלים פינות. ומי יודע, אולי גם הגיע הזמן להסיק מסקנות אישיות.
שכל אחד יפטר את עצמו מכל מיני עניינים לא בטיחותיים. ומשמיים ישמרו צאתנו ובואנו לחיים ולשלום.