ישראל א' גרובייס
ב' אדר א' התשפ"ד
בחירות תשפ"ד כותבות תאוריה
"על רגל אחת, מה זו תורת המשחקים?"
ככה, כמו אותו גוי מפורסם שהגיע לשמאי הזקן, עמדתי במרכז סלונו המפואר של האיש הכי מומחה בעולם לתחום המשחקים: חתן פרס נובל, פרופסור ישראל אומן.
בכלל, כל המפגש הזה היה חוויה מיוחדת במינה.
הסלון הביתי שלו מרגיש כמו מוזיאון יוקרתי. שתי תמונות ענק של ציורי תנ"ך איטלקיים מהמאה השבע עשרה, יוצרים משחק מרהיב של צללים שחורים ודמויות מוארות. הרבה סוסים, פרשים ולוחמים בבגדי צבעונים אדומים מרהיבים. לא התעמקתי בציור, אבל כן הרגשתי את ההשראה.
זו בדיוק הארומה שאדם צריך כדי לדון בעניינים שאין לו מושג בהם.
ועם כל הכבוד לציורים ששווים כמו משכורת שנתית שלי, היצירה הכי מרתקת בחדר הייתה דמותו של בעל הבית. יהודי גאה, חבוש כיפה ועטור זקן, עם מצח חרוש ועיניים שובבות שלא מוכנות להפסיק ללמוד ולהחכים.
עכשיו הזיק שבשני האישונים התמקד בי. הרבה אנשים מוזרים הוא פגש בחייו. לא אדם שעומד על רגל אחת ומבקש ללמוד תאוריה מסובכת.
אבל אומן עשוי מהחומר של קהלת. אם יש דבר שהיהודי הישיש אוהב לעשות יותר מלחשוב, ללמוד ולהתווכח, זה להתגלגל מצחוק.
"אם הייתי שמאי הזקן", הוא אמר קורן מאושר, "היית מתגלגל עכשיו במדרגות מחוץ לבית".
אלא שהלכה כבית הלל והפרופסור הקשיש לא מסוגל לפספס את האתגר. אורך לו רגע להפסיק לצחוק, ומייד הוא מוצא את השורה האחת שמסבירה את התורה כולה. "האדם מחפש למקסם רווחים". ואידך פירושא.
פתאום מנצנצת בי הברקה. אפשר לנסח את העיקרון הזה בארמית: "מאן דסאני על חברך, לעצמך לא תעביד".
אוי כמה שהפרופסור צחק. "זייער גוט", הוא הכריז ביידיש, "הייתי נותן לך פרס נובל, לספרות".
כששאלתי אותו באיזה אופן השפיע עליו הפרס הכי חשוב בעולם, הוא שוב צחק. "זה לא תרם להשכלתי, אבל זה הפך אותי למפורסם". פרסום זה דבר נחמד. אבל לפעמים זה מעיק. "לפני תקופה", הוא סיפר, "הגיעו אלי שני אנשים. הם ביקשו לדבר ולהצטלם איתי, אבל אני מיהרתי, והם קצת כעסו. 'באנו במיוחד מפריז', הם טענו. אמרתי להם: 'ברוכים הבאים, אני לא אתר תיירות'".
אז אתה סובל?! שאלתי שוב, והפרופסור המודע לעצמו מיהר להשיב: "כן, זה קצת סבל", לקח פאוזה קצרה, רק כדי להמשיך: "אבל זה כדאי".
וכמו הקדמה לשיחה המסובכת שאנחנו עומדים לנהל, פרופסור אומן הסביר בשעשוע גדול שהוא לא עומד להציע לנו שום כיבוד. "אתם ודאי זוכרים את הסיפור בגמרא על אבא חלקיה". מדובר ביהודי חשוב, נכדו של חוני המעגל, שחכמי ישראל באו אליו כדי לבקש ממנו שיתפלל על הגשמים. אבא חלקיה נהג בשורה של הנהגות מוזרות. אחת מהן הייתה העובדה שהוא לא הציע לחכמים להצטרף לסעודתו. רק בסוף היום הגיע ההסבר: אבא חלקיה הבין שהחכמים יסרבו לאכול ולכן הוא כלל לא הציע להם.
"אני אומנם לא אבא חלקיה", צחק האומן, "אבל למדתי ממנו. במקום שתסרבו לסמוך על הכשרות של יהודי עם כיפה סרוגה, לא אגיש לכם כלום"…
איזה שילוב של תורה ומשחק.
ובחזרה לתורת המשחקים. בניגוד לשם המשעשע שלה, מדובר במדע ממש חשוב. התאוריה הזו נוגעת כמעט לכל סיטואציה בחיים שבה מעורבים כמה אנשים, 'שחקנים' כמו שהמדע קורא להם. זה יכול להיות במסחר, ביחסים בין-לאומיים, ואפילו בסתם מפגש אקראי.
בכל פעם שאתם מתמודדים עם אדם אחר – אפילו הילד או הילדה הקטנה – ואתם צריכים לנסות לפצח מה הוא יחשוב ובעיקר מה הוא יעשה; בלי ששמתם לב, אתם בעצם עוסקים בתורת המשחקים.
השאלה היחידה היא אם אתם יודעים לשחק או לא.
אף על פי שהמדענים בתחום אוהבים לקשקש לוחות שלמים של משוואות מסובכות, ההיגיון עצמו הרבה יותר פשוט ואינטואיטיבי ממה שאפשר לדמיין.
המשא ומתן לשחרור החטופים, הוא דוגמה מצוינת. יש פה גזרה עם כמה וכמה שחקנים. מצד אחד נאצים מטורפים. באמצע מצרים וקטארים. יש גם מתווכים אמריקאים, וכמובן שורה של מקבלי החלטות בישראל. לכל אחד מהשחקנים יש רצון להרוויח, אבל כל אחד רוצה להרוויח משהו אחר. כדי לנסות להבין מה בעצם קורה ואיך נכון להתנהל, דרושה מומחיות בתורת המשחקים.
לפי התאוריה, יש דבר אחד שכל הצדדים צריכים להביא בחשבון: כל אחד מהם יפעל בצורה שתגרום לו להרוויח את המקסימום. מכאן ואילך אפשר להתחיל לחשבן איך גורמים שהרצונות הסותרים לא ייפגשו.
זה לא כל כך פשוט. יש פסיכולוגים גדולים בעולם (אומן נקב בשמותיהם) שניסו לטעון שלא תמיד השחקנים רוצים רווח. החוקרים המפורסמים (יהודים כמובן) עמוס טברסקי ודניאל כהנמן (האחרון גם זכה בפרס נובל) עשו ניסוי מעניין. לקחו קבוצת אנשים, לחציים חילקו שוקולד מיוחד ולחציים חילקו כוס של קפה.
אחרי החלוקה, הציעו לכל קבוצה להחליף את המתנה שהיא קיבלה. התברר שאנשים העדיפו לשמור את המתנה ולא להחליף, אף על פי שבחלק מהמקרים ההחלפה הייתה יותר משתלמת.
בעקבות הניסוי הזה התפתחה לה תאוריה כלכלית הידועה בשם 'תורת הערך'. היא מנסה לטעון שלא תמיד אדם פועל כדי למקסם את הרווחים. לפעמים הוא יפסיד רק כדי להעדיף ערך צדדי.
אבל אומן החכם בז לתאוריה הזו בחריפות. "זה לא משנה אם תקרא לזה כסף או 'ערך'. בסוף-בסוף אנשים רוצים להרוויח".
תורת המשחקים היא עסק רחב ומרתק. החידוש הגדול של פרופ' אומן עוסק בתת-תחום מסובך עוד יותר, שנקרא 'משחק חוזר'.
זה בעצם אותו דבר רק בהבדל אחד. אם עד עכשיו דיברנו על מפגש חד-פעמי בין 'שחקנים', בואו נדמיין מצב שבו בכל בוקר, או בכל שבוע, השחקנים נפגשים שוב ושוב. הפעם ברור להם, שאם הם ימקסמו את הרווח של עצמם בצורה לא הגונה, הדבר יתנקם בהם במשחק החוזר שלמחרת, משום שאז כולם ידעו שהם לא הגונים וינהגו בהתאם.
וזה, תודו, משנה את כל החישוב.
הנה הדוגמה של פרופסור אומן:
"נניח שמישהו יציב בפניך שאלה: אם תרצה אתה יכול לקבל אלף שקלים. אבל אם תוותר על המתנה הזו, יהיה אדם אחר שיקבל ממני שלושת אלפים שקלים.
"במציאות כזו, רוב בני האדם יעדיפו לקבל את אלף השקלים, אף על פי שהם יודעים שאם יוותרו ולא יקבלו שקל, זולתם יקבל פי שלושה. זה היגיון פשוט, כי כמו שאמרנו, אדם רוצה למקסם את הרווח האישי שלו.
"אבל כל זה נכון בתנאי שהמשחק הזה מתרחש רק פעם אחת. מחר בבוקר כל השחקנים ייעלמו. יש לנו הזדמנות חד פעמית להרוויח או להפסיד.
"עכשיו בואו נדמיין סיטואציה שבה בכל בוקר מחדש מישהו יציע לנו להשתתף במשחק כזה, שוב ושוב. במקרה כזה סביר להניח שננסה ליצור שיתוף פעולה עם השחקן השני. אני אוותר היום, אתן לו להרוויח פי שלושה, ומחר הוא יוותר לי ואני ארוויח פי שלושה. ככה שנינו נרוויח כל אחד אלף חמש מאות".
בקיצור, כשהמשחק והשחקנים חוזרים, אין ברירה, חייבים לחשוב גם על מחר. עדיף לשקלל את האינטרס המשותף.
רק ככה אפשר למקסם רווחים.
ועכשיו, אחרי שגמרנו להשתעשע מעט, ננסה ברשותכם לחשוב על הסיטואציה ההזויה שמתחוללת לנגד עינינו בפוליטיקה החרדית. בעוד שבועות ספורים אמורות להתקיים הבחירות המוניציפליות. מדובר בסוגיה נפיצה במיוחד.
ככל שמנסים להתבונן במהלכים שרוקמים השחקנים בזירות השונות, עולה התחושה שאכן כל צד מנסה למקסם רווח עצמי. אבל שום צד לא זוכר שבעצם מדובר ב'משחק חוזר'.
כי לא משנה מה אנחנו רוצים שיקרה, דבר אחד ברור: לא שס ולא אגודה וכנראה גם לא דגל הולכים לשום מקום. בשש בבוקר שאחרי הבחירות, כולנו נחזור לאותן ערים וננסה לחיות יחד באותם בניינים. אף אחד לא מתכנן לעבור דירה. (טוב, חוץ מבוסו שעומד לחזור לבית הישן והטוב…)
ההיגיון הבריא מחייב את כל הצדדים להתיישב לשולחן אחד ולפעול ברציונליות צופת פני עתיד.
ליהדות החרדית מצפים מספיק אתגרים אחרי המלחמה, שמומלץ לשמור את האנרגיות עבורם.
בעולם מתוקן, במקום למלא את המרחב הווירטואלי בספינים והאשמות וברמיזות על גדולי ישראל, צריך לקום מבוגר אחראי שיכניס את כל השחקנים מאלעד ועד עמנואל לחדר אחד, ינעל אותו ויכריז "אתם לא יוצאים מכאן עד שלא פתרתם את המריבות ביניכם". אדרבה, שכל צד ימקסם את הרווחים, אבל מתוך מחשבה על המשחק החוזר שייערך פה עוד כך וכך שנים או חודשים.
"מה אני מבקש", אמר לי השבוע ר' יצחק גולדקנופף, "שנתכנס יחד – אגודת ישראל, דגל התורה ושס – ונתכנן חלוקה מסודרת לשלוש קדנציות קדימה. מה כל כך מסובך?"
אבל כפי שהמשחק נראה עכשיו, התאוריה של אומן בסכנה. מתברר שיש שחקנים מסוג שהמחקר עדיין לא פגש. הם מוכנים להסתכן ולאבד הכל, רק כדי שהצד השני יכאב קצת יותר. יש כאן שחקנים שפועלים במזוכיזם לא מובן כדי למקסם הפסדים.
ובכן, כאדם שנוהג להסתכל על מחצית הכוס המלאה, אני לא נשבר. ייתכן שהציבור החרדי יאבד כמה ערים, אבל אני אישית מתחיל לשקוד על כתיבת תאוריה חדשה שאולי תזכה אותי לטוס לשוודיה ולקבל פרס נובל.
לא יכול לחשוף את כל הפרטים. רק אומר בקווים כלליים שהתאוריה שלי תסתמך על הבחירות לרשויות המקומיות במדינת ישראל של תשפ"ד. הפרטים עוד לא סגורים, אבל כבר יש כותרת מצוינת למחקר:
"תאוריית השמדת ערך".
