יוסי אליטוב ועו"ד אבי בלום
כ"ד אדר ב' התשפ"ב
לפני ארבע וחצי שנים, כאשר שקעה השמש בבני ברק ומרן הגראי"ל שטיינמן הובא למנוחות בערב חנוכה, עלו חברי הכנסת של 'דגל התורה' לבית מרן הגר"ח קנייבסקי. כשנרות החנוכה עדיין דולקים ורבי חיים כדרכו רוכן על הספר, נכנסו חברי הכנסת לחדר בצעדים מהוססים. הספק הגדול שניקר בליבם היה, אם ר' חיים ייאות לקבל עליו את ההנהגה הרוחנית של המפלגה ולהשיב על שאלות הנהגה, במשותף עם מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין, או שמא יסתפק בהענקת ברכה וישגר אותן אל הבית ברחוב ראב"ד.
תקדים כזה כבר היה לאחר פטירתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל. כשחברי הכנסת נכנסו לביתו של מרן הגר"ח, הוא סירב להשיב והפנה אותם לקבלת עצה והוראה בבית מרן הגראי"ל זצ"ל ברחוב חזו"א 5. אבל הפעם, היחס היה שונה. שלושה נושאים מהותיים עלו על סדר היום הציבורי באותה תקופה שלאחר הסתלקות מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל.
ח"כ מוישה גפני פתח ראשון – ולאחר שתיקה שנמשכה כנצח, החל שר התורה לבטא בקצרה את משנתו. סגנונו המיוחד במעורבות הציבורית שבה בחר, יבוא לידי ביטוי בהמשך הדרך, לאורך כל ארבע וחצי שנות הנהגתו. את דרך ההנהגה הייחודית, אפשר להגדיר במשפט הבא: רבי חיים הסתכל במבט מלמעלה על המערכת הציבורית וקבע את תשובתו בהתאם ליעדים הסופיים והקווים האדומים.
בניגוד להנהגתו של קודמו, מרן הגראי"ל שטיינמן, שנהג לרדת לפרטים, להעמיק ולחקור לפני שנתן תשובה, אצל ר' חיים הדיון היה קצר והתשובות היו חותכות בלי לרדת לפרטי הפרטים. "הייתי מקביל זאת, להבדיל בין קודש לחול כמובן", אומר לנו ח"כ יצחק פינדרוס, "לסגנון ניהולי שונה של יו"ר דירקטוריון. יש מי שמציב למנכ"ל החברה יעדים ברורים ונותן לו לרוץ בשטח על פיהם, ויש מי שדורש לדעת כל פרט. אצל מרנן הרב שך והרב שטיינמן זצ"ל, ההנחיות ניתנו רק אחרי שהם בחנו כל פרט. מרנן הרב אלישיב ורבי חיים, התנהלו אחרת. הם הציבו את היעדים הסופיים, סימנו את הקווים האדומים, והורו לנו חברי הכנסת לפעול על פיהם".
מאז אותו לילה סגרירי בבני ברק ועד לרגע שכבו המאורות בשושן פורים התשפ"ב, נחשפנו להנהגה שכמוה לא נראתה בציבור החרדי, בישראל שאחר השואה. אם בתחילה היה מי שחשב כי שר התורה נכנס לנעלי המנהיג הרוחני של 'דגל התורה', אט-אט התברר שהבית ברחוב רשב"ם הוא המקום שאליו עולים כל ראשי המפלגות החרדיות, ולא רק הם. ראשי ערים ביישובים שאין בהם חרדים, דמויות ציבוריות כמו גדעון סער ואפילו איווט ליברמן, ראשי המשק וכל דמות שרצתה להיבחר למשרה ציבורית כלשהי – הבינה בדרכה שהדרך לכהונה עוברת בבית מרן הגר"ח.
בשלב מסוים, הפכה הנהגת 'דגל התורה' לסניף של הנהגת-על ציבורית ששולחת זרועות לכל מפלגה ולכל מאחז במדינה. יוצאים מן הכלל היו ראשי הערים, ולאו דווקא החרדים, שזכו לתמיכה גורפת מצידו. משה ליאון בירושלים, עינת קאליש בחיפה, יאיר רביבו בלוד ושורה ארוכה של ראשי רשויות, ידעו שבצד הסגירות הפוליטיות מול המפלגות החרדיות, יש בית שבו הם נדרשים להתייצב ולהתחייב בנושאים ערכיים ובמרכזם השבת, כתנאי לזכייה במכתב תמיכה נלהב ובתמונה משותפת, השווים הון פוליטי יקר.
שס ופוסקים
במשך פחות מחמש שנים שבהן הנהיג, היה רבי חיים הכוח שהניע את המצביעים לקלפי בחמש מערכות בחירות – ארבע ארציות ואחת מוניציפלית. בכל פעם שהיה צריך לאסוף את הכוחות ולעבור לעוד מערכת בחירות בפער של חודשים ספורים, החיוך האוהב של רבי חיים עם הביטוי האהוב עליו "שתהיה מפלה לרשעים", הוציאו את ההמונים לרחובות. ולאו דווקא את מצביעי 'דגל התורה' ו'אגודת ישראל', אלא כל יהודי חרדי באשר הוא, ממרכז המחנה ומהשוליים, אשר הרים את עיניו וראה את דמות דיוקנו של רבי חיים ישובה בעצרות הענק.
רבי חיים לא נאם באותם אירועים, אך מסירות הנפש שלו, במצב בריאות מורכב ומלחמה אישית על כל רגע, להיטלטל ממקום למקום, בכל מזג אוויר ובכל מקום – מטבריה ועד באר שבע – אמרה הכל. אחד מחברי הכנסת של 'דגל התורה' נזכר השבוע, בתגובתו של רבי חיים כשהודיע לו על פיזור הכנסת והליכה לעוד מערכת בחירות, באותן שנתיים משוגעות שעברו על המערכת הפוליטית. "רחמנא ליצלן", אמר רבי חיים, בביטוי של צער על אובדן הלימוד הצפוי לו. עם זאת, באותה שיחה הבהיר שימשיך במסע הבלתי פוסק מעיר לעיר, ומעצרת לעצרת, למען הרבות כבוד שמים.
רבי חיים שימר את מסורת ההנהגה, אפשר לומר במקרה הזה את ההנהגה המשפחתית של הדוד הגדול מרן החזון איש, ולפיה יש לבטל תורה למען הרבות חיילים לנציגות החרדית בכנסת ישראל. אך דומה שבתולדות ההנהגה הרוחנית הליטאית, לא הייתה דמות מופת כרבי חיים, שיציאתה לעצרות – השפיעה על מעגלים כה נרחבים, מעל ומעבר לציבור המצביעים של 'דגל התורה'.
"כשראו את רבי חיים בעצרת, גם מצביעי שס הבינו את גודל השעה", אמר לנו יו"ר שס אריה דרעי, שגם נזכר באותם רגעים בשנות השמונים, כשרבי חיים תלה על דלתו את הפתק "אני ובני ביתי נצביע שס", וביקש מדרעי לרדת לבני ברק כדי ללכת איתו לקלפי יד ביד. "מבחינתו, מה שהיה חשוב זה שיהיה עוד מצביע ועוד מצביע ששם פתק של מפלגה חרדית בקלפי ומקדש שם שמים".
ואם תרצו, זה היה עוד פן ייחודי בהנהגתו של רבי חיים, שראה במפלגה כלי לאמירה רוחנית כלפי כלל ישראל, ולא בהכרח כלי פוליטי להשגת יעדים. לא בכדי, המערכת הפוליטית החרדית בתקופתו, הייתה השלווה והשקטה ביותר בשלושים השנים האחרונות, נטולת מאבקים פנימיים במישור הפוליטי הארצי, למעט מחלוקות מוניציפליות שגם הן לא האריכו ימים. הגדלת כוח המפלגה לדידו, אמצעי ולא מטרה.
כוח התורה
לפני כשנתיים, כשישראל נקלעה למגפת הקורונה בגל השני, הפתיע שר התורה בהכרזה דרמטית על פתיחת תלמודי התורה והישיבות, בניגוד להוראות המדינה שהורתה על סגירה מוחלטת של מוסדות החינוך.
בתקשורת הכללית היה מי שניסה לצייר זאת כקריאת תיגר של החרדיות על הממלכתיות הישראלית. הסיפור שטרם ראה אור שונה לגמרי. מראשית המגפה, הורה מרן שר התורה להישמע להוראות מערכת הבריאות – כולל בסגירת בתי הכנסת ומעבר לתפילות בבתים ובחצרות. השינוי הדרמטי היה, ברגע שנודע לרבי חיים, שהממשלה שוקלת שיקולים נוספים מעבר לנימוקים בריאותיים נטו, ונערכת לפתיחה מדורגת של המשק, מוסדות התרבות, המסעדות ובילויי הפנאי.
"באותם רגעים", מתאר ח"כ יצחק פינדרוס שהיה בחדר, "רבי חיים נזעק ולא הסכים לקבל שום שיקול אחר. צריך לפתוח את החיידרים, הוא אמר. לשמור על הזהירות אבל לפתוח מייד". כמי שראה בביטוי החז"לי "תורה מגנא ומצלא", דרך הנהגה ולא פתגם בעלמא, רבי חיים האמין כי ברגע שנפתח אפילו סדק אחד בסגר, תלמודי התורה והיכלי הישיבות, לא יכולים להישאר סגורים. כל עוד כל המדינה סגורה, זהו מצב סכנה לפתוח את תלמודי התורה. ברגע שמוסד כלשהו נפתח, זוהי סכנה להותיר אותם סגורים, והדבר הוא סכנה קיומית אמיתית לכלל ישראל.
רופאים, מנהלי בתי חולים, עסקנים וגם כמה מחברי הכנסת, ניסו בכל דרך לשכנע ולהסביר כי ההוראה על פתיחת תלמודי התורה תפגע קשות הסברתית ביהדות החרדית, אבל רבי חיים לא הסכים לשמוע. אריה דרעי שישב בקבינט הקורונה עם נתניהו, נזכר באותם רגעים, שבהם גם ראש הממשלה נחרד והזהיר מפני ההשלכות בדעת הקהל, נגד החרדים ובעקיפין גם נגדו. תוך כדי הישיבה ביקש נתניהו לשוחח עם הרב קנייבסקי. דרעי הסביר שהדבר בלתי אפשרי והציע לו לדבר עם הנכד יענקי. ימים ספורים לאחר מכן, בראיונות לערוצי הטלוויזיה, יספר נתניהו כי התקשר לבית הרב, ודיבר עם הנכד היות והרב לא היה זמין לשיחה…
דרעי שהתלבט כיצד לנהוג עד למתן ההוראה של מרן הגר"ח קנייבסקי, התחזק באותם רגעים ועמד על שלו בקבינט, כשהוא מסביר כי לא ייתכן שמערך השיקולים של קבינט הקורונה ידלג על ערכי המסורת היהודית – ויציב אותם בתחתית מדרג החשיבות. "לא יהיו פה הפגנות בלי ישיבות. לא תפתחו חדרי כושר כשאין תלמודי תורה", אמר דרעי. "יש לנו הנחיה להסכים לכל הגבלה ובתנאי שהם יישארו פתוחים".
לימים, תהפוך הנחייתו של רבי חיים למודל לפיו תפעל מדינת ישראל כולה. אפילו יאיר לפיד ישב עימנו כחצי שנה אחרי הסערה הציבורית הגדולה והודה בפה מלא: "רבי חיים צדק, ממשלת ישראל לא הבינה את משמעות סגירת מוסדות החינוך".
גדולתו של רבי חיים הייתה לעמוד על העיקרון ולא לסטות ממנו גם כשהאש מסביב מלחכת, ואף על פי שבסביבתו הקרובה ניסו להסביר ולשנות את דעתו. "זה לא אף אחד אחר מלבד רבי חיים בעצמו", אמר לנו באותם ימים הגאון רבי מאיר קסלר, רבה של מודיעין עילית שנחשב לאחד מתלמידיו המובהקים.
תשובת המחץ של מרן הגר"ח לכל מי שניסה לייצר מצג שווא של חוסר אכפתיות חלילה, הייתה ברגע שבו הורה, לפני כולם, להתחסן נגד הקורונה. יו"ר 'למענכם' היועץ הרפואי הרב יוסי ערבליך נזכר השבוע ברגעים שבהם מערכת הבריאות הייתה בטוחה שהפסידה במערכה על החיסונים בציבור החרדי. "היה ברור לכולם שהמדינה לא מצליחה לנהל נכון את המשבר מול החרדים, ולכן החשש היה גדול מפני גל גדול של אנשים שיסרבו להתחסן מחוסר אמון. כשרבי חיים שמע שגורמי הרפואה ממליצים, הוא לא הסכים לחכות אפילו רגע, לא לבדיקה של בית דין מיוחד ולא לשום דבר אחר. הוא נתן הוראה ללכת ולהתחסן מייד, ההוראה פורסמה כבר למחרת, ומערכת הבריאות נדהמה מאחוזי ההתחסנות בציבור החרדי שהיו הגבוהים ביותר בקרב הקהלים בישראל".
הרב ערבליך מצא לנכון לומר את הדברים באופן ברור לציבור הכללי, בוועידת 'האנשים שעשו את השנה' של 'ידיעות אחרונות' – שבה השתתף השבוע: "לצערי לא ידעו להכיל את הציבור החרדי וההתמודדות שלו עם הקורונה", אמר. "במבט לאחור, המדיניות של הממשלה היום אימצה את הגישה החרדית של השארת מוסדות החינוך פתוחים ובעצם אמרה בדיעבד: רבי חיים צדק".
מחשבה צלולה
כשאחד מגדולי תלמידי החכמים בדור שהיה מקורב אליו ושתה ממימיו, העז ושאל בעבר את רבי חיים, הכיצד הוא משיב במהירות ואף פעם לא חוזר בו, גם לאחר שמנסים לילך כה וכה, ואיך זה, שבמרוצת השנים מקבלים לעיתים תשובה שונה על אותה שאלה, חייך מרן שר התורה והשיב תשובה מדהימה: "קיבלתי מאבא", אמר רבי חיים בשם הסטייפלר, "לשמוע את השאלה ולהשיב תמיד לפי המחשבה הראשונה שעולה על הדעת כתשובה".
"האם זו הוראה והנהגה שאפשר לפרסם ולנהוג לפיה גם לאחרים?" שאל בן השיח התורני את מרן, וזה השיב: "רק אם המחשבה צלולה ונקייה מכל שיקול אחר".
ח"כ אורי מקלב, שצבר שעות רבות בבית רבי חיים, עוד מתפקידו בעיריית ירושלים, מגדיר את תשובותיו התמציתיות והקולעות כזיקוק של דעת תורה. "ידענו תמיד, שאצל רבי חיים אין שום שיקול אחר, אלא תורה נטו. ובאופן מופלא, התובנה הזאת נקלטה בקרב ציבור רחב. הרי ראינו אצלו אישי ציבור שהמרחק רב בינם לבין תורה ויראה. אפילו איווט ברגעים שבהם השמיע אמירות קשות ונוראות נגד החרדים, נזהר תמיד מלפגוע בכבודו של מרן ואמר שאצלו הוא הרגיש משהו אחר".
האם אכן השיחות עם מרן הסתכמו תמיד בשאלה ותשובה בת מילה או שתיים? מקלב מעיד שלעיתים רבות השיח שקדם לתשובה, היה ממושך יותר, אך מי שיכול לספר ממקור ראשון על שיג ושיח של שעות, הוא דווקא יו"ר שס אריה דרעי. "כמנכ"ל צעיר של משרד הפנים – שנכנס לרבי חיים בהוראת הרב שך, זכיתי לשבת איתו מדי שבוע בסלון הבית, ורבי חיים דרש לדעת מה בדיוק קרה מהרגע שעזבתי בחמישי שעבר, עד לרגע שנכנסתי הביתה באותו שבוע. הייתה לנו קביעות לשבת וללמוד, לאחר מכן טעמנו מהקוגל של הרבנית בת שבע, ואז הייתי עובר תחקיר מפורט, למי סייעתי, מי ביקש עזרה, מה עשה כל שר וחבר כנסת ואם פעל כנדרש למען עולם התורה. כל מי שאומר שרבי חיים לא נהג לרדת לפרטים, לא זכה לשבת איתו כך באותם ימים".
ההסתופפות של דרעי בצל רבי חיים, גם בתקופות הקשות ביותר, היא מן המפורסמות. מה שלא רבים יודעים, שהקשר הזה נמשך גם ברגעי הקרע הגדולים בין שס ל'דגל התורה' בתקופת ממשלת רבין. "רק מוטל'ה היה ביחד איתי אז בסוד העניינים", סיפר לנו השבוע דרעי, "כשניהלנו את המשא ומתן מול רבין – זה היה בשליחות הרב שך ובהתייעצות צמודה עם רבי חיים שהיה בסוד העניינים. בשלב מסוים, כשמרן הרב שך הורה לבטל את הסיכומים, ומרן הרב עובדיה ציווה עלי להצטרף לממשלה – נכנסתי לרבי חיים ובדמעות שאלתי מה עלי לעשות. ופה ראיתי את ההתבטלות המוחלטת שלו לדעת תורה של מרן הרב שך. אף על פי שידע שפעלנו בשליחותו במשא-ומתן, הוא לא הסכים לשמוע ואמר, אם זה מה שהרב שך אומר כעת אני מבטל את דעתי".
הבית ברחוב רשב"ם היה עבור יו"ר שס כתובת – ולא רק רוחנית. "אני מודה שכמעט נשברתי, ברגע ששמעתי שנפתחה נגדי חקירה. כל המאורעות של שנות התשעים צפו ועלו ולא ידעתי אנה אני בא. ירדתי עם רעייתי יפה לבית מרן בבני ברק, והוא התעקש ואמר 'לא יהיה כלום, לא יהיה כלום', הורה לי איזה מסכת ללמוד, וכשסיימתי אמר שאעשה את הסיום אצלו, בחן אותי ואמר לי מה להמשיך וללמוד. אני יכול לומר בפה מלא שזה מה שחיזק אותי ונתן לי אנרגיה להמשיך הלאה".
העדות של דרעי איש הציבור, מבטאת את תחושתם של המונים שראו בבית כתובת רוחנית וגם נפשית. נכנסו בפנים מכורכמות ויצאו כשנהרה על פניהם. ההנהגה הציבורית של שר התורה, התחילה מהנגיעה בנשמתו של כל אחד ואחד באופן פרטי.
מקור הברכה
אחת התכונות הבולטות באישיותו של שר התורה הייתה נדיבות ליבו כלפי כל אדם, גם במחיר הקרבה של המשאב היקר ביותר בחייו: הזמן. הדלת הייתה פתוחה לכל מי שרצה לעלות להתברך ולהצטלם, לפרוק את ייסורי חייו ולפעמים אך לשאול "קלאץ קאשע'ס" כדי לייצר מצג שווא כאילו הוא ושר התורה למדו יחד בישיבת לומז'ה בפתח תקווה ולא נותר להם אלא ללבן יחדיו את הסוגיה האחרונה. רבי חיים ברוחב לבו, אפשר לכולם להסתופף בצילו וליהנות מזיוו ודמותו.
מעט הסרטונים שדלפו החוצה, היו אינדיקציה למה שהתחולל בביתו של אוהב ישראל הגדול. כל ראש ישיבה, מנהל עמותה, אברך או סתם שנורר, שנזקק להמלצה חמה או לתמונה משותפת עם שר התורה – קיבל את מבוקשו בלי שאיש בדק בציציותיו.
כי זו הייתה הנהגתו של ר' חיים: הנהגה של חסד ורחמים ולא של מידת הדין. הוא ידע היטב את נפש הצאן שחלף על פניו. כבקרת רועה עדרו הבין במדויק כמה יהודים זקוקים למילה טובה, לתשומת לב, לעידוד כשהם ניצבים על פי תהום בחייהם האישיים. הוא הקריב מבחירה עבורם את זמן לימוד התורה שהיה יקר לו מכל, כדי לרומם רוח נדכאים.
גם עם הפוליטיקאים שהחלו לעלות ולטפס אל הבית ולא רק אחת לשנה, נהג שר התורה בנדיבות לב. חלק מהם עלו עם בני המשפחה, אחרים בחרו לעשות שמחות בתוך ביתו של רב ישיש בן 94, שהבין לנפשם יותר מכל פסיכולוג צעיר. לא מכבר, אחד מראשי הישיבות הנחית לתוך ביתו מאפיית מצות שלמה – אחרי שגידל בביתו בסוכות פרדס אתרוגים – והכל כדי לפתוח דלתות נדיבים. לכל אחד הוא נרתם באהבה והתמסר בחיוך שלא מש מפניו.
יענקי קנייבסקי, הנכד האהוב שהיה המוציא והמביא, ולא רק בבית אלא במערכת הפוליטית כולה, ירש מסבו עוד בחייו משהו מאותה סבלנות שאינה נגמרת לעולם. מכשיר הטלפון שלו, למעט שבתות וחגים, היה זמין תמיד. כל ארגון או גמ"ח, או קרן לעידוד כתיבת חידושי תורה שהגיעו עם השלטים והפרחים ועיטרו את שר התורה בתפאורה של כנס ציבורי או מגבית צדקה, התקבלו בברכה ובמאור פנים.
קשה לומר ששר התורה התערב בתהליכים פוליטיים. חברי הכנסת של 'דגל התורה' מכאן והנכד הפעלתן יענקי משם, עסקו בפרקטיקה של הפוליטיקה: בבחירת הנציגים לתפקידים, ביצירת בריתות פוליטיות עם מפלגות ואישים – בזירה הארצית והמוניציפלית, ובקשר השוטף עם לשכות ראש-הממשלה וראשי המדינה. תוך זמן קצר, הפך יענקי לאיש החזק במערכת הפוליטית החרדית. אפשר לומר שאריה דרעי היה הפוליטיקאי החרדי הקרוב אליו ביותר, למעט ח"כ יצחק פינדרוס מ'דגל התורה'.
הנכד הנוסף שדמותו בלטה בבית, היה אריה קנייבסקי. אם יענקי היה הגשר לעולם הפוליטי, הרי שאריה פתח את הדלת למובילי המגזר העסקי. בתוך התהלוכה הבלתי נגמרת של אנשי עסקים מכל המגזרים שעלו ובאו לבית, בלטה הנהגתו החסידית של שר התורה. הוא לא סנט בהם על אורחותיהם, וגם כשביקש לשנות מאורחות חייהם עשה זאת תמיד בחיוך שהמיס לבבות והצמיח זקנים, בהשקיה של אהבת ישראל.
הדרישה האולטימטיבית מכולם הייתה "שמירת השבת". הוא ביקש לשמור עליה מכל משמר, מרמת הצבת הגנרטור בערים החרדיות ועד להפסקת פעילות הרכבלית בעיר האדומה חיפה. במפגשים הללו, נשקף פער בלתי נתפס בין העמדות הקנאיות, המחמירות והתקיפות שבחר שר התורה בהנהגתו האישית, לבין הדרך שבה קיבל כל אחד והילך לפי אורחות חייו ונבכי לבו.
סיפר לנו אחד מאנשי העסקים המובילים במדינה, כי עשרים וארבע שעות בלבד לאחר שבחר לסגור בשבת קניון שבבעלותו, צלצל הטלפון הנייד והוא התבקש לסור מייד לבית מרן הגר"ח.
"אבל הוא לא מכיר אותי", אמר אותו יהודי מזרחי שלא הבין מה רוצים ממנו בשעת לילה.
"רבי חיים מבקש שתבוא", התעקש הנכד אריה מהצד השני.
"אין בעיה, אשלח תרומה", אמר האיש שלא שמע מחייו על שמו של שר התורה והיה בטוח כי מדובר בהזמנה לצורך התרמה.
אבל הטלפון לא הניח, ואיש העסקים נכנע ויצא מביתו לבני ברק. "נכנסתי לחדר", סיפר לנו, "ומעבר לצניעות ולסגפנות, מה ששבה היה המבט העמוק והאוהב שנשקף אלי מעיני רבי חיים".
"יישר כוח", זה כל מה שאמר לו רבי חיים והוסיף את המשפט מ'לכה דודי': "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה".
"אינני יכול להסביר את התחושה", סיפר לנו השבוע איש העסקים בקול רועד. "באותו רגע פרצתי בבכי, ומאז ועד היום העיניים של רבי חיים נוקבות בפניי בכל פעם שיש לי דילמה לגבי פתיחת עסק בשבת. אני לא אדם מיסטי, אבל את מה שעבר עלי באותו רגע אי אפשר להסביר. הרגשתי שאני עומד לפני אדם קדוש והתמוססתי בפניו".
אחד בדורו
אין ספק שתם עידן ב'דגל התורה', בציבוריות החרדית ובקשר הבלתי אמצעי שבין ההנהגה הרוחנית של הציבור הליטאי לעם שבשדות. מעתה, ההנהגה נותרת לבדה בידיו של ראש ישיבת פוניבז' מרן הגרי"ג אדלשטיין בין ה-99 שממשיך למסור שיעורים מדי יום בגבעת הישיבה בבני ברק. עוד ינובון בשיבה.
זהו סדר העולם, דור דור ודורשיו – ולעיתים הדורשים משתנים גם באותו דור. את המושכים בחוטים יענקי ואריה קנייבסקי יחליפו מעתה מוטי פלאי, נינו של מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין, וכל קבוצת העסקנים שהייתה דומיננטית בימי חיותו והנהגתו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל – כשהבולט שבהם הוא דוד שפירא.
עוד מוקדם להעריך אם יתבצעו חילופי משמרות ברשימת 'דגל התורה' בכנסת, אך ברור כי הזירה הראשונה שבה נראה שינויים זוהי הזירה המוניציפלית שכבר מתחילה לגעוש ולהתגבש לקראת הבחירות לרשויות. העובדה שבעת הזאת לא מדובר בהנהגה משותפת אלא בהנהגת יחיד, לצד העובדה שהעסקנים שיובילו את המערכת כבר ניהלו מערכות ציבוריות, תשפיע מן הסתם על מהירות החיתוך והשינוי, במקומות שבהם יתבקשו חלק מהעסקנים לפנות את מקומם לאחרים.
מה שייראה בעיניי אחדים כאקט אכזרי משהו, הוא בעיניים פוליטיות טבע העולם, כפי שהיה בכל דור ודור. העסקנים ינהלו את שלהם כפי שהיה במשך כל השנים, אך ברמה האישית, כל אחד ואחד מאיתנו יישאר עם הגעגועים לדמות חד פעמית של גדול בתורה ובאהבת הבריות. פוסק הלכה ליטאי, עם סגולות הנהגה של אדמו"ר חסידי וצדיק ספרדי. אחד, יחיד ומיוחד, שכמוהו לא היה וגם לא יהיה.
