עו"ד אבי בלום
כ"א שבט התשפ"ג
אם היה צורך בהוכחה נוספת לזהות הגורם העומד בראש מחנה המחאה, היא הגיעה השבוע ביום חגה של הכנסת, בט"ו בשבט. אפילו יאיר לפיד יו"ר האופוזיציה לא העלה על דעתו להיעדר מהתמונה המסורתית של סמלי השלטון הישראלי בלשכת יו"ר הכנסת.
עמדו שם ארבעה גברים חנוטים בחליפות: ראש הממשלה נתניהו, הנשיא הרצוג, יו"ר הכנסת אוחנה ויו"ר האופוזיציה לפיד, בתמונה שכמו הוזמנה מראש עבור מערכות העיתונים החרדיים.
ומי נעדרה מהתמונה? נשיאת העליון אסתר חיות שאמורה הייתה להיות הדמות החמישית באספת סמלי השלטון, אך בחרה להיעדר מהטקס במופגן, אף על פי ששהתה באותה שעה בבניין. בארשת פנים חתומה, היא ישבה במליאה בכינוס החגיגי של הכנסת, שתולה במקומה, כששפת גופה משדרת מצוקה, כמו הייתה נתבע המגיע לאולם בית המשפט כשהוא חרד לגורלו.
נשיאת העליון חיות ולצידה היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, הפכו למובילות המחאה כשהן מחפות על הריק המנהיגותי במחנה השמאל. אין מה להשוות בין איכויות הקמפיין התקשורתי משמאל לבין 'קמפיין הלוין' של מחנה הימין. מול תקשורת מגויסת כמעט מקיר לקיר, מחנה הימין נשען בעיקר על דמויותיהם הדי אפרוריות של שמחה רוטמן ויריב לוין.
יועצי אסטרטגיה ותקשורת יש למכביר למחנה הנגדי, אך ברמת ההנהגה הפוליטית של המהלכים – דווקא מחנה השמאל אובד עצות. "לאן הולכים מכאן", זו שאלה שמרחפת מעל למובילי המחאה שמוצאים עצמם כעדר ללא רועה. לא לפיד שהצטרף להפגנות באיחור מגומגם, ובוודאי לא בני גנץ שנראה כמי שנגרר לאירוע, נתפסים כמי שמובילים את האירוע אל מול לוין חדור המטרה.
את החלל הזה ממלאות הנשיאה חיות שהתבלטה השבוע כשנעדרה מהתמונה תרתי משמע, ולצידה היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה – שאחרי פגרה ממושכת של שנה ומחצה בקדנציה הקודמת, נראית בקדנציית הימין כמי שבאה למשול.
כמו טיל מונחה מטרה, בהרב-מיארה מסתערת בניסיון לטרפד כל יוזמה של הממשלה. בסופ"ש שעבר היא הגישה כמנה עיקרית את חוות הדעת המפורטת נגד הרפורמה המשפטית, ולקינוח שיגרה את חוות הדעת המונעת מנתניהו להתערב בהליכי הרפורמה המשפטית, בעילה של ניגוד עניינים.
כמו הגשת כתב האישום תוך כדי ביקורו בוושינגטון בעבר, כך הגשת חוות הדעת בשבוע שעבר, נעשתה בעיצומו של ביקור נתניהו בפריז. רק שההבדל בין שני האירועים היה משמעותי. אל עסקת המאה בוושינגטון, הגיע נתניהו כראש ממשלת מעבר. נלוויתי אליו אז וראיתי איך יו"ר 'כחול לבן' בני גנץ שהגיע לוושינגטון בנפרד, נושף בעורפו ונתפס אצל חלק מהפקידות האמריקאית כדבר הגדול הבא בעידן שאחרי נתניהו.
לפריז הגיע נתניהו בשבוע שעבר כראש ממשלה שחזר מהמתים וניצח בגדול בקאמבק שאפילו הוא עצמו לא האמין בהיתכנותו. נתניהו שנזעק וביקש מבג"ץ פרק זמן של שבועיים למתן תגובה לחוות דעתה של מיארה, אינו אותו נתניהו חושש ורדוף שנראה אז בוושינגטון, כמו חצי בן אדם, כמנהיג שניטל ממנו כוח הווינריות.
על הביקור בפריז עט נתניהו כמוצא סופ"ש במהלך שיחה שקיים עם הנשיא מקרון ובסופה הזמין אותו הנשיא הצרפתי, כהזמנת נימוסין, לבקר בבירה הצרפתית. ביבי, בלי להסס, פתח יומנים וקבע פגישה מיידית.
התקשורת הישראלית עשתה מטעמים מפגישותיו עם אנשי העסקים שנתניהו בהפרזה, העריך את שוויים הכספי במאה וחמישים מיליארד. אבל מי שנלווה אליו בשבוע שעבר והיה עימו במסעותיו בשלהי קדנציית המעבר, התרשם שהאיש במיטבו, כמו בימים שבהם שלט ללא מצרים.
עם אנשי העסקים הצרפתיים הוא התלוצץ על קשיי הבירוקרטיה הישראלית. "אנחנו משקיעים בנדל"ן ולא מצליחים לקדם פרויקטים מול רשות מקרקעי ישראל", התלונן אחד מהם, ונתניהו שאל בתגובה כמה זמן לוקח לו לקבוע פגישה. "יותר משנה", הייתה התשובה, ונתניהו בפינג-פונג אירוני הסביר כי כראש ממשלה, ברמ"י נקבעות לו פגישות לטווח זמן ארוך יותר, לתשומת לב השר הממונה יצחק גולדקנופף…
המהפכה הצרפתית
את השבת בסוויטה המפוארת בפריז, העביר נתניהו כ'שבת חופשית'. הוא הגיח לקומה התחתונה לבר-מצווה יהודית שהפכה למסיבה ישראלית, אך את מרבית השבת בילה במנוחה. לישראל, חזר נתניהו בראשון, בלי שהצליח להלבין את הכביסה המלוכלכת, כשדברי הנשיא הצרפתי נגד המהפכה המשפטית הדהדו ברקע והעיבו על הביקור.
ל'מהפכה הצרפתית'-ישראלית, ביבי נגרר ולא הוביל. הוא מעניק ללוין גיבוי מלא, אך מבין היטב כי דווקא מפסגת מעמדו כראש ממשלה, הוא החוליה החלשה במערכה. משפטו שמתנהל במקביל מאפשר לגלי בהרב-מיארה לפעול נגדו אישית. וככל שמטיחים בה יותר שהיא פועלת בשליחותו של הממנה גדעון סער, כך הולכת וגוברת נחישותה להשיב מלחמה.
בחוות הדעת ששיגרה, ביבי רואה עוד שלב בניסיונה להכריז על נבצרותו. אחרי שכתבי הפרקליטות בתקשורת הפריחו את בלון 'הנבצרות' בשתיקת היועצת המשפטית שפורשה כהסכמה, נאלצה היועמ"שית להוציא הבהרה ולפיה דיון שכזה לא התקיים.
עד כמה ניתן לסמוך על המילה של הגורמים המשפטיים המעורבים במגעים מול נתניהו ופרקליטיו, אנו למדים מדי יום ביומו בדיוני בית המשפט המחוזי הדן בתיקי נתניהו. אבל גם אם דיון בשאלת הנבצרות לא התקיים רשמית, אין ספק שהאקדח מונח על השולחן, פוליטית בלבד כמובן, והס מלהזכיר את הקריאות לרצח ראש ממשלה מכיוון מחנה השמאל.
טקטית, יהא נוח לנתניהו להתנער מכל פנייה, בעיקר בזירה הבין לאומית, ולהבהיר כי הוא מקפיד על הפרדת רשויות ולפיכך הוא בהוראת הייעוץ המשפטי מנוע מלעסוק בענייני הרפורמה. אבל גם ביבי יודע, כי ברגע שבו ייאזק בכבלי האיסור המשפטי, היועצים המשפטיים יפרשו לחומרא כל פגישה, קריצה או הינף יד כמו ב'פגישת ההנחיה', ויראו בו כמי שמפר את הסדר ניגוד העניינים. מכאן ועד להכרזה אפשרית על נבצרות, הדרך תהיה ארוכה – אך סלולה.
נתניהו לא צריך להרחיק נדוד כדי להבין לאיזו פינה מנסה היועצת המשפטית לדחוק אותו בסיוע בג"ץ. סמוך ונראה למקומו במליאה, יושב חברו הטוב אריה דרעי שכל מפגש או שיחה שהוא מקיים עם המנכ"לים שמינה במשרדי הבריאות והפנים, מתפרשת אוטומטית לרעתו.
דרעי עצמו נאלץ לשנות טקטיקה. עד לשבוע הנוכחי שני השרים היחידים בשס שהיו מנועי דריסת רגל במשרדי הבריאות והפנים, היו ממלאי המקום הפורמליים. ולא שחסרה להם תעסוקה: בן צור קיבל בשבוע שעבר סמכויות כשר עבודה מלא-מלא האחראי על זרוע העבודה ועל המוסד לביטוח לאומי רב העוצמה. בלי לבקש הנחה עצמית, הוא מציב לעצמו יעדים שאפתניים בתחום הרגיש והמורכב של תעסוקת חרדים, עניין השווה טור בפני עצמו. על מלכיאלי והיעדים במשרד הדתות שאחרי עידן כהנא מיותר להכביר מילים, הן במישור ה'סור מרע', והן בכר הנרחב של 'עשה טוב' עם מינויים לרוב.
את הפיקדון של משרדי הבריאות והפנים בן צור ומלכיאלי קיבלו שלא על מנת לעשות בו שימוש, אך השבוע, על רקע הביקורת, הם התבקשו לבצע תחזוקה למראית עין. בדרך לאזכרה לאביו בנתניה, עצר השר בן צור לסיור ב'שיבא' עם נתניהו, לבקשת יו"ר שס דרעי. דרעי מעדיף בשלב זה להשתיק את הביקורת על מינוי ממלאי מקום פיקטיביים, ולהתמקד בשינוי החקיקה שיאפשר את חזרתו לשולחן הממשלה. הדרך למימוש 'זכות השיבה' של דרעי לשולחן הממשלה, עברה השבוע בשיבא.
זכות השיבה
על העובדה שחוק דרעי 0.2 נוסח בחופזה, יעידו שגיאות הלשון הלא אופייניות בחצי העמוד של דברי ההסבר הקצרים, שמתמקדים בתיקון עוולת 'הלכת דרעי-פנחסי' הנושנה אשר "גרמה לחוסר ודאות במילוי רצון הבוחר ולעיתים אף להכפפת רצון הבוחר לשיקול דעתו של בית המשפט".
בהצעת התיקון לחוק היסוד שעליו חתמו שלושים ושבעה חברי כנסת מכל סיעות הקואליציה, מוצע כי "בית המשפט, לרבות בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, לא מוסמך לקיים ביקורת שיפוטית על מינויים של שרים וזהותם, מכל עילה שהיא, למעט לעניין תנאי הכשירות". משמעות החקיקה תהא, מניעת ביקורת שיפוטית שתאפשר את פסילתו של דרעי מלכהן כשר.
על המאבק שקדם להגשת ההצעה, יעידו ראשי מפלגות הקואליציה שהיו חלוקים בדבר תבונת ההגשה דווקא עתה. שר האוצר סמוטריץ' סבר כי להשגת המטרה, עדיף להמתין עם תיקון חוק היסוד עד להעברת עיקרי הרפורמה המשפטית של לוין.
נימוקי המצדדים בדחייה היו מגוונים. ראשית, הם העריכו כי ללא רפורמה שתחליש את כוח בג"ץ רוחבית, החוק ישוב וייפסל. בג"ץ כבר הוכיח יצירתיות כשפסל את מינויו של דרעי בלי לפסול את חוק היסוד, וחזקה על השופטים אחוזי החרדה שגם הפעם ימצאו את הפרצה, כמו החלת החוק מכאן ולהבא ולא כחקיקה פרסונלית על דרעי, בסגנון נימוקי דעת המיעוט של אלרון בבג"ץ דרעי הראשון. אבל בעיקר הפריעה להם העובדה שההתמקדות בעניינו של דרעי משחקת לידי בג"ץ שמצייר עצמו כמגן שלטון החוק הלוחם בשחיתות, כביכול.
רק שדרעי מיהר להבהיר לחברים כי אין בכוונתו להתכנס למשבצת של שר התקשורת קרעי, הנאלץ מדי שבוע לגנוז את תוכניותיו כדי לאפשר לקטר המשפטי לנוע. לדידו של דרעי, סוגיית העיתוי אינה נתונה למשא ומתן. ואם ליריב לוין שמסרב לכל עיכוב, עוד יש אופציה להתפשר על דבר מה – מבחינת דרעי מדובר במשחק סכום אפס של הכל או לא כלום.
מצד אחד, חרב התיק הפלילי כבר אינה מאיימת על ראשו כבעבר כך שאין לו מה להפסיד. מהצד האחר, כל עיכוב בהעברת החוק מקבע את מעמדו כמי שיושב על גדר הממשלה, רגל פה רגל שס. לישיבת הקבינט הוא הוזמן כאורח חד פעמי שלא מן המניין, ולישיבות הממשלה בימי ראשון, השרים הכפופים למרותו נכנסים אחר כבוד בעוד ממנו נמנעת אפילו זכות השיחה עם המנכ"לים שמינה.
מי שתמך בעמדתו של דרעי היה השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, שנימוקיו נפרשו כאן בשבוע שעבר, אך גם מי שסבר אחרת בתחילה נאלץ לחשב מסלול מחדש אחרי ההבהרות שיצאו מכיוונה של שס. היטיב לבטא זאת השר בן צור שהסביר לי השבוע כי הרפורמה המשפטית זוהי אג'נדה השייכת למפלגות הקואליציה האחרות, ושס, כחלק ממחויבותה הקואליציונית, תעמוד במילתה ותתמוך בהצבעות על הרפורמה.
ובמילים אחרות: האג'נדה המשפטית של שס כיום ממוקדת במימוש זכות השיבה וקיום צו הבוחר של כארבע מאות אלף מצביעי שס והחזרת דרעי לשולחן הממשלה. ומי מחברי הקואליציה שיחפש לעצמו מוצא קל או אופציית דחייה, יגלה ששרי שס משיבים לו במטבע דומה בנושאים הקרובים לליבו.
האם בכך תיסלל דרכו של דרעי לשולחן הממשלה? גם בשס מבינים כי הדרך הקצרה בכנסת של תיקון החוק עוד תהפוך לדרך ארוכה בבג"ץ, אבל המסר שדרעי משדר נועד לבג"ץ ולנתניהו כאחד. דרעי רואה דווקא ביועמ"שית ובשופטי בג"ץ כמי שעושים צחוק מהחוק, ותשובתו החד משמעית לכל מי שמציע לו לכהן כיו"ר מפלגה משפיע מחוץ לממשלה, שאין בכוונתו להרים ידיים, וכי על כל מענה בבג"ץ תידרש הקואליציה להגיב בחקיקה.
כושר הרתעה הוא רכיב חשוב בתפיסת הביטחון – הלאומי כמו הפוליטי, ובלבד שהוא אכן עמיד בתנאי קרב בהגיע רגע המערכה.
זמן שמחה
שר המשפטים לוין ימצא עצמו בשבועות הקרובים כשחקן משני. הכוכב הגדול של העברת הרפורמה יהיה ח"כ שמחה רוטמן, שיידרש להעביר בוועדת חוקה חוק ומשפט שבראשותו את סעיפי הרפורמה החדשה.
רוטמן שהודיע על פיצול ההצבעות, מודע לפני הכל ל"שעון החול המתקתק", כפי שכינה זאת בתחכום לשוני. מועד פרישתה של הנשיאה חיות קרב ובא, ורוטמן גם מביא בחשבון שהגברת יכולה להפתיע ולהודיע על פרישה מוקדמת כדי שהרכב הוועדה לבחירת שופטים הנוכחי, טרם העברת והחלת הרפורמה על הרכב הוועדה, הוא שיבחר את הנשיא הבא, יצחק עמית, בשיטת הסניוריטי.
בקרב הגדול על שינוי השיטה, רוטמן אופטימי. בניגוד לח"כים מהקואליציה שמשמיעים בחדרים סגורים הערכות פסימיות ומאמינים כי יד העליונים תגבר, רוטמן מצביע על שורת התנגשויות בעבר שבהן שופטי בג"ץ היו אלה שמצמצו – כשהכנסת בחרה להתעקש ולעמוד על שלה, אפילו מול אבי המהפכה, הנשיא בדימוס אהרון ברק.
הדוגמה הבולטת ביותר, שאותה גם הביא בספרו 'מפלגת הבג"ץ', הייתה בראשית שנות האלפיים, כאשר שופטי בג"ץ הוציאו צו שהורה לממשלה בראשות אריאל שרון, שביבי נתניהו שימש בה כשר האוצר, להתייצב בתוך עשרה ימים "וליתן טעם מדוע לא יקבעו סטנדרט לקיום אנושי בכבוד כמתחייב מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".
הכנסת והממשלה הגיבו אז בחומרה יתרה וסירבו למסור תחשיב 'לקיום מינימלי בכבוד', כשהן מסבירות כי תחשיב מעין זה ישלול מהכנסת ומהממשלה את השליטה במדיניות הרווחה של ישראל וימסור את המושכות לידי בג"ץ.
הנשיא ברק זעם ואף דחה את בקשת המדינה, יומיים לפני תום המועד שהוקצב לה, להרחיב את הרכב השופטים שדנו בעתירה. הוא קבע כי "החלטה בבקשה להרחבת ההרכב תינתן לאחר הגשת תשובה מטעם המדינה", וביקש לכפות על המדינה להישמע לצו השיפוטי, לפני הכל.
הכנסת בחרה אז להגיב שלא כדרכה, ובניגוד לעמדת שר המשפטים קיימה דיון חירום בסוגיית התערבות בג"ץ הן בעתירת הקיום בכבוד והן בהחלטה נוספת של בג"ץ, שהורה אז להעביר 120 מיליוני שקלים לטובת תקצוב החינוך המיוחד, תוך עקיפת מנגנוני קבלת ההחלטות של ועדת הכספים והכנסת.
אהרן ברק בחר להגיב לגילויי העצמאות של הכנסת, במסגרת נאום שנשא אז בטקס השבעת שופטים כשהתריע כי "שבירת הכלים עשויה ללבוש צורות שונות. היא באה לידי ביטוי בביקורת שלוחת רסן על פסק הדין, היא תוקפת את עצם הלגיטימיות של ההכרעה השיפוטית והיא מתבטאת בקיום דיונים בכנסת כאשר ההליך תלוי ועומד".
הכנסת מצידה סירבה לסגת לאחור, והבולט שבמבקרי מערכת המשפט היה הח"כ הצעיר והדומיננטי גדעון סער שהתייצב על הדוכן והגיב: "זאת החלטה שיש בה הסגת גבול. היא מבטאת טירוף מערכות, ועלינו, אדוני היושב-ראש, מוטלת החובה להבהיר באיזו חומרה אנחנו רואים את העניין הזה".
ההצעה שאימצה הכנסת בסופו של דיון סוער, הייתה תגובה ציונית הולמת לאהרן ברק: "הכנסת רואה בחומרה את גלישת בית המשפט העליון לנושאים שבמובהק הם בתחום הסמכות של הרשות המבצעת והמחוקקת… הכנסת מתריעה מפני המשך מגמה זו, העלולה להתפתח למשבר חוקתי בישראל. הכנסת דוחה ניסיונות לדה-לגיטימציה של הביקורת על החלטות שיפוטיות, הנעשית באופן מנומק ובדרך-ארץ, ביקורת שהיא לגיטימית ומהווה חלק מהשיח הציבורי בחברה דמוקרטית".
רוטמן שחוזר לאחור בגלגל הזמן מתאר איך בסופו של אותו מאבק שבו הכנסת שידרה נחישות, בג"ץ הוא שהתקפל בשתי העתירות: ההרכב הורחב, וההחלטה הסופית שניתנה בחלוף שנתיים אימצה את עמדת המדינה. יו"ר ועדת החוקה רואה בכך סימן לבאות, אך מן הראוי להמתין לתוצאות. אהרן ברק החכם והמתוחכם, נסוג אז טקטית בקרב הספציפי על אותן עתירות, כדי לנצח במערכה הגדולה. כיום, שופטי בג"ץ ניצבים בפני אם כל המערכות, ובמלחמת קיום, אין מקום לנסיגות.
אחר כותלנו
במשחק שבו הפוליטי והמשפטי הופכים לעיסה דביקה אחת, כל החלטה של בג"ץ מתפרשת כתגובה למהלכי הממשלה. החלטת בג"ץ המורה על פינוי ח'אן אל אחמר אחרי הרמדאן, אחרי דחיות חוזרות ונשנות במשך שנים, מאותתת לנתניהו שהשופטים לא מוכנים יותר להוציא לו את הערמונים מהאש בסוגיות מדיניות פרובלמטיות.
עם עין לציון צופייה, המשבר הבא שניצב לפתחנו הוא מתווה הכותל. שופטי בג"ץ דחו את בקשת המדינה לדחות בשלושה חודשים את הדיון בעתירת נשות הכותל, והדיון יתקיים במועדו ב-28 בפברואר, או-טו-טו, במועד שעומד ובא, אחר כותלנו.
גם הבקשה לדחיית המועד שניתן להגשת תשובת המדינה ונקבע במקור ל-6 בפברואר, התקבלה חלקית בלבד. בשעה שהמדינה ביקשה למסור את תשובתה עד ה-19 בפברואר, השופטים העניקו ארכה קצרה יותר, והתשובה תוגש כבר בשבוע הבא, עד ל-16 בפברואר.
בלשכת נתניהו מעריכים בסבירות קרובה לוודאי כי בג"ץ יקבל את העתירה, גם אם חלקית, מה שיחייב את הממשלה להעביר בכנסת 'חוק כותל' מיוחד, עם פסקת התגברות בצידו, והכל כדי לדחוק את נתניהו לפינה ולגרור אותו לעימות עם יהדות ארה"ב הליברלית המזוהה עם המפלגה הדמוקרטית.
קוקטייל שכזה, של מתיחות ביטחונית על רקע פינוי ח'אן אל אחמר ומתיחות פנימית-מדינית על רקע דחיקת היהודים הרפורמים מהכותל בחקיקה, יחליש את הקואליציה ויפגע באיתנותה, תוך כדי הקרב הגדול על העברת הרפורמה המשפטית.
רוטמן אולי מסתמך על תקדימי העבר, אך המציאות מדברת בעד עצמה. המערכת המשפטית כולה, מהיועמ"שית ועד לנשיאת העליון, מבהירה היטב לראש הממשלה ולקואליציה, כי הרפורמה המשפטית היא הכרזת מלחמה לרוחב כל החזית. במערכה הזאת ימצא נתניהו, כמו הקואליציה כולה, שופטים עם לב של אבן.
