פתיתים מחכימים

מה באמת מעניין אותנו בימים הרי גורל? מחשבות לשלג

א.

לא רוצה לפגוע באף קורא מאזור חיוג ירושלים-ביתר, אבל למען השם, למה נראה לכם שאנחנו תושבי המרכז אמורים להתעניין בשלג שלכם?! מתי בפעם האחרונה העסקנו אתכם בעומס החום שיש לנו במרכז? שכל אחד יתעסק עם מזג האוויר שלו בשקט. תבנו בובות, תתקעו גזרים, תצטלמו ותעזבו אותנו בשקט. קאפיש?

דווקא השבוע, שתפסתם את כל תשומת הלב עם השלג הזה, אנחנו נדבר על בני ברק. יש הרבה מה לדבר, אבל הפעם נלך לרחוב ההוא שפעם-פעם היה הגבול הכמעט חילוני של העיר. שמות הרחובות הם האינדיקציה הכי טובה. קצת אחרי 'קוטלר' ו'דונולו' שלנו – ורגע לפני ז'בוטינסקי – ממוקם לו רחוב סוקולוב.

וכאן תרשו לי לאכזב אתכם. בניגוד לדעה הרווחת, הרחוב הזה לא נקרא על שמו של הרבי החכם מסוקולוב זצ"ל, אלא להבדיל על שמו של נשיא התנועה הציונית העולמית, נחום סוקולוב. בעיניי, סוקולוב הוא דוגמה מובהקת לאיך שחולפת לה תהילת עולם.

לא תהיה זו גוזמה לומר, שנחום סוקולוב היה האדם הכי נערץ בקרב שלושה וחצי מיליון היהודים שחיו בפולין שלפני השואה. "הדור הציני שלנו", כותב העיתונאי דוד לזר, "לא מסוגל להבין את מידת ההערצה שהפכה למין פולחן ממש – שאפפה את דמותו של (ר') נחום סוקולוב כהילת מסתורין".

אפילו חלק מהיהודים החרדים – למעט אנשי ה'אגודה' שהיו אויביו המרים – סגדו לו ואף כינו אותו בתואר "רב" (אם תרצו להתרשם, ממש מומלץ לעיין בספרון קטן שנקרא 'מענה לנחום סוקולוב', מצוי ב'אוצר החכמה').

עיקר ההשפעה של האיש הזה היה בכוח הנאום והכתיבה. בעברית חדשנית, ביידיש עסיסית ובפולנית גבוהה. כילד של חיידר – שגדל בין חסידי קוצק וגור – הוא גם שלט בארון הספרים היהודי ובסיפורי חסידים. הוא התחיל ככותב בעיתון העברי הכי מפורסם בפולין, 'הצפירה', ובהדרגה הפך לעורך שלו. את הפיליטונים המושחזים שלו הוא חתם בשם 'האורח לשבת', ואלפי יהודים פולנים "למדו אותם, כאילו היה זה דף גמרא". והיום, איש לא יודע את שמו.

חוקרי התקשורת של זמננו, נוהגים לכנות את סוקולוב בתואר "אבי העיתונות העברית המודרנית". במידה רבה הוא זה שהנהיג בעיתונות היהודית סטנדרטים אירופיים. הוא הראשון שלימד את ההבדל בין כתבה חדשותית לבין דעה אישית, הוא שהתמקד בכללים של אתיקה, והוא הראשון שצירף מוסף ספרותי והוא גם שטבע את השימוש בכמה משלבים של שפה.

אז למה נזכרתי בשנה-ופירש'ניק הזה? הכל בגלל פוטין.

ב.

בכל פעם כשנמאס לי מהעיתונים של ימינו – אלו שמלהטטים בין הקלון של ביבי לאסון של בנט – אני נכנס ל'עיתונות יהודית היסטורית' ומתחיל לקרוא את העיתונים של פעם. זה פשוט אדיר. נכון, אין תמונות ופרסומות, גם לא מדברים על שלג. אבל במקום לקרוא על מוקיונים כמו ביידן ולפיד, אתה קורא על שמות כמו צ'רצ'יל, לנין ועוד טיפוסים מרשימים.

פתאום יש איזה צבע רציני לכל הגלובוס.

אני יודע שההתרפקות הזו על 'פעם' היא די חולנית. אבל זה הרבה יותר בריא מאומיקרון. וכן, אני מודה, השבוע, כשראיתי את התמונות של אלפי חיילים רוסים מתייצבים בחזית האוקראינית, הרגשתי איזה מין עקצוץ של התרגשות. נכון, מלחמת עולם זה עסק די מפחיד, אבל אי אפשר להימלט מהתחושה ההיסטורית שמרחפת באוויר.

הסיפור הזה של פוטין ואוקראינה, כל כך מזכיר את הפרקים הקודמים של העולם וזה מדהים. מצד אחד עומד צאר נחוש שמוכן לסכן מאות אלפי חיילים ואזרחים, רק בגלל ההיסטוריה. הסיפור של אוקראינה ורוסיה אינו רק חדשות אקטואליות. מי שיודע להתבונן ימצא כאן חומר פסיכולוגי, פילוסופי ואפילו היסטורי.

עשרות שנים אחרי שחשבנו שהאימפריות קרסו, מגיע העם הרוסי ומלמד ששום דבר מהותי לא השתנה. מאות אלפי לוחמים יוצאים מהבית, רק כדי להחזיר לעצמם מורשת עתיקה מלפני מאות שנים. כשהם מדברים על 'קייב', קשה מאוד שלא לשמוע 'ירושלים'. הם נלחמים על מורשת העבר, הם מוכנים להרוג בעבורה.

והעולם? ובכן, זה הדבר הכי מתסכל. מסתבר שאחרי שתי מלחמות עולם, המערב לא למד שום דבר. מול אדם נחוש כמו פוטין, עומד עדר של פופוליסטים פרוגרסיביים שרק רוצים לוותר. אין להם שום עניין עם 'עבר' ו'מורשת'. הם רק רוצים שקט תעשייתי. אנשים כאלו, למרבה הפחד, לא מסוגלים להילחם. לא בפוטין, לא באייתוללות, גם לא באויבים מבית.

ואי אפשר להתעלם מהמרכיב הדתי. רוסיה, המדינה שרק אתמול הכריזה לעולם שדת היא אופיום להמונים, חוזרת בדרך מעוותת אל המקורות. ולדימיר פוטין, בנו של אתאיסט ואדם שחייו האישיים רחוקים מאוד ממוסריות, הופך בשנים האחרונות ליותר ויותר דתי. בעיקר כשזה מגיע למלחמות ודעת קהל.

והסיפור הדתי נוכח גם במלחמה הזו. כשפוטין מדבר על ההתקרבות של אוקראינה למערב, הוא מדבר בבירור על 'ערכי המשפחה' ועוד כל מיני ערכים, שאולי הוא עצמו לא מופת בהם, אבל בהחלט מדברים על לב המוני האזרחים שאבותיהם הכריזו 'עולם ישן עדי יסוד נחריבה'. מה זה אומר על המין האנושי? המון.

אתה מבקש ללמוד ולהעמיק עוד על הסיפור המרתק הזה שסוער ממש לא רחוק, אבל התקשורת הישראלית עסוקה. הכותרות מספרות על צוללות שביבי הגנב השיג במיליארד שקל פחות מבנט הישר, או על ח"כ דתי שדיבר לא יפה על שופטת חילונית אפילו ש"כתוב בפסוק: אחרי מות קדושים אמור". וכמובן, החזאים מדברים על שלג.

ברוב ייאוש מהעיתונות העברית, מיהרתי לעלעל שוב בעיתונו של האב המייסד. רציתי לראות כיצד הוא סיקר רגעים הרי גורל. ובכן, חיפשתי את גיליון הצפירה מיום ה-29 ביולי 1914. יום למחרת הרצח המפורסם שהצית את מלחמת העולם הראשונה.

מה אומר לכם, לעיתונות העברית יש אבא טוב, בעיקר בכל הקשור לסולם עדיפויות. בעמוד הראשון תמצאו פרסומות ל"נשף התולי (האחרון בסזון הנוכחי) בהשתתפות 'הבימה'". יש גם כמה פיליטונים שנונים. בעמוד השני יש סיפור וגם רשימה 'לתולדות חיי הרצל'. רק בעמוד השלישי יש 'טלגרמות' שמהן אפשר קצת להבין שאירופה יושבת על חבית חומר נפץ. ואז, בעמוד האחרון למטה, ב'טלגרמות אחרונות' מסופר על רצח יורש-העצר האוסטרי:

בתחילה "הושלכה בומבה לתוך האוטומוביל", אלא שהיורש הצליח להעיף אותה החוצה. אבל בהמשך, במעמד קבלת הפנים, "ירה בהם גימנזיסט (-תלמיד הגימנסיה) של המחלקה השמינית (-פרינציפ גבריאלו). הרוצח נתפס. ההמונים חפצו לשסע את שני הפושעים". בקטע הבא ידיעה מווינה: "השמועות על דבר ההתנקשות בנפש יורש-העצר שנתאשרו היום, עוררו מצב-רוח מדוכא. כל החגיגות והשעשועים בטלו". ובעיר אישל, "אחרי שנודע להקיסר הישיש דבר המאורע בסרייבו, נפעם מאוד. ובהתרחקו לחדרי הארמון הפנימיים, ציווה להכין הכל לדרך ולשוב לווינה".

בקיצור אף מילה לא מספרת שתוך כמה ימים כל אירופה עומדת להתמלא דם ועשן, ושכל העולם המוכר עומד להשתנות כמעט בכל התחומים.

בתקופה האחרונה קראתי כתבת-מסע מרתקת של נדב אייל, שיצא לכפר דייגים שבגלל ההתחממות הגלובלית חלקים נכבדים ממנו כבר שקועים במים. אבל התושבים עסוקים בכל מיני זוטות אחרות. לרגעים נדמה שכל זה רק משל למציאות האנושית. העולם כולו מתערער, כל מה שהכרנו מסתחרר, ואנחנו עסוקים בבובות שלג.

ג.

וכמו שאתם יכולים לשער, בסוף גם אני נכנע. חייבים לכתוב משהו אינטליגנטי על השלג הזה שבגללו אנחנו מקדימים את הדפסת העיתון ביממה וחצי.

איזה מסר השלג יכול ללמד אותנו? שאלתי את ידידי המלומד – שהוא גם הקורא הראשון שלי – הרב שמואל אהרן זינגר. הוא הפנה אותי למקור שנמצא אצלי בארון הספרים הביתי. "תסתכל אצל הרב זווין, תמיד יש לו מבט מעניין".

ואולי שווה כל השלג הזה רק כדי להזכיר את אותו גאון חב"די מופלא שחי פה רק לפני שני דורות. קראו לו רבי שלמה יוסף זווין זצ"ל, וכדי לנסות להגדיר אותו, חייבים להיות הוא עצמו. התואר הרשמי שלו היה 'העורך הראשי של האנציקלופדיה התלמודית', אבל אלו שהכירו אותו ידעו שהוא עצמו 'אנציקלופדיה חיה'. לעדות אלו ששוחחו עימו "הוא בכלל לא היה צריך לפתוח ספר כדי לדבר עימך בכל נושא בעולם. הכל היה נהיר לו כאילו רק עתה למד".

לא פחות מהידע הפנומנלי של הרב זוין, היה חוש הכתיבה שלו. הרב היה מפרסם מאמרים תורניים בעיתון 'הצופה' ולא רק. אלו היו מאמרים מרתקים שהפכו לימים לספרים מלאי עניין. המפורסם שבהם הוא 'אישים ושיטות', שחובה לכל אוהב ידע תורני לקרוא בו. ויש גם ספר נוסף 'לאור ההלכה'. הרב זוין עוסק בשלל נושאים מרתקים, כשהוא מוצא להם את הזווית ההלכתית. שם למשל למדתי על 'משפט שיילוק' ועוד עניינים מרתקים.

וכאן גם תמצאו מאמר ארוך ומרתק על "השלג בארץ ישראל". הגאון הזה מעיף ידע מסחרר על כל מיני שאלות תורניות שהשלג יכול לעורר. מספיק לעבור רק על השמות כדי לחוש פיק ברכיים.

ואם חשב מישהו שהמאמר נכתב במאמץ רב, כדאי לקרוא את עדותו של נשיא בית המשפט המחוזי, ד"ר יעקב בזק ז"ל:  "מאמר על השלג המופיע ב'לאור ההלכה' כיצד הוא נולד? יום רביעי בשבת היה ושלג ירד בירושלים. אנחנו, שומעי לקחו (-של הרב זוין) נהנינו מההסתכלות על השלג ולא ששנו להיכנס לשיעור, אלא אם כן ימסור לנו הרב את כל המקורות בענין השלג בהלכה. הרב הסכים, וככה מבלי שום הכנה מראש, נאמר השיעור. וסח לנו אחד ממערכת עיתון 'הצופה' שבאותו יום רביעי אחר הצהרים נשלח המאמר למערכת בתל אביב כדי להדפיסו לשבת".

בקיצור, שלג הוא לא תירוץ להפסיק להחכים.