צהוב בוהק

איך עושים מחאה ספונטנית בלונדון

אם רק היו מקשיבים לי, התמונה הזו הייתה תלויה בכל בית ספר בעולם. כל תלמיד היה מחויב להתבונן בה לפחות עשר דקות ביום, בלי להוציא אף מילה. "אגרטל עם חמניות" – קוראים ליצירה. שמן על בד. וזה מה שרואים: עציץ עם חמניות. זהו.

אבל אנשים עם נטייה לפילוסופיה-חלומית (תחום שהמצאתי הרגע) יכולים ממש לחוש שפרחי החמנייה אומרים משהו. הם מלאי הבעות. אפשר לזהות שם, כעס, שמחה ואפילו שיעמום. כמה יפים פרחים משועממים.

ואיך חמניות קשורות לבית ספר? ובכן, זה הזמן לגלות כמה הדבר הזה עולה. האמת שקשה לדעת ערך אמיתי של יצירה. זה משתנה בכל רגע, לפי הביקוש. הדבר שאני כן יודע, שלפני לא הרבה שנים הציור הזה נמכר בסביבות 40 מיליון דולר, ומאז הוא רק התייקר.

לאיש שצייר את זה קראו וינסנט ואן-גוך (מותג האלכוהול המפורסם, העתיק ממנו, לא להפך). ואם לומר בעדינות, מדובר בטיפוס שלא הייתם רוצים לקחת איתכם לשום מקום. ודאי לא אם הייתי מספר לכם שפעם הוא חתך לעצמו את האוזן, ואפילו דאג להנציח את זה בציור (שגם הוא עולה כמו שלושה בניינים ירושלמיים ממוצעים). לאור הנסיבות, לא תתפלאו על כך שכעבור תקופה הוא אשפז את עצמו במוסד פסיכיאטרי סגור, וכעבור עוד תקופה הוא מת בנסיבות לא ברורות.

ולמה אני נזכר בכל זה בדיוק בערב חג השבועות?

פשוט, עכשיו כשכל אברך כולל זכה בתקציב 'רטרו' של כמה אלפים, נראה לי שהגיע הזמן קצת להתפנק ברכישות יוקרה. במקום לשלוח את הילדים להשחית את הפרחים היחידים שהעירייה שתלה באמצע אי התנועה (אל דאגה, עוד מעט יש בחירות והם בטוח ישתלו פרחים חדשים. וחוץ מזה, ממתי בני תורה מתעניינים בפרחים), תוכלו לקנות איזה עציץ חמניות קטן לכבוד החג.

אבל כמו תמיד, יש גם סיבות הרבה יותר טריוויאליות. נקרא לזה שעמום.

כלומר, ברור שהדבר שהכי מעסיק את עולמי בימים אלו הוא פליטת פה של מישהו או מישהי, שאמר משהו על המגזר שלי; או של מישהו מהמגזר שלי, שפלט איזו שטות על המגזר שלא שלי. אבל בשביל יהודי עם הפרעת קשב, נראה שאחרי חודשיים, פחות או יותר הבנו. החרדים והלא-חרדים, לא ממש אוהבים זה את זה. ולפעמים הם גם אומרים את זה בקול.

קיצר, ממש שלא באשמתי, העזתי לקרוא ידיעה קטנה שלא קשורה ממש לנושא המדובר. ופתאום, שוב שלא באשמתי, מצאתי את עצמי מסיח דעת מהחרם הקדוש על המאפייה שאין לנקוב בשמה מרוב זעם, וחושב על סיפור שהתרחש בכלל בלונדון. אני יודע שזה לא בסדר ככה להפקיר את הזירה, ולכן אעשה מאמץ להוכיח שבעצם הכל קשור.

רק פליז, בואו נחזור לדבר על חמניות.

היצירה המופלאה הזו תלויה בגלריה הלאומית של לונדון (אגב, אם אתם שם בטעות, תקפצו גם לראות את גליל החמר שכתב המלך כורש. אותי לפחות זה ריגש). לפני שבועיים, הגיעו למקום כמה 'אקטיביסטים'. טיפוסים, שלפחות במבט חיצוני נראים קצת כמו ואן-גוך עצמו רק עם אוזן שלמה ושיער צבוע. אלו ה'סיקריקים' של העולם המערבי. גם הם משוכנעים שהקדמה הטכנולוגית היא אסון שיחסל את האנושות תוך לא הרבה שנים. רק שה'געוואלד' שלהם קצת יותר יצירתי.

במקום לצרוח 'נאצים' ולקבל שפריץ של בואש, הם נכנסו למוזיאון עם פחית קטנה של מרק עגבניות. פתחו אותה והתיזו היישר אל תמונת החמניות היקרה. ואז, רגע לפני שנלכדו על ידי השומרים שכל הזמן מפטרלים באזור – נתנו נאום קצר שבו דיברו על התרבות המערבית, ועל כך שמשבר יוקר המחיה מונע על ידי דלקים מאובנים.

"מיליוני משפחות רעבות, בלי מרק, וכאן יש מיליונים בקירות".

מכירים את זה שאתם רואים משהו, וברור לכם שיש פה פוטנציאל? איזה פסוק מנצנץ, שאחרי ששמעתם אותו המוח מתחיל להסתחרר סביב עצמו? אז זו להבדיל התחושה אחרי האירוע הזה. כבר שבועיים שאני חש אסיר תודה לטיפוסים המוזרים מלונדון.

על המפגן הזה, אפשר וצריך לכתוב ספר שלם. יש כאן קולב שאפשר לתלות עליו גרדרובה שלמה של רעיונות ומחשבות. לפני הכל המחשבות הן עלינו, המין האנושי. כמה יקר אנחנו מוכנים לשלם על רעיון מופשט. החמניות האלו, שעולות כמו כל ההישגים התקציביים של גולדקנופף ובן גביר ביחד, מגלמות בתוכן שיעורים עמוקים בכלכלה, בפסיכולוגיה, בסוציולוגיה ובהיסטוריה.

מי שקצת מבין באומנות, מבין למשל, שלא רק שהיצירה הזו לא ניזוקה ממרק העגבניות – אלא שהמחיר שלה זינק בעוד כמה מיליונים. ככה זה בעולם של הרעיונות, עכשיו יש ליצירה הזו עוד סיפור ועוד משמעות.

למי שנבהל מהתנגדויות, אנסה להסביר את הרעיון: יצירה שמצליחה לגרום לאנשים להתנכל אליה, זה אומר שהיא יצירה הרבה יותר מעניינת וחשובה, וממילא היא גם יותר יקרה. יצירה חביבה שלא מכעיסה אף אחד, היא לא משהו ששווה לדבר עליו. (תחשבו למשל על שני סידורים: אחד חדש בארון, והשני התקמט מתחת לחולצת הפסים של ניצול אושוויץ. במה אתם בוחרים?)

ואפשר גם לחשוב על צורת המחאה: אתה רוצה לזעזע בנאדם? ובכן, אתה יכול להיכנס אליו הבייתה בברבריות ולהתחיל לצרוח שאבעס, להפחיד לו את הילדים ולפגוע בכל צורת האדם שלך עצמך; ואתה יכול לחלופין, לעצור לרגע ולנסות להבין מה הסיפור הגדול שלו, מהי יצירת ה'חמניות' שלו. שם, מספיק לדגדג רגע, וכבר הוא מתעורר, בלי שהזקת לו.

והאמת, שאם כבר מחפשים 'חמניות', זה בדיוק הזמן לנסות להבין מה ה'חמניות' שלנו. מה הוא הסמל הכי חשוב עבורנו. על מה אנחנו מוכנים לשלם מיליונים, אף על פי שאיש בסביבה לא יבין אותנו לרגע.

והשאלה הכי חשובה: איך נגרום לאנשים לא לפגוע ביקר לנו?

ואחרי שהשתעשענו מעט, בואו נחמם קצת את האווירה. אם כבר דיברנו על 'מחאה' יצירתית, בואו ננסה קצת למקד את המבט בסביבה הקרובה. בואו נדגדג קצת את החמניות שלנו. (אזהרה: הקטע הבא לא לבעלי לב חלש או מוח לא משומש.)

אין ספק, מה שקורה פה במרחב שלנו, מאוד לא נעים. מילים קיצוניות עפות מכל עבר. השיח נגד חרדים, כבר מזמן לא היה כל כך מרושע (ולא, זה עדיין לא גרמניה של שנות ה-30. אף על פי שקל להיסחף לשם).

לא קל להתמודד עם משטמה. אחד הצרכים הכי בסיסיים שיש בנו, זה רצון לאהבה. אנחנו נמסים כמו שלולית כשמישהו, ולא משנה מי, כותב כמה מילים חמות על שני מתנדבים חרדים שעזרו לו לתקן פנצ'ר; או על בחור שנראה דוס לגמרי, שפתח לו את הדלת.

מי שמכיר קצת מנגנונים של רגשות, יודע שיש כאן משהו מאוד פרדוקסלי. השנאה הזו, כמו בהרבה מקרים, מלמדת דווקא על איזושהי קרבה מיוחדת.

תחשבו על זה. במשך שנים החברה החרדית בנתה סביב עצמה חומות. התבדלנו וברחנו. הסברנו לחילוניים שאנחנו לא רוצים בדובשם ולא בעוקצם. גם אז היו שנים קשות, אבל זה הרבה פחות פגע בנו. פשוט, הסתתרנו מאחורי החומות, לא קראנו את העיתונים שלהם, לא צפינו בטלוויזיה שלהם – היינו מוגנים.

בשנים האחרונות הדברים השתנו, ולא ממש לטובה. הרשת הדיגיטלית יצרה מקומות של שיח מתמשך בין חרדים-מסוימים לבין חילונים. כל ציוץ של מישהו במרחב, מגיע במהרה לאוזנינו. כל ילדה שאומרת משהו באולפן, מצליחה להגיע אלינו. ופתאום, אנחנו מוצאים את עצמנו נעלבים, נפגעים, ואז מתמלאים ברגשות ש"חייבים להראות להם", וש"אסור לתת להם" וכו' וכו'.

הרגע הכי מובהק של התופעה הזו, התרחש ב'חרם' ה'ספונטני' שקרה בשבועות האחרונים. כמי שמכיר קצת את תולדות היהדות החרדית, נראה לי שמדובר בעניין חסר תקדים. באותו בוקר שאחרי ההפגנה בבני ברק, פורסמה בקשה מבית מרן הגרי"ג אדלשטיין שהורה לעיתונים "לא להתעסק עם מה שאירע שם".

כלומר, גדולי הדור חשבו לעבור לסדר היום. אבל היה מישהו שלא הסכים 'למחול על כבוד התורה'. אתם בטח שואלים את עצמכם מי, ובכן, אני לא ממש יודע את שמו, דבר אחד אני כן יודע, הוא לא לומד בשום ישיבה ויש לו גישה מאוד מהירה לרשת החברתית.

בתוך ארסנל של כלי הנשק הציבוריים, 'חרם' הוא הכי מסוכן. לפני שמתחילים אותו צריכים לבדוק את כל ההשלכות. צריכים לוודא מי נפגע ובעיקר כמה הוא אפקטיבי. ויש גם חשש, שהוא עלול להתהפך ולשמש את הצד שכנגד (אפילו לא רוצה לתת רעיונות, אבל יש לא מעט יהודים חרדים שעלולים בסיטואציה קיצונית לשלם על כך נוראות). חרם, הוא ממש לא צעצוע ספונטני, שמושתת על צבירת לייקים.

מי שיתבונן בהיסטוריה של החרם החרדי (בנק-לאומי; אל-על; שפע-שוק) ילמד שהיו מקרים הרבה יותר חמורים של פגיעה וחילול, ובכל זאת היו רבים מגדולי ישראל שהתנגדו לשימוש בחרם. (בא נאמר שכמה וכמה ממארגני החרם הפעם, לא מקפידים להחרים מקומות מחללי שבת. שהרי כידוע, שם יש את התירוץ של 'דרכי נועם' וכו' וכו').

אז מה המסקנה? האם יהודי סטנדרטי אמור לרכוש לחם בחברה שפגעה בו? ודאי שלא. אבל את נשק החרם המאורגן, ראוי לשמור לזמנים חשובים יותר, ובעיקר להפקיד אותם בידי אנשים אחראים יותר.

ורגע לפני שאנחנו נפרדים לקראת חג השבועות, תרשו להמליץ לכם באופן אישי לחפש בתוך חבילת החג של 'משפחה' את המוסף התורני 'קולמוס'. הרעיון שהנחה אותי באיסוף החומר, היה שדווקא בימים כאלו, רצופים אקטואליה מכעיסה ומבלבלת, חייבים לאוורר את כלי המחשבה שלנו ושל המתבגרים שלנו, בעניינים הרבה יותר מרתקים.

בעזרתם של כמה כותבים מהשורה הראשונה של הציבור הלומד והחושב, רקמנו את המוסף. בתקווה גדולה שתיהנו.

וכמו שנהוג לברך אצלנו, שנזכה לקבל את התורה מתוך עושר והרחבה.