דוד דמן
א' טבת התשפ"ג
140,000,000 ביד 165 איש. הסיפור הבלתי ייאמן של העיירה הבלגית הקטנה, שהוא גם הסיפור ההזוי של האיש שבא לסקר אותה
- בדרך הביתה מאי שם חלפתי על פני עיירה בלגית אופיינית קטנה. כל העיירות כאן נראות אותו דבר. רחוב ראשי אחד שבשוליו נטועים סופרמרקט אחד, בית מרקחת, חנות עיתונים, אולי עוד קצבייה שכבר פועלת במקום לפחות מאתיים שנה, לצד עסק צנוע של פרחים שמוכר בעיקר זרים ללוויות. משום מה הפעם, בערך ארבעים קילומטר מהבית, השם של העיירה היה מוכר לי מאיזשהו מקום. OLMEN אמר השלט, וזה הזכיר לי ידיעה חדשותית כלשהי.
רק כשחלפתי ממש על פני חנות העיתונים וראיתי את השלט הענק שהודבק על חלון הראווה, הבנתי שאני נמצא הכי קרוב למקום שהפך לכותרת רעשנית ברחבי אירופה. על השלט היה כתוב באותיות גדולות: "כאן, בחנות הזאת, הרוויחו 165 אנשים סכום של 143,000,000 אירו". לפתע, הבנתי מהיכן השם של העיירה מוכר לי והבנתי גם שאם אני כאן כדאי שאעצור מעט לחקור את התופעה הנדירה הזאת, שבמהלכה חלק נכבד מתושבי עיירה רדומה אחת הופכים בן לילה למיליונרים.
עצרתי ליד החנות. היא הייתה סגורה. שאר החנויות שלידה היו גם הן נעולות. באולמן כל בתי העסק נועלים את שעריהם בין שתים עשרה לאחת. לא מתאמצים שם יותר מדי. עכשיו גם ברור למה. בקדמת הקיוסק עמדו שני צעירים מקומיים, מחכים שהתריס יעלה. עוד לפני שהספקתי לשאול אותם שאלה אחת, כבר צץ לו מאנשהו עיתונאי אחר, חמוש בעט ובפנקס וביקש לשאול כמה שאלות. לי נותר רק לשמוע ולרשום.
הוא שאל אותם את השאלה המתבקשת: "האם אתם יודעים מי הזוכים?" וקיבל כצפוי את התשובה הצפויה: "לא. אף אחד מאיתנו לא יודע. אין פה אף אחד בעיירה שמוכן להודות שהוא אחד מהזוכים המאושרים".
"אולי גם אתם בזוכים?" התערבתי בשאלה.
הם נתנו בי את עיניהם הגדולות. "הלוואי", הם פלטו ביחד, ושחררו צחוק גדול שנשמע בכל רחבי העיירה.
- השאלה השנייה הייתה: "האם אתם חושבים שהדינמיקה בין התושבים המקומיים תתערער לאחר שחלקם הפכו למיליונרים?" השניים ענו שהם מעדיפים לענות על השאלה הזאת בעוד שנה, שכן כעת ממילא אין אף אחד שיודע מי הם העשירים החדשים. "עוד לא רואים כאן את רכבי היוקרה הנוצצים", אמר אחד מהשניים והתנדב לצחוק על הבדיחה של עצמו.
בינתיים, עד שחנות העיתונים התעוררה מתרדמת הצהריים שלה, נכנסתי לקצבייה הסמוכה וניסיתי לתהות על קנקנו של המוכר. הוא מייד נתן לי להבין שהוא אינו בזוכים, למרות שדווקא רכש כרטיס לוטו בחנות השכנה, כנראה לא בקבוצה בת המזל. "אם הייתי זוכה, לא היית רואה אותי פה", הוא ניסה לשכנע אותי. המשכתי לשוטט בכיכר הסמוכה ולנסות לדובב תושבים מקומיים. כולם מילאו את פיהם מים. מאה שישים וחמישה מיליונרים חדשים נולדו כאן השבוע, וכולם נשבעים שזה לא הם. צרה צרורה. רואים שזה לא שטעטל יהודי.
סוף סוף הורם התריס והחנות נפתחה לרווחה. נכנסתי בהתרגשות רבה. "באתי במיוחד מרחוק כדי לדבר איתכם על האירוע ההיסטורי", אמרתי בטון נרגש, מצפה שבעל הבית יתרגש יחד איתי.
"אתה רוצה לקנות משהו?" הוא שאל בטון קשוח.
"אהה", גמגמתי. "אולי אוכל לשאול כמה שאלות?"
"אתה עיתונאי?" הוא שאל בחשדנות.
"כן", הודיתי.
"אתה מוזמן, אפוא, לפנות אל מחלקת העיתונות של חברת הלוטו הלאומית", אמר ולא יסף.
"אולי אוכל לרכוש כרטיס לוטו?" ניסיתי לרכך את האווירה אבל היא לא התרככה במאומה. המוכר, שכנראה גם הוא הפך למיליונר בן לילה, הפיק כרטיס לוטו בחמישה אירו וציפה שאעזוב אותו לנפשו.
"אולי בכל זאת כמה שאלות?" הפצרתי בו.
"אם אתה לא עוזב האיש הזה ילווה אותך החוצה", אמר בקרירות והצביע על איש ביטחון חמור סבר, שהוצב שם מאז שדבר הזכייה התפרסם בכל העולם ומאות עיתונאים החלו לצבוא על שערי החנות.
"טוב", אמרתי בציניות. "דבר אחד אני כבר יכול לרשום בכתבה שלי: המוכרים פה הם מאוד מאוד לא ידידותיים", ועזבתי מייד. את ענן החרון שהסתלסל מאפו הרגשתי גם מאחור. התנחמתי לפחות בכרטיס הלוטו שרכשתי שם. דמיינתי לעצמי כיצד אני מגיע הנה בשבוע הבא כדי לדרוש את מלוא כספי הזכייה.
- עוד אני נכנס לרכב, טרם הִצַּתִּי את המנוע, והנה הטלפון מצלצל. על הצג הופיע מספר מקומי. ליבי לא ניבא לי טובות. "שלום", אמר הקול המתכתי. "כאן מדבר השוטר יאן, ממטה המשטרה המקומי".
"כן", אמרתי בנימוס. "מה אפשר לעזור?"
"אתה דוד דמן?" הפתיע אותי בשאלה. "יכול להיות שאני מכיר אותך. אני מכיר את האזור שלכם. באיזה בית כנסת אתה מתפלל?"
"בבעלזא", גמגמתי.
"כן, אבל איזה בית כנסת של בעלזא?" שאל השוטר. "נדמה לי שיש לכם כמה בעיר, נכון?"
הייתי המום כך שכמעט לא שמעתי את השאלה הבאה של השוטר יאן:
"אתה יכול להגיד לי מה היה בדיוק בחנות העיתונים?"
גוללתי באוזניו את כל המאורעות. סיפרתי שנכנסתי, רק רציתי לשאול כמה שאלות, וכבר גירשו אותי בבושת פנים.
יאן צחק. "הבנתי מייד", הוא אמר. "אתה צריך להבין", הוסיף. "האנשים האלו לא ראו מעולם יהודי דתי כמוך. הם נבהלו ולכן הגיבו כפי שהגיבו. אני ארגיע אותם".
"אולי גם תבקש מהם שיואילו לענות לכמה שאלות שלי", ניסיתי לגייס אותו למשימה.
"אל תדאג", חייך יאן. "ניסיתי כבר לבקש, אך הם מתעקשים לא לדבר עם עיתונאים. זה כבר נמאס להם. באים לכאן עיתונאים מכל רחבי היבשת".
"טוב", נאלצתי להשלים עם הגזרה.
"אל תשכח לשלוח ד"ש למוישה", הזהיר אותי השוטר לפני שסיים את השיחה.
"איזה מוישה?" שאלתי בתמיהה.
"נו, מוישה הופמן מהמסעדה", ענה יאן.
כבר באותו יום, ליל שבת, פגשתי את מוישה. הוא היה הסבא הנרגש ב'שלום זכר' של השכנים שלנו לבית משפחת שטראוס. "ד"ש מיאן השוטר", אמרתי לו ומוישה צחק מלוא הפה. מתברר שיאן השוטר מִלצר במשך שנים במסעדה המפורסמת של ההופמנים, וגם לאחר שפרש לתפקיד השוטר במחוז המרוחק הוא עדיין מקפיד לבוא ולאכול טשולנט וכבד קצוץ מדי פעם.
טוב, במקום סיפור על הלוטו, על מיליונים רבים ביד קבוצה מועטה וסודית, יצאתי עם סיפור משעשע על יהודי מועט בין גויים רבים, שבדיוק נפל על השוטר שמכיר אותו היטב.
מי כעמך ישראל
לפעמים אתה רוצה לכתוב משהו, אתה מתכוון למשהו, אבל כשעוד קורא ועוד אחד ועוד כמה הבינו את זה אחרת, סימן שטעית ושיש לתקן. בשבוע שעבר כתבתי על סעיד המוסלמי וציינתי בכאב תופעות כואבות של זלזול בדיני ממונות במחננו. העניין הוא שלא ציינתי מספיק שסעיד לא מייצג את חבריו חסרי הערכים והמוסר, ושהמעשים שציינתי אינם מייצגים את הרוב היפה של עמנו, שמקפיד על קלה כחמורה ואפילו מחמיר עליו עד כזית ועד כביצה, ובמקרים רבים מתנהג לפנים משורת הדין.
בהמשך חשבתי שאולי כל זה היה שווה כדי שאקבל כל כך הרבה סיפורים מרגשים, שמלמדים זכות על העם הנפלא שלנו. אולי בגיליון שלפני ראש השנה אצטט אותם אחד לאחד, כדי שימליצו טוב בעדנו.
הגעתי למצב שבו הגיס האהוב מבני ברק, מוישי, שיגר לי מכתב תוכחה מלב אוהב. להלן קטעים נבחרים מתוך איגרתו הנרגשת:
"בתור גיס אוהב, קורא אוהד, וסתם מעריץ מושבע, שמתענג בכל שבוע מחדש על הטור הנפלא שלך (וכן שאר הדברים הנפלאים שאתה שולח), התאכזבתי עמוקות לקרוא את הטור שלך השבוע, שבו אתה מרבה להלל ולהביע את עומק ההתפעלות שלך מאיזה ערבי שוויתר על הריבית, לעומת התופעה המחלחלת בציבור שלנו, כאילו מזלזלים האחד בממונו של חברו.
"אני בטוח שלא התכוונת לזה, אבל זו התחושה שהייתה לי מקריאת הטור. ואני בטוח שכך הרגישו עוד קוראים רבים (ועל אף שכתבת 'בלי לקטרג, ושזה לא ברוב רובו של כלל ישראל', המשמעות שמאחורי המילים זעקה מאליה ובפרט ההשוואה לערבי).
"לגופו של עניין: אני לא יודע באיזה ערבי נתקלת (אולי הוא איזה יהודי אנוס מגולי ספרד…). כשיצא לי להתעסק עם ערבים נתקלתי רק בערמומיות ונוכלויות, ואני לא מדבר על עצם השנאה התהומית לכל יהודי, אני מדבר דווקא על הזהירות בענייני ממון. עוד לא נתקלתי בקבלן או שיפוצניק ערבי שלא ניסה בכל דרך שהיא לעקוץ או לשקר. או שהוא ידרוש הרבה יותר כסף ממה שסוכם או שפשוט יברח עם חלק מהכסף באמצע העבודה או שיעשה עבודה 'ערבית', דהיינו דבר שיתקלקל אחר תקופה קצרה, כמובן ההפך הגמור ממה שסיכמת איתו בפירוש.
"לעומת זאת נתקלתי בעשרות מקרים של אחינו בני ישראל (כמובן בעיקר החרדים לדבר ד', אבל לא רק), שלא האמנתי למראה עיניי כי לא הסכימו לקחת כסף שהיה להם ספק ספקא שלא מגיע להם או שהתאמצו מעל הכוחות שלהם לעמוד במילה שלהם, אף שעל פי דין היו יכולים למצוא הרבה היתרים. דווקא הציבור החרדי שלנו הנאנק תחת עול הפרנסה כל כך, נזהר כל כך האחד בממון חברו, אנשים קורעים את עצמם לשלם ערבויות שהם חתמו לאחרים והללו נתקלו בקשיי פרעון, ויש לי על זה סיפורים מכאן ועד אנטווערפען… (גם הבנקים פה בארץ מודים שהציבור עם מוסר התשלומים הכי גבוה הוא הציבור החרדי)".
והנה עוד תגובה מרגשת מאת איש מפורסם שרצה בעילום שמו:
"אני עובד גם בתחום המימון וחייב להגיד לך שיש ציבור ליטאי גדול מאוד, בעיקר אלו שמזוהים כתלמידי החזו"א, שלא לוקחים משכנתא ולא ריבית למרות הקשיים!!!
"תשמע סיפור: אני עובד עם אחת שעושה הרבה כסף בתחום הליווי הפיננסי. יום אחד בעלה, אברך כולל ליטאי, למד בעיון הלכות ריבית והגיע למסקנה שאסור לקחת משכנתאות. לזוג הזה היו חמש דירות להשקעה, ממונפות במשכנתאות (בית עם בנות, שבעתיד צריך לתת דירה לכל אחת), ובגלל שבעלה גילה שיש כאן בעיית ריבית, הם שברו כמה תוכניות חיסכון גדולות וכיסו בסכום את כל המשכנתאות. מעל שני מיליון שקלים.
"זה 'הפסד' כספי קצת יותר מעשרת אלפים אירו. רק מה, הם אברכים בני ברקיים שאף אחד לא שומע עליהם. אז בבקשה, תזכור שיש אלפי יהודים שלמרות היתר עסקה לא לוקחים משכנתאות!"
