ריקוד צולע

אם יש תמונת מציאות מעוותת שמשקפת יותר מכל את פניה המצולקות של הממשלה, היא בלטה לעין השבוע בלילה שבין ראשון לשני. בשעה שהחושך עלה מעל עוד עסקת כניעה ישראלית שהתגבשה בעיר האורות פריז, עלצו ורקדו להם שריה וח"כיה של הקואליציה בכינוס החייאת ההתיישבות היהודית בגוש קטיף. "הושיעה את עמך", קיפצו השרים ברחבה, אך דומה שהישועה הגדולה שלה זקוק העם היושב בציון, היא בראש ובראשונה ממעשיה ומחדליה של הממשלה עצמה.

אחרי עשור ומחצה כראש ממשלה עם סבבים בלתי פוסקים מול החמאס, הריטואל כבר ידוע ומוכר. בכל תקופת העימות מול חמאס, ישראל מעולם לא הייתה זו שהצהירה על תנאי עסקת הסיום של הסבב. הדיווחים הראשונים נשענו תמיד על פרסום זר וזלגו מכיוונו של המתווך, המצרי או הקטארי. המידע על פרטי העסקאות שסיימו כל עימות בקול ענות חלושה, הגיע תמיד מהצד השני תחילה, עם התעלמות ישראלית ראשונית שהתבררה בהמשך כהסכמה שבשתיקה.

הסיבה לכך שישראל ניסתה תמיד להסתיר את פרטי הסיום, לא נבעה אף פעם ממגבלות הצנזורה. מעל לכל נימוק רשמי כלשהו, ריחפה לה תמיד הבושה. אחרי כל דיבורי הגבוהה-גבוהה על מיטוט/ריסוק/הרתעת/הפתעת החמאס ו/או איראן ו/או חיזבאללה, לא נמצא גורם מדיני אמיץ מספיק, שיֵצא לציבור ויסביר בכנות כי העסקה מתבססת על ההכרה הישראלית במגבלות הכוח.

אחרי ה-7 באוקטובר, אפשר היה לצפות כי גם ללא ועדת חקירה, לפחות לקח אחד יופק, ואת ההצהרות שמפוזרות כמו צ'קים ללא כיסוי, יחליף שיח כן עם הציבור. אילו נתניהו היה נעמד במסיבת העיתונאים במוצ"ש ומסביר ל"אזרחי ישראל" כי ברגעים אלה ממש מתנהל מטעם ממשלתו משא ומתן מייסר, עם נכונות ישראלית הופכת קרביים לשחרור אלפי רוצחים ועצירה משמעותית של הלחימה, הכל היה נראה אחרת. אך נתניהו, כמו שאר הגורמים בהנהגת המדינה ובצמרת הצבא, נותר בתפקידו ובתפקודו, כאילו כלום לא קרה. וכך, עוד מסיבת עיתונאים מלחמתית, סטייל מופעי תקופת הקורונה, הפכה להצגת יחיד עם שיח יומרני מנותק מהמאורעות על "ניצחון מוחלט", מהול בסיסמאות בחירות של "אני אלחם בחמאס ואתם תילחמו בי".

המרחק בין דיבורים למעשים, בין התלהמות מילולית לרפיסות הנהגתית, מעולם לא היה בולט כל כך. אי אפשר להתגולל על איזנקוט וגנץ – כמו גלעד קריב על מתווה הסלולר הכשר, להאשים אותם בכל מחדלי העבר, ההווה והעתיד, ולהתעלם מכך שהממשלה הזאת בבסיסה, על כל מעשיה ומחדליה, מורכבת מקואליציית ימין על מלא.

על סמך ניסיונות העבר והמידע שזולג מקבינט המלחמה, אפשר לסכם ולומר כי מי שהציל השבוע את ממשלת ישראל מהחלטותיה שלה, היה יחיא סנוואר, שדחה את עסקת החטופים שגובשה בפריז. מהם המחירים הכואבים שנכון לשלם עבור השבת החטופים, יכולים להכריע רק מי שנחשפים למלוא הנתונים. אך לפחות לפי מדד ההצהרות המוקדמות של ראש הממשלה החשוף למידע יותר מכל אחד אחר, המתווה הפריזאי, מזכיר יותר את פריז המשועבדת של משטר וישי, מאשר את צרפת המשוחררת של דה גול.

שירת שרים

השירה הסרוגה, הפכה מאז ההתנתקות לסוג של קינה, ולכן מי שראה בשירה האמונית סוג של "ריקוד על הדם", אינו מכיר את הלכי המגזר או גרוע מכך, מכיר ומתנכר. ולמרות לימוד הזכות, אין מנוס מלקבוע כי ההתנתקות מודל 2024 מתרחשת בתוך ממשלת ישראל. אין חוסר מודעות גדול יותר מיציאה במחול משיחי על מימוש חזון החזרה לגוש קטיף, בה בשעה שמאות אלפי ישראלים בגבולות הקו הירוק, הם פליטים בארצם זה יותר ממאה ימים.

מעשי ידי השרים טובעים בים, והם אומרים שירה. שרי הממשלה נתפסים בעיני הציבור הישראלי כמו הנער שהציג לאביו תעודה מבישה וחטף סטירה דווקא כשביקש למצוא נחמה והציג ציון 10 בזמרה.

אי אפשר לזלזל לרגע בהישגים הגדולים של צה"ל ברצועה, אך בכל פרמטר שהממשלה הציבה לעצמה כמבחן, היא טרם עמדה במשימה: היכולת הרקטית אומנם נחלשה אך עדיין קיימת, איש מבכירי החמאס לא חוסל או נלכד, הסיוע ההומניטרי מוסיף להימסר לידי החמאס, והחיזור אחר המתווך הקטארי המושמץ נמשך, כאשר איש בממשלת ישראל, כולל השר המרקד שלמה קרעי, לא נוקף אצבע לסגירת הזרוע התקשורתית הקטארית – ערוץ אל ג'זירה.

מהחזית הדרומית – לצפונית. ההצהרות הריקות הן הצרה הגדולה של ישראל שנתפסת בחולשתה. גם האולטימטום שהציבה ישראל למתווך האמריקאי עמוס הוכשטיין להשגת הסדר בהסכמה על הזזת החיזבאללה מקו הגבול עד לסוף ינואר, חלף עם הרוח והסערה. האולטימטומים הישראליים בגבול הצפוני, מעולם לא היו הלהיט הגדול של החורף, עוד מהימים שבהם הזהיר אהוד ברק את נסראללה להחזיר שלושה חיילים חטופים בתוך 48 שעות שלאחריהן "נדע מה לעשות". אם יש מכנה משותף בין שני הלוחמים מסיירת מטכ"ל שהפכו לאויבים, זוהי אותה ידיעה צרופה של "דבר ואל תעשה".

בסיטואציה שכזאת, מצופה היה מראש הממשלה להטיל משמעת בתוך ממשלתו ולמשטר לכל הפחות את שרי מפלגתו הכפופים לו. אחרי שישראל נחלצה בעור שיניה מצו ביניים של בית המשפט הבין-לאומי לצדק בהאג לעצירת הלחימה, שום דבר טוב לא יכול לצמוח מכינוס סרק-סרק, שאין במהותו קורטוב של מעש, המסמן את ישראל כמי שעומדת לחדש את היישוב היהודי בעזה.

ומי שמתייחס לאירוע כאל קוריוז לצורכי תעמולה, מוזמן להמתין חודש ימים לתגובתה הצפויה של דרום אפריקה בטריבונל השיפוטי בהאג. היועמ"ש לשעבר אביחי מנדלבליט שנחשב למומחה הישראלי מספר אחת בדיני המלחמה, העריך השבוע שהקרב בהאג רחוק מסיום. ההצלחה הגדולה של התביעה היא בכך שעלה בידה "למשטר" את ישראל ולאלץ אותה להגיש דין וחשבון, שעלול להפוך לדוח חודשי קבוע, על פעולותיה בעזה. לכל דוח שכזה, תינתן זכות תגובה של המדינה התובעת דרום אפריקה, שפרקליטיה יצאו מן הסתם בריקוד אפריקאי קצבי, כשצפו בריקוד הצולע של שרי הימין בבנייני האומה.

האם נתניהו ביקש מקרעי, מחיים כץ ומיתר השרים וח"כי הליכוד שהשתתפו להימנע מהגעה לכינוס? בדקתי, ומתברר ששרי הליכוד, 'עוצמה יהודית' ו'הציונות הדתית', כמו הצלע החרדית שהשתתפה באירוע, שר השיכון יצחק גולדקנופף, לא קיבלו עד לרגע זה שיחת נזיפה או הבהרה לפשר השתתפותם בכינוס. מה שמלמד וממש לא מפתיע, כי לנתניהו נוח להתדיין באמצעות המתווכים על עסקת בלהות לשחרור אלפי מחבלים ובאותם רגעים לצפות בשריו המרקדים בהזיות גוש קטיף.

תקר במשאית

שר השיכון מטעם 'יהדות התורה והשבת' יצחק גולדקנופף, לא יוכל לטעון שדבריו הוצאו מהקשרם, בפריווילגיה שהייתה שמורה בשעתו לשרי שס. לכינוס בבנייני האומה האיש הגיע מוכן ומזומן, כשבכיס מעילו נאום ארוך ומושקע הכולל מובאות מהסעיף הרלוונטי בשולחן ערוך על היתר חילול שבת בעסקי קש ותבן בעיר הסמוכה לכפר.

התמיהה מה לכהן עם שקית זק"א ממותגת בידיו בבית הקברות, ומה לשר חרדי חובב מארש גוראי במופע לאומני של שירת שרים קופצנית, צריכה לעלות השבוע במלוא העוצמה, והתשובה אינה יכולה להיות שמירה על זכות השתיקה. מי שפתח למחרת הכינוס את ביטאון הבית 'המודיע' שדיווח על הכינוס, גילה ששמו של שר השיכון שהופיע באירוע נשמט מהכתבה, כמו היה מדובר בביטאון 'המבשר'.

גולדקנופף שהצהיר בין השאר במדור זה אך לפני שבועות ספורים, כי כנציג 'יהדות התורה' הוא מקפיד שלא להשתתף בהכרעות על פעילות מלחמתית מסכנת חיים, צריך להסביר מדוע התייצב בכינוס שחצי מהציבור הישראלי רואה בו תחיבת אצבע בעין, ומעמיד את ישראל במבוכה מול האירופים והאמריקאים.

האם אין לנו משהו יותר חכם לעשות בימים הקשים הללו, חוץ מלנקוט קו של הזדהות עם הימין הקיצוני? שאלתי, וקיבלתי בתגובה תשובה סדורה.

"זה לא הימין הקיצוני אלא השלד של ההתיישבות וגוש הימין", הוסבר לי, "ואנחנו חלק מהמחנה הזה. הקשר שלנו עם ראשי ההתיישבות הוא על בסיס יום-יומי מתוך משרד השיכון, ואת החיבור הזה צריך לחזק דווקא עכשיו".

לא מדובר אפוא בהחלקה על כביש רטוב אלא במסלול שנבחר מראש. להלן הנימוקים: "מי שלא רואה איך תוך כדי המלחמה מנסים לקעקע את מחנה הימין ולהפריד בין הציבור הדתי-לאומי לבין הציבור החרדי, טומן את הראש בחול. ומי שחושב שבריחה מהימין לכיוון המרכז תועיל לו, ימצא את עצמו בסוף עם המרכז והימין שיתאחדו נגדו ויסמנו כמטרה אחת את גיוס בחורי הישיבות, ואנחנו כבר שומעים קולות כאלה. לכן, כשראשי ההתיישבות ביקשו שנגיע לכינוס חיזוק, השבנו בחיוב כדי להעביר מסר ברור שאנחנו חלק ממחנה הימין. הדגשנו שאנחנו לא מבקשים ליישב את גוש קטיף אלא נתמוך במהלך אך ורק במידה שממשלת ישראל תקבל החלטה. ושלא יהלכו עלינו אימים עם השלכות מדיניות של השתתפות בכנס הצהרתי, כי עובדה היא שעד לרגע זה, הגורם המוסמך ביותר שהוא ראש הממשלה, לא אמר מילת ביקורת, לא בפומבי ולא בתוך החדר הסגור נגד ההשתתפות בכינוס, אז כנראה שבמשחק המדיני המורכב – זה לא ממש מזיק".

האירוע הספציפי של גולדקנופף אינו הבעיה אלא הסימפטום. נתניהו נהנה מהמשחק הכפול בכל הזירות הפתוחות. אחרי הפסיקה בהאג, הגורמים המזוהים עימו התגוללו על אהרן ברק, כאילו ביבי עצמו לא היה שולחו. רק חסר לנו כעת, שברק עוד ישתכנע ויתפטר מהייצוג תוך כדי ההליך, כמעשה עו"ד בועז בן צור בתיק 4000, השבוע.

גם בסוגיית הסיוע ההומניטרי, ניסה נתניהו לרקוד על שני צידי הגבול ודרש מבן גביר לטפל באירועי החסימה בכרם שלום בכובעו כשר לביטחון פנים, בניסיון שכשל, להפוך תדמיתית גם את שר הבט"פ למי שמיישם את החלטות "קבינט הקונספציה", שממנו הודר. בן גביר סירב והבהיר כי הוא כפוף להנחיות היועמ"שית ונמנע מלהתערב כדרג מדיני, בשיקולי המפקדים בשטח, כפי שנדרש ממנו בתקופת ניצב עמי אשד והחסימות באיילון. אחרי שמחוז דרום במשטרה סירב להפעיל אלימות נגד חוסמי המשאיות, נאלץ לבסוף שר הביטחון להכריז על המקום כשטח צבאי סגור ולהפעיל את כוחות הצבא נגד המפגינים. בכל מה שנוגע לעימות עם מפגיני הימין, חזקה על גלנט שלא ימצמץ ולא יהסס.

וכל התככנות הזאת מתרחשת בעיצומה של לוחמה הרואית של צה"ל ברצועה שעל אודותיה הורחב כאן בשבועות האחרונים ועוד יורחב בעתיד, אלא אם כן תקדים אותנו העסקה. אי אפשר לזלזל במשאבים שמקדישים כל חברי קבינט המלחמה, ובראשם נתניהו, לניהול המערכה, אך באותה נשימה, לא ניתן להתעלם מהתככנות שעוטפת ואופפת כמעט כל זירה. לפני וגם אחרי שמחת תורה התשפ"ד, הערבים הם אותם ערבים, הים נשאר כשהיה וגם נתניהו לא השתנה.

הניתוק החרדי

"ידעתי שהבחירות הן עובדה מוגמרת ברגע שדרעי שלף את השפן מהכובע", אמר לי השבוע ח"כ מ'יהדות התורה'. אי אפשר להמעיט בדרמה הפנים חרדית שמתרחשת בעקבות מהלכי שס השבוע. ההכרזה הרשמית של ויז'ניץ וגור על תמיכתן במועמד שס משה אבוטבול בבית שמש, והסיכום המקביל על תמיכת ויז'ניץ במועמד שס יהודה בוטבול באלעד, טורפים את הקלפים בזירה הפנים חרדית והופכים את דרעי לקבלן הביצוע של פירוק 'אגודת ישראל'.

ההשלכות נראו כבר השבוע ולא רק בביטאוני הסיעות. 'דגל התורה' קיימה בכנסת ישיבת סיעה נפרדת, אך בניגוד לרגעי חיכוך מן העבר, הפעם לא התקיימה מנגד ישיבת סיעה נפרדת של 'אגודה'. יותר מש'דגל התורה' נלחמת ב'אגודה', 'אגודת ישראל' קרועה בתוכה. מאז ימי המהפך בוועדת הכספים ובחינוך העצמאי ופעולת התגמול בבחירות לעיריית ירושלים, היחסים הפנימיים ב'אגודת ישראל' לא ידעו שפל שכזה, עם התפלגות ראש בראש בין 'שלומי אמונים' ובעלזא מחד גיסא לבין הסיעה המרכזית והסיעה המאוחדת מאידך גיסא.

כאשר רק הבחירות המקומיות ולא הארציות נראות באופק לעת עתה, מוקדם לקבוע אם זוהי תחילת הסוף של יהדות התורה המאוחדת. חרף כל השנאות הפנימיות, הדעת נותנת שהחשש מאחוז החסימה יגבר גם הפעם ויכפה על הצדדים ריצה משותפת, שר כגיגית. אך יותר מאי פעם, אפשר להתייחס אל השותפות הזאת כאל חיבור מלאכותי שהשותפים עצמם סולדים ממנו וחפצים בפירוקו, כמו השותפים חורשי הרעה זה לזה, היושבים כיום בקבינט המלחמה.

יו"ר שס אריה דרעי, שרואה עצמו כמי שעשה השבוע צעד משמעותי המקרב אותו לזכייה בראשויות הערים בית שמש ואלעד, צריך להשיב ביושר, אם זהו הזמן המתאים לעסוק בפוליטיקה פנים חרדית, דווקא מהפוזיציה הסופר-ממלכתית האישית שלו כמשקיף בקבינט המלחמה.

אם להשתמש במטפורות שחוקות, הרי שבדימוי העצמי שלו – ולהבדיל אלף אלפי הבדלות כמובן – דרעי מרגיש גם מחוץ לקבינט, כמי שנכפתה עליו מלחמה. את העימות הפנים חרדי הזה, הוא לא רצה מלכתחילה, אך מרגע שנכתפה עליו הסיטואציה, אין מנוס לדידו מלנסות ולהגיע להכרעה שתהיה "ניצחון מוחלט".

עולם הדימויים הזה הוא דו-צדדי, שכן בצד השני של 'שלומי אמונים' ו'דגל התורה', מתעקשים גם כעת כי בכוחם לסכל "תמונת ניצחון" של הישג כפול לשס גם בבית שמש וגם באלעד. "יכול להיות", אמר לי גורם ב'דגל התורה' השבוע ברגע של כנות, "שבבית שמש כולנו נפסיד והמרוויחה הגדולה תהיה ראשת העיר עליזה בלוך שתעלה לסיבוב שני ותקבל את תמיכת הנציג החרדי שלא יעלה לסיבוב הנוסף".

בקרב השוחות החרדי שיתנהל כעת משבוע לשבוע, אי אפשר לחזות עתידות אלא אך ורק לבחון את ההתפתחויות היומיות, והשבוע הזה, ללא ספק עומד בצל התמרון – וגם כאן סימולטנית, מעל ומתחת לפני הקרקע – שביצעה שס בתוך הקאסבה של 'אגודת ישראל'.

"אנחנו לא מדברים במונחים של 'תמונת ניצחון', להפך", אמר לי השבוע גורם בכיר בשס שלא אהב את הדימוי המלחמתי, "ניסו לדחוק אותנו כמפלגה החרדית הגדולה ביותר מכל הרשויות המקומיות, ולכן נאלצנו לומר, עד כאן. כעת, החלוקה המסתמנת מתחילה להיות הוגנת. שס תקבל את אלעד ובית שמש, דגל התורה תקבל את מודיעין עילית, טלז סטון ורכסים, ואגודת ישראל תקבל את בני ברק, ביתר ועמנואל, אבל גם זה יקרה בתנאי שיפסיקו להתייחס אלינו כאל מובן מאליו, כי אם ימשיכו לשחק איתנו נדע להפתיע גם במקומות נוספים".

תוכנית החלוקה של דרעי מתקבלת בדגל ובשלומי אמונים כקריאת תיגר. "אל תספידו אותנו לא בבית שמש ולא באלעד", אומר לי גורם בשלומי אמונים, "ושלא יטיפו לנו מוסר על מלחמה ושלום. מאיר פרוש ביקש מאריאל אטיאס שלוש פעמים לשבת עם דרעי ולהסתדר, אבל תמיד נאמר לו שיש תנאי מוקדם של ויתור על אלעד. אנחנו הרי אנשי ימין אמיתיים גם בלי ללכת לכינוסי התיישבות בגוש קטיף, ואצלנו דרישת הסף לכל משא ומתן היא בלי תנאים מוקדמים. אנחנו לא מתרשמים מהכרזות ניצחון מוקדמות. נלך לבחירות, והציבור יכריע בקלפיות".

זה היה השבוע של דרעי ובזה מודים גם יריביו, אך ימים יגידו – וליתר דיוק עשרים ושבעה ימים – אם ההצלחה הטקטית בקרב תוביל לניצחון מוחלט במערכה כולה.

דבר אחד ברור. החודש הקרוב עד לבחירות, יעמוד בצל מלחמות היהודים בסוג של ניתוק חרדי, שריקוד שרי הימין בבנייני האומה נראה לעומתו כמו ריאליות צרופה. כציבור חפץ אחדות, וללא קשר לתוצאה שתושג, נותר רק לחכות בסבלנות ליום שאחרי.