רעידת האדמה האמיתית

האדמה שרעדה השבוע מתחת לרגלינו הייתה תזכורת שמיימית לכוחו וגבורתו של מקום. כיהודים מאמינים אנחנו נזכרים ברגעים כאלו כיצד מתערערת בשנייה אחת הקרקע היציבה של ממלכת החומר שאנו מטפחים בעמל וביזע, ואנו נזכרים שכולנו בידיו כחומר ביד היוצר. בתפר שבין הפרשה העוסקת בשידוד מערכות הטבע של קריעת ים סוף וירידת המן לזו העוסקת בקולות ובברקים שליוו את מתן תורה, אנו מקבלים איתות משמיים על הפרופורציות הנדרשות בחיים, בין הנצחי לארעי, בין האמיתי למדומה, בין היציב לרעוע.

אנשים מקיפים עצמם בבתים של חומר ולבנים ובמבצרים של ברזל ופלדה, ובטוחים שבכך הם רוכשים שלווה וביטחון. ואז האדמה פותחת את פיה, הארץ רועדת קלות, תמונות זוועה מגיעות מקצווי הארץ והדי הרעש מורגשים היטב בארץ ישראל, וכולנו נזכרים בנכסים הרוחניים שהם הדבר היחיד הבטוח. הם המחסה והמגן בפני מערכות תבל שמשודדות באבחת זעזוע של השבר הסורי־אפריקני. וכמאמר החסידי הידוע: מי שקשור למעלה – לא נופל למטה. העולם החומרי מוגבל ביכולות שהוא מעניק לדרים בתוכו, ואין עצה ואין תבונה זולת היקשרות לעולמות רוחניים יציבים, ששום רעדה לא תוכל להם.

יש לנו דרישת שלום מההיסטוריה. רעידת האדמה שפקדה את האזור, מחזירה אותנו קרוב למאתיים שנים לאחור, אל השנים שבהן רעשה ארץ ישראל ותושבי עיר הקודש צפת נקברו בתוך בתיהם עשויי החמר. היה זה רעש האדמה הרציני והקשה ביותר שאירע כאן במאות השנים האחרונות. הוא פקד את צפת וטבריה בשנת תקצ"ז (1837). מאה שמונים וחמש שנים חלפו מאז, והטראומה שליוותה את האירוע גרמה לכך שאנשי הדור ההוא, שאולי לא ידעו להציל כמו שצריך, ידעו לפחות לתעד. אפילו נותרו שתי תמונות מטושטשות, שיש אומרים כי הן התמונות הראשונות שצולמו בהיסטוריה של ארץ ישראל.

אלה היו עשר שניות בלבד. עשר שניות של רעש אדמה שקרה לפנות ערב של יום ראשון, כ"ד בטבת תקצ"ז. צפת, עיר למודת סבל ורעשים, חטפה את המנה הקשה ביותר, ולמעשה ההיסטוריה זוכרת את הרעידה הזו בתור "אסון הטבע הגדול ביותר שאירע בארץ ישראל במאה ה־19". מוקד הרעש היה בסביבת צפת, הוא הגיע לעוצמה של 7.45 בסולם ריכטר, והורגש מביירות ועד ירושלים וחברון, ומהחוף המזרחי של הכינרת בואכה דמשק. צפת וטבריה נחרבו עד היסוד. רוב הבתים נפגעו ויושביהם נקברו מתחת להריסות.

מפולת דומינו מתגלגלת

את הפגיעה הקשה ביותר ספג הרובע היהודי בצפת, שנבנה במדורג ובצפיפות, במדרון תלול של הר, כך שהבתים העליונים נשענו על גגות הבתים שמתחתיהם. בעת הרעש קרסו כל הבתים: העליונים נפלו על התחתונים במעין מפולת דומינו מתגלגלת, ויושביהם נלכדו בתילי החרבות. כיוון שהייתה זו שעת מנחה, יהודים רבים נספו בעת ששהו בבית הכנסת. אז גם אירע הנס הידוע אצל ה'בת עין' זי"ע: חצי בית הכנסת שבו שהה ה'בת עין' ניצל בדרך נס.

היעדר כוחות הצלה הביא לכך שרבים זעקו לעזרה מתחת להריסות במשך ימים מספר. קצרה ידם של השורדים להושיט עזרה בכוחותיהם הדלים, והם המתינו ימים ארוכים עד שהבשורה תגיע הלאה, לביירות שמצפון ולירושלים שנמצאת הרחק בדרום, אולי יחושו יהודים טובים לחלץ ולהושיע.

"ובאותו יום ד"ך טבת", כתב אחד מאלה שראו את הזוועה, "ליהטה השמש במרומים כיקוד תמוז, והארץ מתחת הייתה יבשה וחרבה, כי נעצרו השמיים ולא ירדו גשמים כל הזמן. והיה האוויר מחניק ומעיק על החזה וגם רוח קלה לא נשבה בין ההרים. דממת מוות שלטה סביב, כדממה לפני הסערה. ולפתע פתאום נתאדמו פני השמש השוקעת כדם, והשמיים נתקדרו ונתכסו באפלה, והארץ התחילה לחוג ולנוע לכל צד ועבר".

העדויות המוסמכות הראשונות הן של אלה שחשו לצפת מביירות ומירושלים כדי להושיט עזרה ולארגן פעולות הצלה. בשל תנאי התחבורה והתקשורת של הימים ההם חלף שבוע ימים עד שהגיעו ידיעות של ממש מצפת לביירות, ולירושלים הגיעה השמועה הרעה על ידי רץ ששוגר מטבריה והגיע לירושלים רק כעבור עשרה ימים. משתי הערים יצאו בדחיפות משלחות סיוע: מביירות מטעם הנוצרים ומירושלים מטעם הקהילה היהודית הקטנה. שתי המשלחות הגיעו לצפת כמעט באותו זמן והחלו מייד בפעולות הצלה. שליחי ביירות הסתפקו בשהות בת ארבעה ימים. הם עזבו כשהתברר להם שכמעט לא נותר את מי להציל.

המשלחת הירושלמית פעלה במקום כשבועיים. היא הייתה מורכבת מנציגי עדת הפרושים שישבה כבר בחלקה בירושלים אך מאות מחבריה נותרו עוד בצפת, מקום מושבם הראשון של הפרושים בעלותם לארץ. ה'חתם סופר' שישב באותה עת בפרשבורג, אמר לפי השמועה ש"ירושלים תבעה את עלבונה", כיוון שיהודים מעטים ישבו אז בירושלים, ואילו הרוב העדיפו את צפת וטבריה.

ד"ש מההיסטוריה

המשלחת הירושלמית עצרה לשבות בטבריה, ולמחרת, ביום ראשון, המשיכה לצפת. בידי המשלחת היה סכום של 12,000 גרוש שלווה רבי ישראל משקלוב מקהילת הספרדים בירושלים כדי להושיט עזרה לניצולים, שהיו חסרי לבוש ומזון ורבים מהם היו פצועים קשה. נוכח דרישותיהם המופרזות של הפועלים שעסקו בחפירות ובחיפושים, נאלצו ראשי המשלחת ללוות כספים נוספים עד לסכום של חמישים אלף גרוש. אנשי המשלחת גם העבירו לירושלים חלק ניכר ממשפחות הפרושים שניצלו.

ההרס האדיר ורבבות הנפשות ששילמו בחייהן באותו רעש אדמה בצפת עוררו את היישוב הקטן והמוכה לתשובה ולתיקון המעשים. גדולי אותו הדור, בארץ ובחו"ל, הרבו לכתוב על לקחיה של רעידת האדמה, ולכולם היה ברור שלצד חובת ההשתדלות לבנות בתים חזקים ועמידים יותר, החובה הבסיסית היא להעמיק ולחשוב למה עשה השם ככה לארץ הזאת ומה חורי האף הגדול הזה.

תשעים שנה בדיוק לאחר מכן, בשנת תרפ"ז, שוב פקדה רעידת אדמה קטלנית את ארץ הקודש. הנזקים הפעם היו בסביבות ירושלים, יריחו ועבר הירדן, אך היו קלים הרבה יותר, עם מספר מועט יחסית של ניזוקים בנפש. באותה רעידת אדמה היה מרן הגר"ע יוסף בן שבע שנים. הוא למד בעליית הגג של בית הכנסת 'שושנים לדוד' בשכונת בית ישראל בירושלים, שקרס על יושביו. תלמידיו של רבי יעקב חיים סופר זי"ע, בעל 'כף החיים', באו לחפש אותו, ומצאו את הילד עובדיה מתחת להריסות. הוא חולץ בנס על ידי תלמידי 'כף החיים' וחייו היו לו לפליטה.

וגם הכרוזים שנשתמרו מאותה תקופה, עוסקים בשני רבדים. האחד: תמיכה כלכלית באלה שבתיהם נהרסו, והשני התחזקות רוחנית והבנה שמדובר באיתות שמיימי.

קרוב למאה שנים נוספות חלפו, ובשנת תשפ"ג שוב פוקד רעש אדמה את ארץ הקודש. זה קורה כמה פעמים ברצף, והמוני יהודים נוכחים בכוחו וגבורתו של מקום. הפעם, בחסדי שמיים, ללא ניזוקים. הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך. בוודאי שהתעוררות נדרשת, כל אחד לפי בדקי ביתו והעניינים הפנימיים והכמוסים שבנפשו.

מה שראיתי במחלקה

ומכאן לרעידת אדמה מסוג אחר.

במשך שלוש השנים ושמונת החודשים האחרונים פקדתי מרכזים רפואיים באזור ירושלים וגם במרכז הארץ. מכורח הנסיבות מהרגע שמו"ר אבי הכ"מ עבר דום לב שממנו ניצל בניסי ניסים וזכה לעוד קרוב לארבע שנות חיים, ליוויתיו באשפוזיו התכופים במרכזים הרפואיים השונים. אלה היו שעות וימים של שאר־רוח, של מעקב אחר אדם שמגביר את הצורה על החומר ועובד את בוראו מתוך כבלי הייסורים שנכפו עליו. אולם היה גם צד אחר לתקופה הזו, צד שעליו אני רואה חובה לזעוק ולהתריע.

אם ביום מן הימים אזכה לשאר רוח ולמנוחת הנפש, אוכל לכתוב יומן של בן משפחה שמתעד באופן בלתי אמצעי את רגעי האימה בחדרי המיון ומחלקות האשפוז בישראל. בשורות הבאות אימנע מציון שמות של מוסדות רפואיים ורופאים, כי קשה לתלות את האשמה במרכז רפואי ספציפי או ברופא מסוים, אבל אפשר לומר בבטחה שהשיטה חולה חולי אנוש. אם ארהיב עוז אוכל לומר שגורם התמותה מספר אחת במדינת ישראל בדרך הטבע הוא קטסטרופת חדרי המיון שבהם אנשים קורסים אל מותם כחלק מקריסתה של מערכת הבריאות הישראלית, זו שלא יודעת להעניק שירות בסיסי מציל חיים לאזרח שנקלע לחדר מיון עם כל סוג של בעיה רפואית. ובמקום להציל אותו חדר המיון הופך לא אחת לגורם שמזרז את פטירתו ואף גורם לה בדרך הטבע.

ואולי נתחיל דווקא מהסוף: אבי הכ"מ הסתלק לבית עולמו בשעות הבוקר של יום רביעי, ג' בשבט. ביום ראשון שבאותו שבוע אבא אושפז לצורך הליך רפואי טכני שאותו עבר עשרות פעמים במרכז רפואי בירושלים. הוא היה בהכרה מלאה. כחלק מההליך היה עליו לעבור בדיקת CT באזור הריאות. כל מי שעבר בחדר מיון מכיר את התמונה: קרוב לשלוש מאות חולים זרוקים כערמה אנושית נאנקת ומיוגעת בשטח מצומצם מאוד, עם מספר מועט של אחיות ורופאים שרצים מחולה לחולה. פעמים רבות בשמונה השעות שחולפות עד שצוות רפואי מתפנה לבדוק את מצבו של מאושפז בחדר המיון, הלה עלול לעלות כמה פעמים לעולם שכולו טוב.

רפואת עולם שלישי

זוהי השיטה החולנית בבתי הרפואה בישראל. כל מי שביקר וטעם מכוס התרעלה הזו יודע: אין הפרדה מינימלית בין חולה לחולה, כך שחדרי המיון הם למעשה מדגרה של זיהומים. כל בעל מערכת חיסונית חלשה שנקלע למקום הופך להיות מַקְלֵט של כל סוגי הזיהומים שמסתובבים במקום הצפוף. הוא מגיע עם מכאוב נקודתי, ואז, פעמים רבות, הוא הופך לנשא של כל מיני זיהומים וחיידקים.

אולם זהו רק חלק אחד. הקושי הממשי נמצא בהיעדר כוח האדם ובהיעדר התנאים הסניטריים של הפרדה מינימלית בין מיטה למיטה. במחילה מכבוד הקוראים, התנאים הללו מזכירים מכלאות של בעלי חיים במדינות אפריקאיות נחשלות.

האחיות שעובדות במשמרות אין סופיות בגלל מחסור בכוח אדם, מאבדות מטבע הדברים את כושר השיפוט ולעיתים אף את הסבלנות, ולכך יש כמובן להוסיף את חוסר האונים הטבעי של בני המשפחות הדאוגים שחוששים לחיי יקירם. רובם של הצוותים הרפואיים מורכב ממלאכים, אבל מלאכים מהסוג האנושי, שבשלב מסוים מתעייף, קורס, ואז מאבד את שיקול הדעת ואת הערנות הנדרשת במלאכה שחיי אדם נגזרים ממנה.

התוצאה היא שאף אזרח ישראלי שנקלע לחדר מיון אינו יכול לקבל את הזכות להילחם על חייו. אם לא תפס אותו זיהום בשהייה הארוכה במחלקה הצפופה, שבה מרוכזים כל סוגי המחלות והזיהומים – עלולה להשיג אותו ההסתבכות כתוצאה משהייה ארוכה ללא טיפול. ואם זה לא קרה המחסור ברופאים גורם לכך שהחולה לא יאובחן בצורה נכונה, וכך יידרדר מצבו. ואז, בשלב מסוים יוזעק הצוות הרפואי בהרכב מלא כדי לערוך החייאה, בשל קריסת מערכות, אבל אז כבר אין הרבה מה לעשות. יהי זכרו ברוך.

תחשבו לרגע מהו השירות שמדינת ישראל מעניקה לרבבות חולים מדי שנה, כאשר חוויית הפרדה שלהם מן העולם היא חוסר האונים של המשפחות, התבהלה של הצוות הרפואי, שעות ההמתנה האין סופיות במצבים לא נעימים, ולעיתים אף חילופי דברים קשים ואקלים לא נינוח שבהם הם אפופים ברגעים שבהם הם נושמים בקושי את נשימותיהם האחרונות ונלחמים על כל דקת חיים. חולים הולכים לעולמם כמו זבובים בגלל שיטה חולנית שבה מערכת הבריאות הישראלית החליטה להפקיר את אזרחי המדינה ולהעניק להם שירותים רפואיים בחדרי המיון ברמה של מדינת עולם שלישי. ובידי משפחתנו שמורים תיעודים של מאות מקרים רפואיים שחווינו לצד אבינו הכ"מ, שביום מן הימים יועלו על הכתב.

עיניים טרוטות בדלפק

באותו יום ראשון, בהמתנה לתוצאות בדיקת CT, היה עליי לגשת בערך שלושים פעמים לעמדת האחיות כדי לשמוע על התוצאות ולדעת מה מצבו המדויק של אבינו. התשובות חזרו על עצמן: "יבואו אליך", "אין לנו זמן", "אתה מפריע לנו", ועוד.

כבר אמרתי שהאחיות משתדלות כמיטב היכולת, אבל המציאות היא שלנוכח המצב, העומס והתרבות שהשתרשה במערכת – רוב הזמן אתה לא רואה מולך בני אדם אלא אתה רואה צל מהלך של אנשים עם עיניים טרוטות מעייפות שקורסים מול המסכים ואין להם טיפת כוח להתמסר ולתת שירות מלא.

צילו של מלאך המוות מרחף על כולם, וזה קורה במקצוע שמכל המקצועות בעולם נדרשת בו הערנות הגבוהה מכולם, מקצוע שקוצב חיים. ודווקא במקצוע מועסקים האנשים העייפים ביקום, שעושים את מלאכתם כשהם מותשים נפשית ומורלית. גם אם מדובר במלאכים ולא באנשים, אין להם שום יכולת פיזית ומנטלית לתת לחולים שירות בסיסי.

לידיה של משמרת כזו נקלע אבינו באותו יום ראשון. אחרי תחנונים והפצרות של אמא היקרה שתחי' הואיל אחד האחים להרים את עיניו ולומר: "עברנו על הסיטי, התוצאות מצוינות, אין לו שום בעיה". כמובן ששמחנו. כל בן משפחה רוצה לשמוע שראש המשפחה נקי מזיהומים ומדלקות. אומנם ארכו ארבע שעות עד שקיבלנו את התשובה המיוחלת, אבל שמחנו שהיא הגיעה. וכיהודים טובים ששומעים בשורות טובות לא התווכחנו. נערכנו רק להעביר עוד לילה בחדרי המיון הקטסטרופליים של מדינת ישראל, בהמתנה לשחרור המשמח. חילקנו משמרות עד אור הבוקר.

למחרת, יום שני, אבא התעורר לתשובת האחות ממשמרת הבוקר המודיעה שמכתב השחרור מוכן, אך אינו חתום, כיוון שצריך להמתין לרופא שיבוא ויחתום על המכתב. ברוכים הבאים לחמש שעות המתנה נוספת במדגרת הזיהומים הישראלית שבה משאירים חולה לעוד חמש שעות רק בגלל שאין רופא תורן שהתפנה לחתום על התעודה. גם עכשיו, אוי לך אם תתקרב עוד פעם נוספת לעמדת האחיות כדי לברר מה קורה ומדוע אין שום תזוזה; הם יגרשו אותך בבושת פנים, בטענה ש"אתה מפריע לנו".

עוד חמש שעות חלפו. הגיע סטאז'ר, חתם על המכתב, והשתחררנו בשמחה הביתה. לפני היציאה אבא התלונן בפני הרופאים כי הוא אינו מרגיש טוב. היה לו מוזר שהוא משתחרר לביתו בשעה שההרגשה הכללית שלו אינה טובה בעליל והוא מרגיש מיוסר. "הרב, זו האבחנה שלנו", אמרו הרופאים. אבא הרים ידיים כלפי מעלה בתנועה של השלמה, כדרכו כל חייו לקבל דין שמיים באהבה, וחזר הביתה בדומייה.

אחרי פחות מארבעים ושמונה שעות הוא כבר לא היה איתנו בעולם הזה. זכותו תגן עלינו.

למען הקורבנות הבאים

לאחר שחזרנו מהלוויה ביקש אחד מהנכדים למשוך את התיק מבית הרפואה, כדי להבין למה ועל מה שחררו את אבא. ואז מתבררת לנו התמונה המחרידה הבאה: בדיקות ה־CT של הריאות שנערכו ביום ראשון, הוכיחו יותר מאלף עדים שאבא סבל מזיהום. הזיהום נראה בבירור בצילום. אלא שאותה אחות או אותו רופא תורן עם עין וחצי רדומה החמיצו את התוצאה. בדיאגנוזה נכתב שהכל נראה תקין, ולכן אבא אינו זקוק לתרופה נגד הזיהום.

התוצאה היא שבמהלך הלילה של יום שלישי, הזיהום, שהלך והתפשט הוביל לקריסת הריאות, ובעקבותיה לקריסת כל המערכות עד לפטירתו. אלמלא היינו בנים של אותו אבא גדול, שלימד אותנו להביט בעין טובה על כל יציר נוצר ורק לדרוש בטובתם של ישראל וללמד זכות על כל יהודי ולגמול לחייבים טובות, כבר היינו כנראה אחרי שלב החתימה מול עורך דין לתביעת עתק נגד המרכז הרפואי.

אולם אבא לא הסכים בחייו לגמול רעה לאיש בעולם, ולכן נמשיך כנראה לקיים את מורשתו הרוחנית וללמד זכות על כל אדם. ברור לי שבכל מקום שבו הוא נמצא למעלה, הוא מלמד זכות על אותו רופא/סטאז'ר/אח תורן שהחמיץ את האבחנה שלו, ואומר: 'אחרי שנגזרה הגזרה מה זה משנה מי היה השליח להביא את דברה?' – – –

אולם ייתכן מאוד ששתיקה מול מציאות כזו מזמינה את המשך הפעילות של מפעל המוות הגדול בישראל. ייתכן מאוד שאין לנו זכות להחריש עוד. למען הקורבנות הבאים לא נוכל לשבת בחיבוק ידיים ולהשלים עם גזרת הגורל הזו. חיי אדם מוטלים על כף המאזניים, ובעבור חיי אדם מחללים שבת ויום הכיפורים, בטח שלא חסים על נוחותם של אלה המופקדים על מערכת הבריאות הציבורית.

צריך לזעוק זעקת אמת. גורם התמותה הגדולה במדינת ישראל הוא: מרכזיה הרפואיים, השיטה החולה, האמצעים הדלים שמוקצים לתחום, ונוסחת הרולטה שמשחקת בחייהם של אלפי אנשים בכל רגע נתון במדינה שמתהדרת להציג עצמה כאחת המתקדמות והמודרניות בעולם.

אולי הגיע הזמן לטלטל את המדינה, לזעוק ולזעוק עד שמשהו יתחיל לזוז כאן. אם יש סיבה אחת לשביתה אמיתית היא לא הרפורמות המשפטיות, אלא הרשלנות הפושעת של כל ממשלות ישראל בשלושים השנים האחרונות, שדרדרו את מערכת הבריאות עד פי תהום, ובמקום להעניק לאדם שירות רפואי הם מושכים אותו אל מותו במדגרות חיידקים פעילות ובתת תנאים מחפירה.

מחזה מחריד במחלקה

עודי כותב את הדברים ואני נזכר במפגש נוסף באותה מערכת חסרת רחמים. לפני שנה ושמונה חודשים באתי לבקר את אבא, שהיה מאושפז אז באחת המחלקות הפנימיות של מרכז רפואי מסוים. אני נכנס לחדר ולנגד עיניי נגלה המחזה המזוויע הבא: אבא מנותק ממכשירים וכולו מכחיל בהיעדר אוויר. מסתבר שמכשיר החמצן נותק וכמוהו מכשיר המדדים. החדר היה ריק, ואף איש צוות רפואי לא היה בסביבה. אבא היה במצוקה נשימתית חריפה מאוד.

רצתי מייד לעמדת האחיות וצעקתי: "אבא לא נושם, תבואו מהר!" כמובן, קיבלתי את אותו מבט מצמית מצד אלו שיודעים הכל. אמרו לי: "אנחנו נגיע תכף". לא אלאה אתכם בפירוט השאגות שהרמתי בקומה. אולם מבירור פרטי שערכתי התברר שהיה חסר במחלקה מכשיר חמצן ומכשיר מדדים בעבור חולה צעירה יותר, ואחת המתלמדות החליטה על דעת עצמה כי יבוא המבוגר ואולי ישלם בחייו לטובת החולה הצעירה.

אינני יודע אם זו הייתה החלטה בכוונה תחילה, אולם המסר הסמוי הוא שחייהם של הצעירים עדיפים מחיי המבוגרים, ואם שניים אמורים לחלוק מכשיר חמצן אחד, עדיף שתהיה זו הצעירה ולא המבוגר. זה  היה הרגע שבו הבנתי כי מי שמפקיר את יקירו לחסדיהם של בתי החולים בישראל, מוותר על חייו מראש רח"ל. המינימום שאנו יכולים לעשות לטובת בני משפחתנו הוא להעמיד בן משפחה במשך 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ולא לסמוך רגע אחד על המרכזים הרפואיים, שכבר הוכיחו אינם יודעים ואולי לא מסוגלים לעמוד לימין החולה ברגעים הקשים שבהם הוא זקוק להם.

בשנים הללו ניצלתי לא מעט הזדמנויות כדי לשוחח עם מנהלי המרכזים הרפואיים. הצגתי בפניהם את הרשלנות, את המחדלים, את השאלה מאין האומץ לקחת אחריות על חיי אדם בזמן שהם אינם יודעים לתת את השירות המינימלי ומציל החיים לחולה. תמיד נעניתי באותה תשובה, שחזרה על עצמה בנוסחאות שונות ומגוונות: "בתי החולים קורסים מהגירעונות", "אין תקציבים", "הצוותים הרפואיים נופלים מהרגליים מרוב עומס", ועוד כיוצא באלו.

אנחנו מודעים למצוקה. ממשלות ישראל אשמות בה. חייבים להכפיל את מצבת כוח האדם ועוד כל מיני תשובות שכנראה כל אחת מהן הגיונית בפני עצמה. הבעיה היא שהדבר אינו פותר את הצוותים הרפואיים ואת הנהלות המרכזים הרפואיים מאחריות. אי אפשר לנקוט מדיניות של הפקרות, של גרימת מוות לחולים שיכולים היו בדרך הטבע להמשיך לחיות, בטענה ש"המדינה לא מתקצבת". האחריות האישית רובצת בראש ובראשונה על המדינה ומשרד הבריאות, אך רובצת באותה מידה גם על כתפי ההנהלות והצוותים.

מערכת חלודה ורקובה

ביררתי על לא מעט מגדולי ישראל שהסתלקו לבית עולמם בבתי רפואה בירושלים. בני משפחותיהם סיפרו לי על חוסר הסטריליות שהוביל לזיהומים, ועל כך שדווקא המקום שהיה אמור להציל את חייהם הוא זה שקירב את קיצם. גדולי ישראל שהיו זקוקים לטיפול נקודתי, במקום לקבל מזור ובריאות, השיטה הפכה את המרכז הרפואי לשליחתם של מלאכי החבלה להזיק ולפגוע רח"ל.

זהו סיפורה של מדינה שמשקיעה מאות מיליונים בטקסי הבל ורעות רוח של יום העצמאות, מטסים ואירועים שכולם התפארות על "התגשמות החלום הציוני". אבל בסוף בסוף, כשאתה יורד לקומות הפנימיות של המדינה הזו, אתה מגלה שהכל חלוד ורקוב. מהמשטרה והמרכזים הרפואיים ועד למוסדות החינוך והתרבות. "החלום הציוני" מעולם לא נראה עלוב יותר מכפי שהוא נראה בחדרי המיון ובמחלקות הרפואיות.

אחד המנחמים שהגיע אלינו בימי השבעה הוא יהודי מארגנטינה שעלה לארץ ישראל בעידודו של אבינו הכ"מ. אחרי כל דברי הפרדה הוא אמר לי: "אין לך מושג כמה אני מאוכזב ממערכת החינוך הישראלית. את הערכים היהודיים שהבנים שלי קיבלו במוסדות החינוך בבואנוס איירס, הנכדים שלי כאן בארץ לא מקבלים, ואף לא חמישית מזה". כך נראית מדינת ישראל מבפנים: נייר צלופן גדול של 'כוחי ועוצם ידי' ומערכות הרוסות ורקובות מבפנים, שלא יודעות לתת כבוד וסעד לאנשים שנלחמים על חייהם.

עכשיו, תחשבו שכך מסתיים מסע חייו של אדם במדינת ישראל. אנשים שבאו מכל הגלויות, חלמו וכמהו, עלו לארץ ישראל, ולבסוף הם נפרדים מהעולם מול מבט אטום של צוות רפואי עייף, במיטות מזוהמות, בתוך חדרי מיון לא סטריליים ובמדגרות של חיידקים וזיהומים. זה ה'צאתכם לשלום' שמדינת ישראל יודעת לתת לאלה ששוכבים על ערש דווי. עצוב מאוד. על זה צריכה לקום רעידת אדמה שלא תנוח ולא תשקוט עד שהמערכת תתנער ותפסיק לקצור ברשלנותה את חייהם של חפים מפשע. הצילו, יהודים, התעוררו וזעקו, כדי שכולם יזכו לחיים בריאים, טובים וארוכים.