צי שלם של 'אוטובוסים' דהר על השולחן בכיתה, היו שם 'הרים' ואפילו 'סדרן'. אלא שאז נשמע 'בום' והכל התרסק
אחד היתרונות הגדולים של האדם על בעלי החיים, הוא כוח הדמיון. זה פלא של ממש. האדם יכול לצייר במוחו עולמות ואירועים שלא יתרחשו, וכל זה כשהוא בהכרה מלאה. והדמיון יכול לגלוש מהר מאוד לחוויה חזקה שמרגישה כאילו מתרחשת במציאות. חוויה כל כך חזקה שהיא מצליחה להניע את המערכת הפיזיולוגית של הגוף.
האדם בדמיונו יכול בתוך רגע להפעיל את כל המערכות. הוא יכול לנוח בשלווה על מיטתו, אך ברגע אחד של דמיון רע, הוא ירגיש רע. הדופק מתחיל לשצוף, לחץ הדם מטפס בחדות, זרם של אדרנלין שוטף את הגוף, הוא מתכסה זיעה, והנה לפנינו התקף חרדה, השם ישמור ויציל.
ויש גם דמיונות מתוקים. ילד קטן ששקוע במשחק, בונה לו ארמון עם שומרים ומשרתים, נכנס לתוך התפקיד ומרגיש מלך. הוא חווה את זה בדיוק באותה עוצמה כמו המבוגר שמגיע להתקף חרדה. תביטו בעיניים של המלך הקטן, תראו איזה אושר יש שם ותבינו שהוא באמת מרגיש עכשיו מלך. המוח וכל מערכות הגוף נותנים לו חוויה שיש למלך אמיתי. מדהים.
במאמר מוסגר, לטובת אלו שמעדיפים משחקים דיגיטליים על פני בובות וקוביות: כיום מוכח מחקרית, שבמשחקי ילדים שיש בהם הרבה דמיון, יש תועלת קריטית להתפתחות האינטליגנציה הרגשית של הילד.
וכל זה מסביר את דבריו המפורסמים של רבי ישראל סלנטר זי"ע על המבוגר שמטביע אניית נייר של ילד קטן. אצלו זה מצחיק, אבל בחוויה של הילד זה מרגיש בדיוק כמו שמרגיש סוחר שרואה את ספינתו טובעת בים.
תוך כדי שאני כותב את זה, אני נזכר בחיוך בילד אחד בעל דמיון וקשיי ריכוז – שתי תכונות שמשתלבות מעולה – שהיה נוהג להעביר את יומו בתלמוד תורה באמצעות משחקים מקוריים במיוחד. אחד מהם היה חברת אוטובוסים. האוטובוסים היו עטי פיילוט בצבעים שונים, כשלכל פקק הוצמד פתק קטן עם מספר הקו. השולחן הפך לכבישי ארץ ישראל והאוטובוסים דהרו מעיר לעיר.
בתפקיד ההרים שימשה ערמת ספרים, שגם נועדה להסתיר את כל המערך הלוגיסטי הזה מעיניו הזועפות של המלמד. התחנה המרכזית הייתה בקצה השולחן, שם מוקם גם משרדו של הסדרן המוכשר והמסור. וכך, במשך שיעורים שלמים נסע צי אוטובוסים במסלולים קבועים ולפי שעות מסודרות.
לא יודע כמה מכם יכולים להבין את עוצמת הדמיון והחוויה של הילד הסדרן, אבל האירוע הזה קורה בפועל ממש. זאת מציאות כל כך חזקה, עד שהילד בכלל לא שם לב שהשיעור נעצר וכל הכיתה מביטה בו בדממה וממש מאחוריו עומד המלמד המום ומזועזע מההפקרות שמתרחשת מתחת לאפו.
ואז 'לשם ייחוד' ו… בום, סטירה מצלצלת וכף יד שמעיפה את כל האוטובוסים לרצפה. הזיכרון החזק ביותר מאותו אירוע, הוא הנחיתה הדרמטית מעולם מדומיין ומתוק, למציאות הרבה פחות מעניינת ומענגת. המעבר הזה טראומטי הרבה יותר מהכאב והבושה שהיו שם.
בספרות היהודית יש הרבה מקורות על הדמיון, המכונה 'כוח המדמה'. אי אפשר לסקור כאן את כל המקורות והמאמרים שנכתבו בנידון, אבל דיינו אם נזכיר דברים שמביא הרב דסלר בשם הסבא מקלם זצ"ל שהיה שואל: במה השיגו אבותינו הקדושים וכל גדולי העולם ז"ל את מדרגתם? במה היה כוחם יפה מכוחנו?
"והשיב: הם ידעו את הכוח האדיר שבציורי הלב. הנה היצר הרע יודע היטב סוד זה וכל מלחמתו היא תמיד בציורים ודמיונות שבהם לוכד את ליבו ולוכד אותנו ברשתו. לא נוכל להילחם נגדו, כי אם בנשקו – דהיינו להרבות ציורים לצד הקדושה" ('מכתב מאליהו' חלק ד', עמוד 252).
אז מהו הדמיון, טוב או רע?
בכתבי רבי נחמן מברסלב זצ"ל וגם ב'איגרת המוסר' של רבי ישראל סלנטר, הדמיון בצורתו הפשוטה והבסיסית הוא רע. רבי ישראל קורא לדמיון "האויב הרע הלזה". מצד שני, הרבי הקדוש מפיאסצנה הי"ד, כתב רבות לרתום את הדמיון לעבודת השם ולצייר ציורים שמעוררים את האדם בשעת התפילה, ואפילו בסתם רגע ביום שבו אפשר לעצור ולדמיין את בניין בית המקדש ואת העולם הבא כמנוע עצום שגורם לעלות ולהתעלות בעבודה הפנימית של היהודי.
זה די דומה לאחד הטיפולים הפופולריים והיעילים ביותר בתחום הנפש, מה שמכונה 'דמיון מודרך', שבו המטופל מצליח באמצעות הדמיון והמחשבה להגיע לחוויות חיוביות חזקות, שמביאות להקלה על הנפש, ואפילו לרפואה של ממש במחלות שונות.
וכל הפתיח הזה מביא אותנו לליל הסדר הבא עלינו לטובה, שבו אנחנו עסוקים לעורר בנו ובעיקר בנפש ילדינו, את אותו כוח דמיון שיעזור לנו לחוות בחוש את שעבוד מצרים והגאולה, ולקיים את החובה לראות את עצמנו כאילו אנחנו ממש יצאנו משם.
בתור סדרן אוטובוסים בדימוס, שיודע דבר או שניים על דמיון, אודה על האמת שהמשימה הזאת אכן מאתגרת. יש אמנם הורים יצירתיים שמשתמשים בצפרדעים מפוחלצות כדי להמחיש את מכת צפרדע, או בהפסקת חשמל יזומה למכת חושך, אבל נדמה לי שלא צריך ללכת רחוק מדי. כל שצריך הוא פשוט לקיים את הסדר כהלכתו, כפי שכתוב בתורה וכמו שהורונו חז"ל. ה'שולחן עורך' ואמירת ההגדה כשלעצמם מייצרים ופועלים בקדושתם על הנפש שלנו ושל עוללינו.
אני עוצם את עיניי ורואה את עצמי עומד בפקק בסיבוב מוצא. בספסל האחורי טלה מקפץ, קרבן פסח'לה שלי. קופץ בתא מטען ומנופף לשלום לחברים מהדיר שנמצאים ברכבים הסמוכים. פתאום אני נזכר ששכחתי את ה'תעודת מטהר', שמעידה שקיבלתי כבר שתי מנות של מי חטאת מהפרה האדומה.
לא נורא, אבקש שישלחו למייל של בית המקדש. במכונית מתנגן מצעד סיכום חגיגי ל'שירים הלא רלוונטיים' – משמיעים את ו'הראנו בבניינו' של רכניץ. בחוץ אנשים שמחים ומאושרים בעוצמות שבני אדם לא ידעו על קיומן.
ואז צפירה חדה. ואני מתעורר. עכשיו יום שני, השעה אחת בלילה, והצפירה היא מרכב חולף. אין כאן לא כבשים ולא שעירים, רק מסך מרצד ואותיות שחורות. אבל אני לא מתייאש ומאמין בכל ליבי שעד יום חמישי, הטור הזה יזכה במקום הראשון של מצעד הטורים הרלוונטיים.
