ישראל א' גרובייס
כ"ד אלול התשפ"ג
איך חומקים ממציאות קודרת שמאיימת להשתלט
הפעם הראשונה ששמעתי את שמו של ש"י עגנון הייתה ביום השבת. מי שלחש אותו היה טיפוס מרתק, שרק עגנון המנוח יכול היה לתאר אותו כדבעי. חבל שלא נפגשו דרכם. מצד אחד היה רחב אופקים, הכיר קצת ספרים מחוץ לכותלי בית המדרש. מצד שני, היה ירא שמיים ומדקדק במלוא הפרומקייט.
מישהו שאל אותו על משהו כמה הוא עולה. אותו ירא ששמר פיו ולשונו מ'דבר דבר' לא רצה לנקוב בסכום של מאה שקלים, עיקם אפוא לשונו ואמר: "ס'קאסט צוויי צ'צ'קס" (-זה עולה שני צ'צ'קס). כמובן שאף אחד לא הבין והוא התנדב להסביר.
בסופו של הסבר למדתי שהיה סופר ישראלי בשם שמואל יוסף צ'אצקעס. שלימים כינה את עצמו בשם העט 'עגנון'. למדתי גם שהוא זכה בפרס נובל על כתיבתו המופלאה, ובזכות זה הפרצוף שלו עם כיפה קטנה מופיע על השטרות של חמישים שקלים. (מאז כבר הספיקו להחליף אותו בטיפוס אחר, מעניין הרבה פחות. לפחות בעיניי.)
כששאלתי אם הסופר הזה היה דתי, אפעס כולם סביבי התחילו להתגמגם. התשובה לא הייתה ברורה. מצד אחד, על ביתו בירושלים תלה האיש שלט: "כאן יושב יהודי שומר שבת, אל תשביתו לו את השבת". גם כיפה שחורה הייתה לו על ראשו דרך קבע.
ומצד שני על דבר אחד הזהירו כולם: לבחור ישיבה מאוד לא מומלץ לקרוא בספריו.
כנער סקרן כל המידע הזה רק גירה אותי יותר. מי שגאל אותי מהסקרנות היה דוד אהוב ויקר – רבי ישראל מרדכי גרובייס ז"ל – שבחושיו החדים הבין שכשאתה אומר לנער "לא מומלץ" זו המלצה חמה למדי. הוא השתמש בדרך אחרת.
"אספר לך סיפור", הוא אמר. "תקופה קצרה אחרי שעגנון זכה בפרס נובל, הוא עלה אל ביתו של סבא, הרב שמואל אהרן שזורי זצ"ל, שהיה מזכיר הרבנות הראשית. סבא קיבל אותו במאור פנים. אפילו פרס מפה לבנה לכבודו. ואז, במין מחווה שגליציאנערס ממעטים לעשות – הניח עגנון סט של ספריו על השולחן כמתנה.
"סבא פנה אליו בחיוך ואמר: 'שמעתי שכבודו סיגל לעצמו בכתיבתו את מטבעות הלשון של המשנה. אני', אמר סבא, 'מעדיף לקרוא את המשנה עצמה'. הספרים חזרו לבעליהם וסבא חזר לתלמודו.
"אם אתה רוצה לקרוא", סיים הדוד, "יש פה ארון ספרים מלא. כשתסיים נדבר הלאה".
כמה שנים חלפו. מה שלא עשתה הסקרנות, עשו גלגולי העבודה. באחד הימים אני מוצא את עצמי יושב כמראיין בביתו של סופר ישראלי אחר. קראו לו עמוס עוז. בשונה מעגנון, הוא לא שמר שבת ולא הכיר את שפת המשנה.
הייתה לנו שיחה מסוג אחר. הוא דיבר בעיקר על עצמו.
סלון הבית שלו היה קצת נרקיסיסטי. בארון שמאחוריו היו כמה מדפים של ספרים בכל מיני שפות. "אלה תרגומים של הספר שלי", הוא לחש בהנאה. הוא אפילו לא ידע להגיד באיזו שפה מדובר. ככה זה כשספר שלך מתפרסם בארבעים ושתיים שפות.
בשלב מסוים שאלתי את הסופר אם הוא חושב שיש קשר בין כתיבה לבין נרקיסיזם. עוז הבין את העקיצה, ושאל בעקיצה:
"על עגנון שמעת?" הוא שאל בהתנשאות. ואני השבתי בהתנשאות משלי את סיפורו של סבא. "אני מעדיף לקרוא את המקור, את המשנה", אמרתי.
עוז חייך. "אחת אפס".
הוא המשיך בסיפור נחמד, שהולך איתי לכל מפגש עם אנשים שמדברים על עצמם. "פעם ישב עגנון עם אחד מידידיו. הם שוחחו במשך שעתיים שלמות. כל הזמן הזה דיברו רק על נושא אחד. על הכתיבה של עגנון. עגנון הפליא לספר על ההצלחות הספרותיות שלו, על הפרסים ועל הקשרים.
"חלפו שעתיים. השיחה גוועה מעט. עגנון השתתק. שתה משהו ואז פנה שוב אל איש שיחו ואמר: 'תראה, פתאום אני חושב לעצמי, אנחנו יושבים פה כבר שעתיים ומדברים רק עליי. זה ממש לא מנומס. אני חושב שעכשיו הגיע הזמן שנדבר קצת עליך.
"'ובכן, הוא כחכח: בוא תגיד לי, מה אתה חושב על הכתיבה שלי?'"
בשלב זה ברור לי שאתם חושבים שדעתי השתבשה. מה פרץ הבלטריסטיקה הזו שתפסה אותי שבוע לפני ראש השנה.
לפני הכל אני רוצה לנצל את הבמה הזו ולברר שמועה ששמעתי פעם: מישהו סיפר שפעם בליל יום הכיפורים זכה עגנון לשיחה ארוכה עם הגאון הנודע מטשעבין זצ"ל. הדבר לא מתקבל על הדעת ומעניין, אשמח לדעת אם מישהו מהקוראים יודע משהו בעניין.
אבל לא זה העניין. כמו סופר טוב אני מבקש לדבר קצת על עצמי. על הלבטים האדירים שתוקפים יהודי שמתיישב לכתוב טור בעיתון בערב שבת סליחות.
תאמינו לי שהאותיות קופצות אל תוך האצבעות, אבל אני מעדיף לכתוב עוד שורה ארוכה של סיפורי סופרים וקשישים, העיקר לא להגיע אל הקלחת הפוליטית שסוערת ומרתקת מאי פעם. כשראש השנה נראה כבר באופק, שום זכות לא תתווסף מטור שיתקוף וישמיץ או יפגע במישהו.
והאמת שבתסבוכת שנוצרה, אין כמעט סיכוי לכתוב מילה בלי לפגוע במגזר שלם.
אתה קורא כותרות על "אחדות בבית שמש" ו"התלכדות באלעד" ולא יכול שלא להתגלגל מצחוק. מאז שחז"ל כינו את ה'עיוור' כ'סגי-נהור', לא היו כאלו ביטויים הפוכים במרחב שלנו. כשביטאון מפלגתי כותב "אחדות" כל ילד יוכל לספר לכם כמה אנשים נפגעו ונחלקו מהסיפור הזה.
ויש גם משהו מתסכל עד דמעות.
הזירה כולה מדממת. בכל הארץ יושבים עסקנים ופוליטיקאים. בוחשים ומערבבים, שולחים ומדליפים, משלימים ומחרימים. ובכל העסק הזה אין אפילו העמדת פנים חיוורת של טובת האזרח. אף אחד מהמועמדים עוד לא ניסה אפילו לשכנע מישהו שהוא טוב.
"חבל על הכסף", אמר לי השבוע מנהל לשכתו של אחד המועמדים הפוטנציאלים באחת הערים החרדיות. "אף אחד הרי לא יאמין שאנחנו באים לשפר את פני העיר. אז למה סתם לתלות שלטים על האוטובוס?"
הערים החרדיות במצב קשה מאי פעם. מדהים לחשוב על זה. בשבוע האחרון קראתי פסקים של רבני בני ברק, שטוענים כי מי שמקים סוכה ברחובות עיר התורה והחסידות לא יוצא ידי חובתו. העובדה שאנשים לא יכולים לישון בסוכות הללו, מפחד החולדות, שוללת מהסוכה דין של 'דירת עראי'.
אני רק מנסה לחשוב לו רק היינו יכולים להאשים איזה לפיד או גנץ בסיפור הזה. העיתונות החרדית הייתה משחירה עמודים שלמים של זעזוע מהעובדה שבארץ הקודש יהודים לא יכולים לקיים את המצווה שאבותיהם הצליחו לקיים אפילו בסיביר.
חשבנו שעיריית בני ברק תתעשת ותכריז על ביטול כל סדר היום עד שתמוגר החולדה האחרונה – אבל לא. למי יש זמן לכמה חולדות, כשאפשר לריב ולהחרים. אף אחד לא חושב לרגע שהוא צריך לקחת אחריות. לשים יפה את המפתחות על השולחן ולקרוא למדביר. כל מה שמעסיק אותם בשעה זו הוא דיל באשדוד אלעד וטימבוקטו.
שלא לדבר על בית שמש. גם כאן, אתה ממש יכול לזהות את המיקרוקוסמוס החרדי. מצד אחד סיקריקים שמנפצים כל זכר של מסך, גם אם הוא מטען לרב־קו, ומהצד השני צעירים שמאתגרים את ההגדרה 'חרדים חדשים' עד לגרוטסקה. אנשים שבכלל לא מרגישים סתירה בין השטריימל שעל הראש, לרצועת הכלב שביד.
ובמקום לטפל בכל זה, החברה'מנים שלנו עסוקים בשטיקים וטריקים. בסחר סוסים אפל.
יום הדין קרב ובא. ואחריו גם יום הבוחר.
ובמעבר חד ועצוב.
השבוע נפרד העולם התורני מאגדה ענקית ומרתקת. קראו לו רבי יהודה לנדי זצ"ל. והוא היה תופעה מרתקת.
ככל שצמד המילים הבא ישמע מוזר, הוא היה 'ארכאולוג תורני'.
לפני הכל הוא היה תלמיד חכם מופלא. הבקיאות שלו בדברי חז"ל ובכתבי הראשונים הייתה מדהימה. זכיתי לא פעם לשמוע ממנו הרצאות. כל פעם מחדש היה גורם השתוממות. הוא הכיר הכל. שלף מראי מקומות נידחים בכתבי הראשונים, בלי לעשות מזה עניין.
ובמקביל, הידע הכללי שלו בהיסטוריה, בארכאולוגיה ובמדע – היה גם הוא גורם השתוממות. היו לו קשרים עם ארכאולוגים מקצועיים. הם הוקירו את הידע הכביר שלו.
השילוב הזה בין גאונות תורנית לבקיאות מציאותית – היה שילוב מנצח. למעשה, באמצעות הידע שלו סלל רבי יהודה את הדרך למחקר המקומות והאתרים בארץ הקודש.
"כשהתחילו לחפור את האתר של תל-יבנה", סיפר לי השבוע ידידי המרצה המפורסם רבי ישראל גולדווסר, "רבי יהודה ז"ל רץ לשם בהזדמנות הראשונה כדי לראות את הממצאים. אני התלוויתי אליו באותו סיור פרטי שנערך לנו. בסוף הסיור שאלתי אותו: 'ר' יהודה מה יצא לנו היום? מה ראינו?' והוא כדרכו אמר: 'ראיתי, התרשמתי, רשמתי, נחזור הביתה, נפתח גמרא, נפתח תוספתא ונבין מה ראינו'".
בכל שאלה הלכתית שכללה מפגש של הלכה והיסטוריה, כמו למשל כשהתעורר דיון אם בית שמש הייתה מוקפת חומה ואם כן צריכים לקרוא בה מגילת אסתר בפורים דמוקפין – היה רבי יהודה האוטוריטה שכל הצדדים התייעצו בידענותו. (מחקריו אף הופיעו ב'קולמוס' התורני שלנו.)
אם אתם רוצים להתרשם, תנסו לשים יד על אחד מספריו או להאזין לאחת מסדרות ההרצאות המופלאות שלו, על ספר יהושע למשל; או "ויהי בימי האימפריה הפרסית" על מגילת אסתר. ועוד ועוד.
והנה בפתע פתאום עזב רבי יהודה את ארץ החיים, והלך לתור את הארץ העליונה.
יהי זכרו ברוך.
